כמשתתף חילוני בפעילויות ציבוריות למען שלמות הארץ, אני מתנסה לעתים קרובות בחוויה אישית שממחישה בעיניי את עומק שקיעתה של החברה הישראלית לתוך אותו כשל מוסרי, שמתוכו צומחת ההשלמה הציבורית עם בריונותו הפוליטית של ראש הממשלה ועם תוכניתו לביצוע פשעים אתניים נגד אזרחים יהודים.
כאילו לא די בכך שאני מוצא את עצמי בהפגנות כחילוני יחיד המוקף בהמון נפלא של חובשי כיפות, דואגים כל אותם גורמים חיצוניים הנוכחים בהפגנות לתחוב חיץ בלתי נראה אך רב עוצמה ביני לבין אחיי הדתיים. שתי הדוגמאות להלן ממחישות את הארס הקטלני שמחלחל לתוך ההוויה הישראלית ומאיים לפורר אותה, אך עדיין אינו מגיע לסף תודעתה.
פרשת ההיאחזות היהודית בשכונה הירושלמית מעלה זיתים (ראס אל עמוד) הייתה אחת משיאיה של כהונת נתניהו רצופת הסנסציות. כשעיני כל העולם נשואות לאותו מבנה בודד בשכונה, שבו התמקמה קבוצת מתנחלים, ניהלה ממשלת נתניהו משא ומתן עם דרי הבית במטרה לסיים את הפרשה תוך תמרונים אקרובטיים בין רגישויותיה הדיפלומטיות לבין דאגותיה האלקטוראליות.
באותו ערב, שבו הגעתי אל המבנה במעלה זיתים יחד עם שני פעילים נוספים מרחובות, כבר סוכמה התפנותם של המתנחלים מהמבנה, שהיה מוקף בכלי התקשורת העולמית על עיתונאיה, צלמיה ומערכותיה. משנכנסנו למבנה התבקשתי על ידי המתנחלים, שכבר התארגנו לפינויו של הבית, להוציא החוצה את החבילות הארוזות שהכילו את חפציהם האישיים.
הבקשה לפינוי החבילות הופנתה דווקא אלי משום שהייתי החילוני היחידי מבין הנוכחים במבנה באותן הנסיבות. מאחר שהתקשורת המתינה להתפנותם של המתנחלים בתחושה ברורה של שמחה לאיד, הובהר לי תפקידי המרכזי באותה טקטיקת פינוי. שכן, עצם העובדה שחילוני הוא זה המעביר את חפצי המתפנים, כבר הקהתה את עוצמת החגיגה התקשורתית.
לתדהמתי הרבה, טקטיקת "הפינוי החילוני" צלחה מעל ומעבר למשוער. שוב ושוב יצאתי עמוס חבילות מהשער הראשי אל מול פני התקשורת המקומית והעולמית והנחתי אותן במקום איסוף מוסכם בתוך החשיכה, הרחק מעיניהם הלעגניות של עיתונאים חורשי רעה. ככל שיצאתי מן הבית באופן מופגן עמוס חבילות וחזרתי אליו כדי לפנות חבילות חדשות, כך המשיכו אנשי התקשורת להתעלם ממני לחלוטין. אכן הסתבר לי כי מרגע שזוהיתי כחילוני בעל חזות שמאלנית, הפכתי להיות שקוף ובלתי נראה בעיני התקשורת, השוטרים וכל שאר הנוכחים.
חוויית שקיפות נוספת, שבה התנסיתי בזמן הפגנה, הבהירה לי עד כמה קרובה מדינת ישראל לאותו קו אדום, שאותו חצו עמים בשעותיהם האפלות ביותר. היה זה בזמן הפגנה בירושלים ליד בית ראש הממשלה. שוחחתי עם אחת הנוכחות באירוע, אישה חרדית שהגיעה להפגנה עם בנה הפעוט. תוך שאנחנו משוחחים, צץ שוטר מאי-שם ודרש ממנה במפגיע לעלות על המדרכה, שכן הכביש היה מחוץ למיתחם ההפגנה.
