משחק סימלואציה רטרואקטיבי לרגל יום השנה ה-37 למלחמת ששת הימים


מבקר המדינה המנוח, פרופסור ישעיהו לייבוביץ', קיים פעם ערב תוכחה בהתנחלות הדגל שבה השתקעתי על אפו וחמתו. במשך שעות הוא התעלל בנו כהתעלל נביא חורבן בעם שופע תקוות. על סמך בקיאותו הרבה במוראות המאה ה-20 קבע האורח שאין זוועה נוראה יותר מזוועת ההתנחלות ואין שואה קשה מהשואה הדמוגרפית שאנו ממיטים על ישראל. לשמע הדברים הללו שיסעה אותו אחת התושבות, אישה עתירת הריונות, בהתרגשות עצומה. פרופסור לייבוביץ', היא הצביעה על בטנה התופחת שוב, לפחות בנושא הדמוגרפי אל תבוא אלינו בטענות, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.

לייבוביץ' חייך סוף סוף, אבל מיד עטה שוב ארשת חרון לייבוביצ'יאנית
והשמיע באוזנינו את טיעונו המפורסם, לפיו ישראל היתה חייבת להסתלק מיש"ע כבר ביוני 67', כהרף עין לאחר הכיבוש. מפאת גילו המתקדם כבשנו את גיחוכינו. אבל האמת חייבת להיאמר, שמאז אני מהרהר תכופות בתוכחת הפרופסור הזקן. אחרי הכל הוא היה אחד ממגדלורי התבונה הבודדים שהבהבו כאן בדור התקומה, ואי אפשר לבטל את דבריו כעפרא דארעא או כעמרם דמצנע. על משכבי בלילות אני מגלגל משחק סימולציה רטרואקטיבי, שבמסגרתו דווקא אנחנו, המתנחלים, שועים בזמן אמת לעצתו ומשקיעים את כל האנרגיות החלוציות שלנו ואת כל התוקף המשיחי בכיוון ההפוך בדיוק, מסבסטיה מערבה. האם, אכן, היה בכוחנו לסובב אחורנית את רכבות ההיסטוריה? כלום יכולנו להתנחל בלבבות אלמלא התנחלנו עלי אדמות?

תארו לכם: יום למחרת מלחמת ששת הימים. היעדים מטוהרים והרוסים, שלגים על החרמון מול שמש נמסים. סגן יוסי בן חנן משכשך רגליו בתעלת סואץ. מיליון ישראלים נפעמים מתרפקים על אבני הכותל המשוחרר. טרקטורים של טדי קולק הורסים את רובע המוגרבים הסמוך
בלי בג"ץ ובלי בצלם. ברדיו מתנגנים צלילי ירושלים של זהב וראי רחל ראי. ראש הממשלה, לוי אשכול, יושב בלשכתו הצנועה, אפופת העשן והאופטימיות, ולצידו עמיתיו המיתולוגיים דיין, גלילי, אלון, ספיר, אבן וגולדה. על השולחן מונחות כוסיות שמפניה שנלגמה לחיים וגם גליון 'הארץ' טרי. מאמר המערכת שלו מוכתר בכותרת תנ"כית: "צהלי ורוני יושבת ציון".

פתאום נכנסת המזכירה ואומרת שממתינה בחוץ משלחת מוזרה משהו. "אולי זה חוסיין ונאצר", מנחש גלילי, וכולם מצטחקקים. יום קודם הצהיר משה דיין, שהוא מחכה לטלפון מהערבים, ומיד דאג להחליף מספר.

המזכירה מנענעת בראשה לשלילה. היא מדווחת שמדובר בכמה צעירים דתיים, אדוקים כאלה, אשר מתחננים לדבר שתי דקות עם ראש-הממשלה. חנן פורת אחד, משה לוינגר אחד וחיים גרודמן או דרוקמן או משהו כזה.

גולדה, כמו גולדה, מתמלאת חשד: "אדוקים? הם בטח רוצים להקים את בית המקדש השלישי, אני מכירה אותם".

גלילי מרגיע אותה ואומר שגם הוא מכיר אותם, והם לא מסוגלים להקים אפילו בית מרקחת. פנחס ספיר, מצידו, מעלה השערה שהאורחים הלא קרואים מבקשים להכתיר כמשיח את משה דיין, גיבור המערכה. "תבדקי אם יש להם שופר", הוא ממליץ למזכירה, אך זו מדווחת שאין להם שופר, רק ציצית, סנדלים והרבה בטחון עצמי.

