עברנו את יום הזיכרון לשואה. יצאתי מאירוע זה וספקות רבות בליבי, האם זו הדרך הנכונה לציין את האירוע הנורא ביותר שקרה באנושות. מיוחדותו של אירוע זה, הוא בכך, שהוא כל כך מתועד. קרו כבר אסונות ופשעים, אולי אף גרועים ממנו, אבל זה תועד כל כך בפרוטרוט ובזה יחודו.
אין ספק כי השואה היא מעשה נבלה קולוסאלי, ובעיקר מיותר כל כך. השמדת חצי העם היהודי לא שירתה שום דבר חוץ סיפוק האגו הפצוע של מנהיג מטורף אשר הצליח באמצעותו לשגע עמים שלמים להשתתף בפשע. אל נשלה את עצמנו. אומנם היטלר וחבורתו היו החלק המניע, אבל הגרמנים, ובעצם כל עמי אירופה, היו שותפים. חלקם סבילים וחלקם בהתלהבות.
עם בעל פוטנציאל ענק, כמו שהעם הגרמני היה, תסכולו ממפלתו ב"מלחמת העולם הראשונה", יכול שימצא אפיקים משוגעים ורצחניים לפורקן. זה כמובן קרקע מזון טוב למנהיג כריזמטי עם אמירות כמו "אני החלטתי ואני אבצע" כי יש רק "אלוקים אחד, עם אחד, מנהיג אחד".
"שיגעון" כזה מדבק, והוא אכן הדביק את כל העולם "התרבותי" של אז. כך הגענו למעשה הנורא של ה"שואה" אשר עלה לעמנו בחצי מבניו ובנותיו.
אם מדינת ישראל, אפילו במתכונתה הנוכחית, הייתה קיימת אז, לא הייתה יכולה להיות שואה , ובוודאי לא בצורה שהייתה.
היו עוד שואות כמו של הארמנים, הביאפרים, הקמבודיים ואפילו של עשרות מיליוני הרוסים תחת סטלין. כמו בשואה שלנו, לא הייתה להם מדינה, ולא היה להם לאן לברוח ואפילו לא מי שייצגם ויזעק את זעקתם.
לנו יש היום מדינה. אבל עובר עלינו תהליך שנחזה עוד על ידי היוונים העתיקים. "את מי שהאלים שונאים והם משבשים את דעתו". ואכן תהליך זה עובר עלינו.
אנו גודעים במו ידינו את הבסיס לקיומה של מדינת ישראל. יעודה של מדינת ישראל הוא אחד ויחיד שלעולם לא נהיה, ולא נראה, חסרי אונים מול אויב.
הרי במלחמה מול ה"אינתיפאדה" ניצחנו. את זאת אמר, ובצדק, הרמטכ"ל יעלון. ואילו אנחנו התנפלנו עליו. "איך אתה מעיז לומר דבר כזה, הרי היו לנו כל כך הרבה אבידות, אסור להשפיל את האויב שאנחנו כל עורגים לאהוב". בזה הפכנו במו ידינו, את הניצחון למפלה, אשר סופה ב"תוכנית ההתנתקות" ההזויה, המזמינה שואה חדשה, ביוצרה תקדים של "יהודי מגרש יהודי" כדי ל"לרקוד מה יפית בפני הפריץ".
ביום השואה האחרון עשינו תיאטרון גדול של בכייה והזדעזעות. יומיים לא הפסיקו לדבר על זה בתקשורת. בתקשורת מגויסת זו, מבית מדרשו של גבלס, מאבות אותה שואה, הצליחו להסית את תשומת ליבנו מן השואה החדשה המתרחשת עלינו.
ואילו אנחנו לא זעקנו "די להתרפק ולבכות על העבר, צריך למנוע שואה חדשה". זאת לא עשינו.
אם יש ללמוד משהו מן המלחמה בעיראק, הרי זה כי מצג שווא הוא מסוכן מאד. הדיקטאטור שלהם הצליח ליצור מראית עין של בעל נשק להשמדה המונית כאשר לא היה לו כזה. בכך הביא עליו מלחמה שלא רצה בה. ואילו אנחנו עושים מצג שווא הפוך. אנו חזקים, ומשדרים לכל העולם חולשה. גם כך מזמינים אנו את אויבינו לתקוף אותנו.
הלקח שיש ללמוד הוא: לא מספיק שאתה חזק וגם לא מספיק שאתה צודק, יותר חשוב שגם תראה כך. אחרת תעודד את אויביך לתקוף אותך ותביא עליך מלחמה שלא רצית בה.
