הנמענים לדברים דלהלן, אינם ראשי המועצות ביש"ע. מכמה מהם קיבלנו הבהרה פומבית שהם אינם טורחים לקרוא גם כתבות שממוענות באופן ישיר אליהם, לפחות לא בעיתוני ימין. לתקשורת השמאלנית הם קשובים הרבה יותר, וטעמיהם בוודאי עימם. לכן, הפנייה היא לחברים, הדואגים והכואבים, בכל אתר ואתר. וכמובן, הם רשאים לספר גם לאחרים.
אנו במלחמה. מי שלא הרגיש אותה על עצמו, יכול היה לחזות בה בתמונות ולשמוע את הסיפורים. הצד השני חשף את ציפורניו ופניו המכוערות. הוא גם אינו מבדיל בין כיבוד החוק להפרתו. כל מי שמזוהה עם הימין הוא אויב. כשהזיהוי נתון לפירוש האישי של כל פורע. נשלפו מוטות ברזל, סיסמאות של שנאה, שקרים ודיס- אינפורמציה. מערכה כוללת. וכדאי לשים לב למציאות כדי להיאבק נגד המגמה.
יש לשים לב שהחוק עצמו, הפסיק לשמור על החוק. נערות ונשים מוכות בידי גברים, שוטרים ושוטרות, וגם חיילות מכים בחופשיות. ללא משפט או נזיפה. אין תגים ויש יד חופשית לשבור עצמות. ילדים נאסרים וילדות נפגעות. כתום זו עילה למעצר ולהתנכלות.
כן, גם ב"צד שלנו" לא כולם טלית שכולה תכלת. אבל לעומת הצד השני הם פציפיסטים תמימים. אם מי שאמון לשמור על החוק מבזה אותו, עוקף אותו או מתעלם ממנו, איך הוא יכול לדרוש מאחרים להקפיד עליו. הצד השני מפעיל כוח. כשאין מוח מפעילים את הכוח. ואילו אנו חייבים להפעיל את המוח ואת הלב. אלו כלי העבודה שלנו. למחות, לשדר את המסרים שלנו, שוב ושוב. להגיע לכל אזרח עם עובדות האמת. לפזר את הערפל.
במלחמה הזאת יש שימוש מאסיבי בלוחמה פסיכולוגית. ציפור גדולה סיפרה לנו, שהערבי שנפגע ב"טל ים" היה רחוק מלהיות מחסידיו של גנדי. הוא הנהיג חבורת פורעים ופגע ביהודים. במזיד וביוזמתו .
למעשה, לו המשטרה הייתה מטפלת בו נכון ובזמן, הוא לא היה נפגע. הסיפור הקלאסי של "החיתוך" התקשורתי. מכל מקום, לא נותרו לי רחמים בשבילו. הם עדיין תפוסים בפניו המרוסקים של בני בן ה-6. הם תפוסים במצגת עם תמונות ילדים יהודים שנרצחו. מוחה השפוך של תינוקת במיטתה מטשטש את תמונת הערבי החי הזועק.
למעשה, דוברות היא עמדת מפתח במלחמה הזאת. שם צריך את הטובים ביותר. למשל, ביום המיועד לחסימות כבישים, שפך מישהו בלתי מזוהה שמן ופיזר נינג'ות על כביש כלשהו. מועצת יש"ע לא פעלה או שותפה באותן חסימות. ועם זאת ראתה לנכון, משום מה, להתייצב באולפן הרדיו ולהשיב על ההאשמות בעניין הזה.
במקום להתנער מכל אחריות לעניין, או לאמר מיד: "אני דורשת מהמשטרה לתפוס את האשמים ולהעמיד אותם לדין". או להצהיר שזו פרובוקציה, נכנסה נציגת המתנחלים להסברים ולתירוצים שלא מן העניין. איש שלום עכשיו, שהגיב אחריה, כמובן, הייתה לו זכות המילה האחרונה ניצח אותה בקלות. הדוברת לא הייתה צריכה לדבר, המשטרה היא שצריכה לחשוף את מי שעבר על החוק. יתכן שהיא תמצא אותם בתחנה הסמוכה, שותים קפה.