ראש-הממשלה מתיר לה להכניס אותם. אל תוך הלשכה צועדים קוממיות שלושה צעירים חובשי כיפות סרוגות, שנים מהם מזוקנים. "קינדרלעך, מה אפשר לעזור לכם", פונה אליהם אשכול בחביבות אשכולית.

"זה לא לעזור לנו", אומר צעיר חברי המשלחת, חנן פורת, "זה לעזור למדינה. באנו לברך אתכם בשם ובמלכות, אך גם להפציר בכם לסגת מיד. הגמרא אומרת במסכת יומא דף פ' עמוד א': תפסת מרובה לא תפסת".

אלון וגלילי בוהים בו נדהמים: "באמת לא תפסנו. מה אמרת?".

"הוא אמר להחזיר הכל מייד", מסביר הרב לוינגר, ומביא לידיעת השרים את פסק ההלכה הטרי של הנביא המחונן ואיש האשכולות ישעיהו לייבוביץ'. דיין מגחך: "לא הייתי מצפה לשמוע דבר כזה מרבנים ציוניים. אתם בעצם מציעים שנקרע היום לגזרים את כרטיס מפעל הפיס שזיכה אותנו רק אתמול בפרס הגדול".

לוינגר: "כבודו אכן ירד לסוף דעתי, אין ברירה".

פורת: "גם לעם הפלשתיני מגיעה מדינה".

גולדה (מציתה סיגריה): "אין דבר כזה עם פלשתיני".

פורת (משתעל קלות): "בכל מקרה, צריך לסגת".

גלילי מתקשה להאמין למשמע אוזניו: "אבל התפללתם אלפיים שנה כדי להגיע לרגע זה".

דרוקמן: "אז התפללנו. ביג דיל. נתפלל עוד אלפיים שנה, מה יכול להיות?".

שר החוץ אבא אבן, אשר לאורך כל המלחמה חירף נפשו בחזיתות האו"ם, מתערב בדיון המוזר ומגלה לנוכחים ש"אפילו הגויים לא דורשים נסיגה גורפת לגבולות אושוויץ. אדרבה, מתגבשת עכשיו במועצת הבטחון החלטה, שלפיה תוכל ישראל להחזיק בידיה חלק משמעותי מהשטחים שכבשה. שתים ארבע שתים".

אבל חנן פורת בשלו: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

יגאל אלון: "ואני לתומי שבאתם הנה כדי שנאשר לכם להתיישב מיד באיזה מקום תנ"כי. מה דעתכם על חברון? יש שם מלון מצויין".

גם גלילי מנסה לפתות את האורחים: "אולי איזה ישוב קטן בגוש עציון, קיבוץ חדש בבקעה, התנחלות עירונית בשומרון, משהו?".

לוינגר (בתקיפות): "אפילו לא שכונה בראס אל עמוד או בהר חומה".

ספיר: "מצטער, הממשלה כבר החליטה למעשה לספח את ירושלים".

דרוקמן: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום".

גולדה נסערת: "סליחה, אני מזועזעת. מה האנשים האלה עושים פה בכלל? מי הם שיטיפו לנו מוסר? ממתי קומץ רבנים מחליט במקומנו מה לעשות?".

אבא אבן: "אכן, יש פה נסיון נואל של מיעוט קטן, סהרורי ומגלגל עיניים לכפות את דעתו על ממשלה נבחרת. לא נוכל לאפשר לכם לגרור אחריכם תהומה מדינה שלמה".

הרב לוינגר: "עם ישראל לא בנוי לשלוט על ארץ כה גדולה".

"ידידי הצעיר", נוזף בו ראש-הממשלה, "שמע עצה טובה מאיש זקן, ואף פעם אל תדבר בשם העם, דבר בשם עצמך". אחר-כך הוא מאותת למזכירה להזעיק מאבטחים, ואלה מנווטים את השלושה בכיוון הדלת. לוינגר נאחז בכל כוחו בשולחן הישיבות, במחאה על תכניות הסיפוח של הממשלה, אך דיין מבהיר לו שחזרנו אל הקדושים שבמקומותינו על מנת שלא להיפרד מהם שוב לעולם.

"די לכיבוש", זועקים פורת ודרוקמן ונגררים החוצה. ישראל גלילי נושם לרווחה ופורס על השולחן תוכניות התיישבות למכביר ומפה גדולה, נטולת קו ירוק.



הרשימה פורסמה גם במסגרת מוסף סאטירי מיוחד של העיתון 'הארץ'