ואולי איפכא מסתברא? אולי "האחדות הלאומית" מוצעת לנו במחיר כזה שמוטב למחנה הלאומי-דתי להשתחרר פעם אחת מרגשות הנחיתות שלו, ולגלות "שהוא עם"? אולי הנטל ש"האחדות הלאומית" אמורה לעמוס על גבה של ממשלת שרון הוא כבד מנשוא?

ברק, בנוסף על הפגמים באישיותו הציבורית וכישלונו בתחום הביטחון, נושא את הנגע של וויתורי קמפ-דייוויד וטאבה, שההיטהרות ממנו היא בנפשה של המדינה. העולם לא יקבל דרך חדשה מן האיש הישן.

משכנתא נוספת היא הקטסטרופה בצפון. לצה"ל אין יותר אופציה לפגוע בתשתיות מבלי לחולל מלחמה, מפני שכל הגליל חשוף עכשיו לקטיושות של החיזבאללה, משוגרות מתוך אזור הביטחון ממנו אהוד ברח. האיש, שקרב את האקדח הזה אל רקתנו, הוא ישלח את החיילים למלחמה שם?
ועכשיו גם שערוריית מרק ריץ' המזעזעת את אמריקה: "החבר" שלנו השאיר לנו מתנת פרידה. מאשימים אותו בקבלת שוחד תמורת מתן חנינה לעבריין הזה, והוא משליך את הלכלוך הזה עלינו, טוען שפעל תחת לחצו של ברק. מרווחים שעשה ממכירת חומרים אסורים לאויבי ישראל הפריש כמה מליונים ל"שלום", כלומר לערפאת דרך ספסרי שלום ישראלים. עוד עילה לאנטישמים: מדינת היהודים מתערבת למען יהודי מושחת.

לכאורה, קל לישראל לצאת מן העניין: אתם האמריקנים זרקתם החוצה את הדמוקרטים ואת מורשתו של קלינטון? גם אנחנו, ברוב מוחץ ביערנו את החמץ שלנו ! אבל לא ביערנו. להפך: אנחנו מגישים אותו, בדמותו של ברק, במרכז קערת הפסח!

קווי היסוד. הקווים שכבר הוסכם עליהם פוצעים - במה שאין בהם ובמה שיש בהם. אין בהם כל מסר לאומי, יש בהם אידיאולוגיה של אוסלו עד להקיא. שרשרת ההשפלות שהשמאל גובה משרון תמורת הלגיטימציה המפוקפקת שלו מזכירה את הפתח הנמוך של כנסיית המולד בבית לחם, המצריך השתחוות עמוקה כדי להיכנס בו. השתחוות אחת ל"פשרות מכאיבות עפ"י 242 ו-338". שניה, ל"אפשרות להיערכות מחודשת של צה"ל", לשון נקייה לנסיגה, ואולי לעקירת יישובים, כפי שרומזים. שלישית נתכופף, לצורך קבלת "כל ההסכמים הקודמים", קרי וכתיב: אוסלו. עוד פעמיים דורש השמאל שנצטלב ? בהתחייבויות שלא להקים יישובים חדשים ושלא להרחיב את הקיימים מעבר ל"גידול הטבעי". חזקה על שר הביטחון החדש-ישן שיבצע הנחיות אלה עד תום. די שימשיך במדיניות הנוכחית של איסור שיווק קרקעות, העוצרת את הבנייה כמעט לחלוטין, ואפילו בנווה דקלים מנעה בניית 22 יחידות "בנה ביתך": ערפאת יורה ? וברק חונק!

המתנחלים לומדים על בשרם את יסוריו של יעקוב אבינו. התחתנו עם רחל, ובבוקר מוצאים במיטה את ברק ופרס.

פרס. אם ברק הוא "מיסטר קמפ דייויד", פרס הוא "מיסטר אוסלו". שריד וביילין לא היו יכולים לנסח קווי היסוד שהם יותר אוסלו, וכך כל תוכניתו המדינית של שרון, המוחקת גם את היתרון האחד שנותר ממפולת ברק : מחיקת הטעות המובנית בתפישה של הסדרי ביניים. ערפאת ידחה זמנית לשרון את הדרישה לירושלים, לזכות השיבה וכולי, ויקבל בתמורה כמחצית משטח יו'ש. מדינת הטרור שיקים, תשמש לו כמכשיר למלחמה מסוכנת פי כמה, כדי לקבל את היתר.

בקמפ דייויד ערפאת וברק קברו את אוסלו, בקווי היסוד החדשים שרון ופרס מחיים את המת.

ממשלת חירום! זו האלטרנטיבה הלאומית, אריאל שרון כראש ממשלת שמאל? האם זה מום מולד בליכוד, שכל פעם שהבוחר מקבל את דרכו ? הוא משתמש במנדט הזה כבכרטיס כניסה למועדון השמאל? לא לחינם התבטאה דליה איציק "אנחנו נחשק אותו", ובייגה שוחט העיר בציניות : אתם מקבלים את דרכנו, כי לכם אין דרך !

דליה איציק מבחינה בין ממשלת אחדות לממשלת חירום. באחרונה אין קווי יסוד משותפים מעבר לצרכי הלחימה המשותפת, וגם איוש התיקים ומשך כהונת הממשלה הם בהתאם.

יכול להיות, שהרקבון וההתפוררות במחנה העבודה יפתרו אותנו מעונשה של ממשלת "אחדות". אם לאו, על המפלגות הלאומיות והדתיות, "השותפים הטבעיים", להתעשת ולהכריז: ממשלת-חירום ? כן, "אחדות" תחת כנפי אוסלו ? לא!