האישה עמדה למעשה על שפת המדרכה, ואילו אני הוא זה שעמדתי על הכביש. אך השוטר התעלם מכך, ודרש בגסות דווקא ממנה לעלות המדרכה. למרות שכבר התנסיתי בחוויית החילוני השקוף, חשתי חלחלה למראה האפיזודה הזניחה לכאורה, שבצבצה להרף עין כקצהו של קרחון הרה אסון.
אותו תהליך מתמשך של פשיטת רגל מוסרית הוא זה שמעצב מנטליות של אדישות לאומית לנוכח צמיחתם של משטרים דורסניים דוגמת מימשל שרון. רובו של הציבור החילוני אכן הפך להיות שקוף ומרוקן מערכי יסוד של תרבות מוסרית ובת-קיימא. הניסיון ההיסטורי מלמד כי האזרחים השקופים הם המשאב החיוני לכינונם ושגשוגם של משטרים אפלים.
יתירה מזאת, מימשל שרון ופשעיו הם תוצר בלתי נמנע של תרבות האנשים השקופים. תפישת האפרטהייד, המתווה קו מפריד בין החילוני השקוף לבין הדתי המסומן, השתרשה בתודעה הציבורית עד כדי כך שהציבור הדתי ברוב ייאושו מבקש להסתייע בסגולותיו המפוקפקות של הציבור החילוני, שכל יתרונו היחסי מתמצה בכך שאינו מקיים אורח חיים דתי.
כאמור, שרון ופמלייתו אינם שורש הבעיה אלא רק הסימפטום שלה. אם שרון יודח ויפרוש מהפוליטיקה, יקום שרון חדש תחתיו שיבצע פשעים אחרים. אשר על כן, המאבק בפשעי המשטר הנוכחי הוא בראש ובראשונה אבן בוחן ליכולתו של הציבור להתגבר על המגיפה המוסרית שמכרסמת את לשד עצמותיו. הנסיבות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות מטילות על הציבור החילוני להוביל כיום את תהליך ההבראה הלאומית, שתחילתו היא במאבק חסר פשרות נגד "ההתנתקות".
אלא שכל עוד ימשיך הציבור החילוני להיות שקוף בעיני קלגסי העקירה, לא יהיה בכוחו להוביל שום תהליך של שיקום לאומי המחייב תעצומות מוסריות, ששום חונטה רודנית לא תוכל לעבור עליהן לסדר היום.
כאילו לא די בכך שאני מוצא את עצמי בהפגנות כחילוני יחיד המוקף בהמון נפלא של חובשי כיפות, דואגים כל אותם גורמים חיצוניים הנוכחים בהפגנות לתחוב חיץ בלתי נראה אך רב עוצמה ביני לבין אחיי הדתיים. שתי הדוגמאות להלן ממחישות את הארס הקטלני שמחלחל לתוך ההוויה הישראלית ומאיים לפורר אותה, אך עדיין אינו מגיע לסף תודעתה.
פרשת ההיאחזות היהודית בשכונה הירושלמית מעלה זיתים (ראס אל עמוד) הייתה אחת משיאיה של כהונת נתניהו רצופת הסנסציות. כשעיני כל העולם נשואות לאותו מבנה בודד בשכונה, שבו התמקמה קבוצת מתנחלים, ניהלה ממשלת נתניהו משא ומתן עם דרי הבית במטרה לסיים את הפרשה תוך תמרונים אקרובטיים בין רגישויותיה הדיפלומטיות לבין דאגותיה האלקטוראליות.
באותו ערב, שבו הגעתי אל המבנה במעלה זיתים יחד עם שני פעילים נוספים מרחובות, כבר סוכמה התפנותם של המתנחלים מהמבנה, שהיה מוקף בכלי התקשורת העולמית על עיתונאיה, צלמיה ומערכותיה. משנכנסנו למבנה התבקשתי על ידי המתנחלים, שכבר התארגנו לפינויו של הבית, להוציא החוצה את החבילות הארוזות שהכילו את חפציהם האישיים.