מוזרה גם ההשוואה לשר הרצוג שתבע להטיל את האחריות על מועצת יש"ע. המועצה, בתגובה, טענה שזה כאילו היו מאשימים את הרצוג באחריות לשחיתויות במפלגתו, בגלל מעורבותו בעמותות ברק. אלא שהוא באמת היה מעורב שם, ויש מקום לחשוד בו עד שיסיר את קופת השרצים הזו.
גם ברמה הטקטית נראה לי שהיה צריך לקבוע יעדים ברורים. כדלהלן:
א. כל אזרח ישראלי צריך לדעת את מפת החבלים המדוברים. מה המרחק שלהם מירושלים, תל אביב, אשקלון ועפולה.
ב. כל אזרח צריך לדעת שהם נכללים בגבולות הלאומיים וההיסטוריים שלנו.
ג. למהדרין, מותר לשלוט גם בידע של החוק הבינלאומי ובזכויות המשפטיות שלנו.
ד. כל אזרח צריך לדעת את ההיסטוריה. כולל העובדה שכפר דרום הוקם כאחד מי"א הישובים בנגב. ושהמקום נכבש בידי המצרים, שהושיבו שם אוכלוסייה כובשת.
ה. ההינתקות, אזרחים יקרים היא בלוף. מוסכם שם שאלפי ערבים מעזה יעבדו בישראל. נמשיך לספק מים וחשמל ותשתיות. האחריות הכלכלית נופלת עלינו. אנחנו לא מתנתקים. רק נותנים להם חופש פעולה. הם יהיו חופשיים לייבא הכול: אנשים, נשק, טילים.
כל אחד יכול לדעת מה יקרה כאן. סליחה, דווקא הממשלה, הצבא והמשטרה לא. הם הפסיקו לחשוב, וזה הנשק שהכי מפחיד את הממשלה: האזרחים החושבים, האזרחים העצמאיים. הצבע הכתום מסמל את האדם החושב. זה השוקל את העובדות עצמן ואינו הולך שבי אחרי הפירוטכניקה של הממשל.
ואפשר לסמן מטרה ברורה. כל עוד יש ולו אזרח אחד, הסבור שמדובר בשטח כבוש, שהוא: רחוק, קטנטן, שומם, פרזיטי ומוקף בהמון ערבי זועם. המלאכה אינה גמורה.
אנו במלחמה. מי שלא הרגיש אותה על עצמו, יכול היה לחזות בה בתמונות ולשמוע את הסיפורים. הצד השני חשף את ציפורניו ופניו המכוערות. הוא גם אינו מבדיל בין כיבוד החוק להפרתו. כל מי שמזוהה עם הימין הוא אויב. כשהזיהוי נתון לפירוש האישי של כל פורע. נשלפו מוטות ברזל, סיסמאות של שנאה, שקרים ודיס- אינפורמציה. מערכה כוללת. וכדאי לשים לב למציאות כדי להיאבק נגד המגמה.
יש לשים לב שהחוק עצמו, הפסיק לשמור על החוק. נערות ונשים מוכות בידי גברים, שוטרים ושוטרות, וגם חיילות מכים בחופשיות. ללא משפט או נזיפה. אין תגים ויש יד חופשית לשבור עצמות. ילדים נאסרים וילדות נפגעות. כתום זו עילה למעצר ולהתנכלות.
כן, גם ב"צד שלנו" לא כולם טלית שכולה תכלת. אבל לעומת הצד השני הם פציפיסטים תמימים. אם מי שאמון לשמור על החוק מבזה אותו, עוקף אותו או מתעלם ממנו, איך הוא יכול לדרוש מאחרים להקפיד עליו. הצד השני מפעיל כוח. כשאין מוח מפעילים את הכוח. ואילו אנו חייבים להפעיל את המוח ואת הלב. אלו כלי העבודה שלנו. למחות, לשדר את המסרים שלנו, שוב ושוב. להגיע לכל אזרח עם עובדות האמת. לפזר את הערפל.