זה בדיוק מה שהדיקטאטור הסנילי שלנו וחבורתו עושים, ובכך הם מזמינים את השואה הבאה.
על כן, כמאמר קטו הזקן בסנט הרומי, עליהם ללכת ומיד.
אין ספק כי השואה היא מעשה נבלה קולוסאלי, ובעיקר מיותר כל כך. השמדת חצי העם היהודי לא שירתה שום דבר חוץ סיפוק האגו הפצוע של מנהיג מטורף אשר הצליח באמצעותו לשגע עמים שלמים להשתתף בפשע. אל נשלה את עצמנו. אומנם היטלר וחבורתו היו החלק המניע, אבל הגרמנים, ובעצם כל עמי אירופה, היו שותפים. חלקם סבילים וחלקם בהתלהבות.
עם בעל פוטנציאל ענק, כמו שהעם הגרמני היה, תסכולו ממפלתו ב"מלחמת העולם הראשונה", יכול שימצא אפיקים משוגעים ורצחניים לפורקן. זה כמובן קרקע מזון טוב למנהיג כריזמטי עם אמירות כמו "אני החלטתי ואני אבצע" כי יש רק "אלוקים אחד, עם אחד, מנהיג אחד".
"שיגעון" כזה מדבק, והוא אכן הדביק את כל העולם "התרבותי" של אז. כך הגענו למעשה הנורא של ה"שואה" אשר עלה לעמנו בחצי מבניו ובנותיו.
אם מדינת ישראל, אפילו במתכונתה הנוכחית, הייתה קיימת אז, לא הייתה יכולה להיות שואה , ובוודאי לא בצורה שהייתה.
היו עוד שואות כמו של הארמנים, הביאפרים, הקמבודיים ואפילו של עשרות מיליוני הרוסים תחת סטלין. כמו בשואה שלנו, לא הייתה להם מדינה, ולא היה להם לאן לברוח ואפילו לא מי שייצגם ויזעק את זעקתם.
לנו יש היום מדינה. אבל עובר עלינו תהליך שנחזה עוד על ידי היוונים העתיקים. "את מי שהאלים שונאים והם משבשים את דעתו". ואכן תהליך זה עובר עלינו.
אנו גודעים במו ידינו את הבסיס לקיומה של מדינת ישראל. יעודה של מדינת ישראל הוא אחד ויחיד שלעולם לא נהיה, ולא נראה, חסרי אונים מול אויב.
הרי במלחמה מול ה"אינתיפאדה" ניצחנו. את זאת אמר, ובצדק, הרמטכ"ל יעלון. ואילו אנחנו התנפלנו עליו. "איך אתה מעיז לומר דבר כזה, הרי היו לנו כל כך הרבה אבידות, אסור להשפיל את האויב שאנחנו כל עורגים לאהוב". בזה הפכנו במו ידינו, את הניצחון למפלה, אשר סופה ב"תוכנית ההתנתקות" ההזויה, המזמינה שואה חדשה, ביוצרה תקדים של "יהודי מגרש יהודי" כדי ל"לרקוד מה יפית בפני הפריץ".
ביום השואה האחרון עשינו תיאטרון גדול של בכייה והזדעזעות. יומיים לא הפסיקו לדבר על זה בתקשורת. בתקשורת מגויסת זו, מבית מדרשו של גבלס, מאבות אותה שואה, הצליחו להסית את תשומת ליבנו מן השואה החדשה המתרחשת עלינו.
ואילו אנחנו לא זעקנו "די להתרפק ולבכות על העבר, צריך למנוע שואה חדשה". זאת לא עשינו.
אם יש ללמוד משהו מן המלחמה בעיראק, הרי זה כי מצג שווא הוא מסוכן מאד. הדיקטאטור שלהם הצליח ליצור מראית עין של בעל נשק להשמדה המונית כאשר לא היה לו כזה. בכך הביא עליו מלחמה שלא רצה בה. ואילו אנחנו עושים מצג שווא הפוך. אנו חזקים, ומשדרים לכל העולם חולשה. גם כך מזמינים אנו את אויבינו לתקוף אותנו.
הלקח שיש ללמוד הוא: לא מספיק שאתה חזק וגם לא מספיק שאתה צודק, יותר חשוב שגם תראה כך. אחרת תעודד את אויביך לתקוף אותך ותביא עליך מלחמה שלא רצית בה.
זה בדיוק מה שהדיקטאטור הסנילי שלנו וחבורתו עושים, ובכך הם מזמינים את השואה הבאה.
על כן, כמאמר קטו הזקן בסנט הרומי, עליהם ללכת ומיד.