הבקשה לפינוי החבילות הופנתה דווקא אלי משום שהייתי החילוני היחידי מבין הנוכחים במבנה באותן הנסיבות. מאחר שהתקשורת המתינה להתפנותם של המתנחלים בתחושה ברורה של שמחה לאיד, הובהר לי תפקידי המרכזי באותה טקטיקת פינוי. שכן, עצם העובדה שחילוני הוא זה המעביר את חפצי המתפנים, כבר הקהתה את עוצמת החגיגה התקשורתית.
לתדהמתי הרבה, טקטיקת "הפינוי החילוני" צלחה מעל ומעבר למשוער. שוב ושוב יצאתי עמוס חבילות מהשער הראשי אל מול פני התקשורת המקומית והעולמית והנחתי אותן במקום איסוף מוסכם בתוך החשיכה, הרחק מעיניהם הלעגניות של עיתונאים חורשי רעה. ככל שיצאתי מן הבית באופן מופגן עמוס חבילות וחזרתי אליו כדי לפנות חבילות חדשות, כך המשיכו אנשי התקשורת להתעלם ממני לחלוטין. אכן הסתבר לי כי מרגע שזוהיתי כחילוני בעל חזות שמאלנית, הפכתי להיות שקוף ובלתי נראה בעיני התקשורת, השוטרים וכל שאר הנוכחים.
חוויית שקיפות נוספת, שבה התנסיתי בזמן הפגנה, הבהירה לי עד כמה קרובה מדינת ישראל לאותו קו אדום, שאותו חצו עמים בשעותיהם האפלות ביותר. היה זה בזמן הפגנה בירושלים ליד בית ראש הממשלה. שוחחתי עם אחת הנוכחות באירוע, אישה חרדית שהגיעה להפגנה עם בנה הפעוט. תוך שאנחנו משוחחים, צץ שוטר מאי-שם ודרש ממנה במפגיע לעלות על המדרכה, שכן הכביש היה מחוץ למיתחם ההפגנה.
האישה עמדה למעשה על שפת המדרכה, ואילו אני הוא זה שעמדתי על הכביש. אך השוטר התעלם מכך, ודרש בגסות דווקא ממנה לעלות המדרכה. למרות שכבר התנסיתי בחוויית החילוני השקוף, חשתי חלחלה למראה האפיזודה הזניחה לכאורה, שבצבצה להרף עין כקצהו של קרחון הרה אסון.
אותו תהליך מתמשך של פשיטת רגל מוסרית הוא זה שמעצב מנטליות של אדישות לאומית לנוכח צמיחתם של משטרים דורסניים דוגמת מימשל שרון. רובו של הציבור החילוני אכן הפך להיות שקוף ומרוקן מערכי יסוד של תרבות מוסרית ובת-קיימא. הניסיון ההיסטורי מלמד כי האזרחים השקופים הם המשאב החיוני לכינונם ושגשוגם של משטרים אפלים.
יתירה מזאת, מימשל שרון ופשעיו הם תוצר בלתי נמנע של תרבות האנשים השקופים. תפישת האפרטהייד, המתווה קו מפריד בין החילוני השקוף לבין הדתי המסומן, השתרשה בתודעה הציבורית עד כדי כך שהציבור הדתי ברוב ייאושו מבקש להסתייע בסגולותיו המפוקפקות של הציבור החילוני, שכל יתרונו היחסי מתמצה בכך שאינו מקיים אורח חיים דתי.
כאמור, שרון ופמלייתו אינם שורש הבעיה אלא רק הסימפטום שלה. אם שרון יודח ויפרוש מהפוליטיקה, יקום שרון חדש תחתיו שיבצע פשעים אחרים. אשר על כן, המאבק בפשעי המשטר הנוכחי הוא בראש ובראשונה אבן בוחן ליכולתו של הציבור להתגבר על המגיפה המוסרית שמכרסמת את לשד עצמותיו. הנסיבות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות מטילות על הציבור החילוני להוביל כיום את תהליך ההבראה הלאומית, שתחילתו היא במאבק חסר פשרות נגד "ההתנתקות".
אלא שכל עוד ימשיך הציבור החילוני להיות שקוף בעיני קלגסי העקירה, לא יהיה בכוחו להוביל שום תהליך של שיקום לאומי המחייב תעצומות מוסריות, ששום חונטה רודנית לא תוכל לעבור עליהן לסדר היום.