במלחמה הזאת יש שימוש מאסיבי בלוחמה פסיכולוגית. ציפור גדולה סיפרה לנו, שהערבי שנפגע ב"טל ים" היה רחוק מלהיות מחסידיו של גנדי. הוא הנהיג חבורת פורעים ופגע ביהודים. במזיד וביוזמתו .
למעשה, לו המשטרה הייתה מטפלת בו נכון ובזמן, הוא לא היה נפגע. הסיפור הקלאסי של "החיתוך" התקשורתי. מכל מקום, לא נותרו לי רחמים בשבילו. הם עדיין תפוסים בפניו המרוסקים של בני בן ה-6. הם תפוסים במצגת עם תמונות ילדים יהודים שנרצחו. מוחה השפוך של תינוקת במיטתה מטשטש את תמונת הערבי החי הזועק.
למעשה, דוברות היא עמדת מפתח במלחמה הזאת. שם צריך את הטובים ביותר. למשל, ביום המיועד לחסימות כבישים, שפך מישהו בלתי מזוהה שמן ופיזר נינג'ות על כביש כלשהו. מועצת יש"ע לא פעלה או שותפה באותן חסימות. ועם זאת ראתה לנכון, משום מה, להתייצב באולפן הרדיו ולהשיב על ההאשמות בעניין הזה.
במקום להתנער מכל אחריות לעניין, או לאמר מיד: "אני דורשת מהמשטרה לתפוס את האשמים ולהעמיד אותם לדין". או להצהיר שזו פרובוקציה, נכנסה נציגת המתנחלים להסברים ולתירוצים שלא מן העניין. איש שלום עכשיו, שהגיב אחריה, כמובן, הייתה לו זכות המילה האחרונה ניצח אותה בקלות. הדוברת לא הייתה צריכה לדבר, המשטרה היא שצריכה לחשוף את מי שעבר על החוק. יתכן שהיא תמצא אותם בתחנה הסמוכה, שותים קפה.
מוזרה גם ההשוואה לשר הרצוג שתבע להטיל את האחריות על מועצת יש"ע. המועצה, בתגובה, טענה שזה כאילו היו מאשימים את הרצוג באחריות לשחיתויות במפלגתו, בגלל מעורבותו בעמותות ברק. אלא שהוא באמת היה מעורב שם, ויש מקום לחשוד בו עד שיסיר את קופת השרצים הזו.
גם ברמה הטקטית נראה לי שהיה צריך לקבוע יעדים ברורים. כדלהלן:
א. כל אזרח ישראלי צריך לדעת את מפת החבלים המדוברים. מה המרחק שלהם מירושלים, תל אביב, אשקלון ועפולה.
ב. כל אזרח צריך לדעת שהם נכללים בגבולות הלאומיים וההיסטוריים שלנו.
ג. למהדרין, מותר לשלוט גם בידע של החוק הבינלאומי ובזכויות המשפטיות שלנו.
ד. כל אזרח צריך לדעת את ההיסטוריה. כולל העובדה שכפר דרום הוקם כאחד מי"א הישובים בנגב. ושהמקום נכבש בידי המצרים, שהושיבו שם אוכלוסייה כובשת.
ה. ההינתקות, אזרחים יקרים היא בלוף. מוסכם שם שאלפי ערבים מעזה יעבדו בישראל. נמשיך לספק מים וחשמל ותשתיות. האחריות הכלכלית נופלת עלינו. אנחנו לא מתנתקים. רק נותנים להם חופש פעולה. הם יהיו חופשיים לייבא הכול: אנשים, נשק, טילים.
כל אחד יכול לדעת מה יקרה כאן. סליחה, דווקא הממשלה, הצבא והמשטרה לא. הם הפסיקו לחשוב, וזה הנשק שהכי מפחיד את הממשלה: האזרחים החושבים, האזרחים העצמאיים. הצבע הכתום מסמל את האדם החושב. זה השוקל את העובדות עצמן ואינו הולך שבי אחרי הפירוטכניקה של הממשל.
ואפשר לסמן מטרה ברורה. כל עוד יש ולו אזרח אחד, הסבור שמדובר בשטח כבוש, שהוא: רחוק, קטנטן, שומם, פרזיטי ומוקף בהמון ערבי זועם. המלאכה אינה גמורה.