יהדות: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס ובית מדרשו

פורסם ב: 14/07/05, 09:29
הלך בר קמצא אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו: מי אמר? אמר לו: שלח להם קרבן וראה אם מקריבין אותו. שלח בידו עגל משולש. תוך כדי הליכתו הטיל (בר קמצא) בקרבן מום בניב השפתיים.


"אזל (בר קמצא) אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!"

"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נ"ו ע"א).

פירוש הגמרא:

הלך בר קמצא אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו: מי אמר? אמר לו: שלח להם קרבן וראה אם מקריבין אותו. שלח בידו עגל משולש. תוך כדי הליכתו הטיל (בר קמצא) בקרבן מום בניב השפתיים ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעבורנו הוא מום ועבור הרומאים אינו מום. סברו חכמים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סברו חכמים להורגו שלא ילך ויאמר (לקיסר רומי) אמר להם רבי זכריה יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

אגדת החורבן של קמצא ובר קמצא מסתיימת באופן טראגי במעשהו הנורא של בר קמצא שתכליתו הייתה הבאשת ריחם של ישראל בעיני קיסר רומי ואשר הביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש. את אשמת החורבן תלה רבי יוחנן דווקא בצווארו של רבי זכריה בן אבקולס, מחכמי הדור ההוא, שבענוותנותו ובדאגתו הרבה לעתידו הרוחני של העם, שכנע את חכמי ישראל להמנע מפעולות פרקטיות שנגדו את ההלכה (למראית עין בלבד), אף שהיה בכוחם של פעולות אלה למנוע את החורבן הקרב ובא.

אמירתו הקשה והחד משמעית של רבי יוחנן : "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" הדהדה בבית המדרש שנים רבות אחרי החורבן וההרס. עם ישראל כבר שכן מפוזר ומפורד בגלות החל הזה, את רבי רבבות ההרוגים והנטבחים כבר אי אפשר היה להשיב, גם לא את נחלתנו שהיתה לזרים או את בית תפארתנו שהיה לשמה. קולות הויכוח שניתש בין רבי זכריה בן אבקולס לחכמי דורו נדמו תחת אפר החורבן, אולם הלקח הנלמד לדורות מתפיסתו של רבי זכריה בן אבקולס נותר זועק מתוך דברי חז"ל, ולפרקים בעיתות מבוכה ובלבול כאשר נזקק עם ישראל לפעולות מעשיות לנוכח אסון קרב ובא, אף תובע לקח זה את עלבונו מחלק מתלמידי החכמים שבדור.

אין כל ספק, כי חששותיו של רבי זכריה בן אבקולס נבעו מדאגה כנה לעתידו הרוחני של עם ישראל. ספק אמיתי ניקר בליבו ובמוחו של רבי זכריה: שמא מתוך מעשים אלה של הקרבת קרבן בעל מום או של הריגת בר קמצא, שנועדו להצלת האומה, תצא קלקלה בהבנת התורה ופגיעה במצבו הרוחני של הדור.

ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס הזכירה לו שוב ושוב כי בימים כתיקונם מעשים כגון אלה אסורים הם בתכלית האיסור, פסולים הם מעיקרם, ונוגדים את דרכה של תורה. אין שום היתר לעשות דבר שעלול להביא להבנה לא נכונה של דרך התורה ולפגיעה חינוכית שקשה יהיה לתקנה, הבהיר רבי זכריה בן אבקולס לחכמי דורו. הפצת התורה לאמיתה בקרב הציבור, סבר רבי זכריה, חשובה לאין ערוך מחשבונות פרקטיים עכשוויים שאין כל הוכחה לכך שאכן יצליחו למנוע את החורבן.

תפיסתו של רבי זכריה בן אבקולס הכריעה את הכף, חכמי ישראל שוכנעו כי עדיף לוותר על פעולות של הוראת שעה להצלת העם והארץ, אם בקרבן טמונה סכנה חינוכית לעם בכללו. בכך נסתם הגולל על כל אפשרות מעשית שתמנע את האסון, לא היה דבר שיעצור את גלגלי ההרס והחורבן שאיימו לרמוס את האומה. רבי זכריה בן אבקולס המיט חורבן על כלל ישראל, שואה חומרית ורוחנית כאחד, חורבן הבית שריפת ההיכל וגלות לבין האומות.

היום, כאלפיים שנה לאחר מעשהו הנתעב של בר קמצא מרחפת על מדינת ישראל סכנה קיומית בדמות ההינתקות. ראשיתה חורבן היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון ואחריתה (לכל הפחות) מדינה פלסטינית חמושה בעלת רצף טריטוריאלי המאיימת על קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

לנוכח מצב קשה ומביך זה בו אנו שרויים, בעוד שגדולי רבותינו, מורי ההוראה שבדור שידם רב להם בכל מכמני התורה מורים לנו דרך סלולה וברורה להצלת העם מחורבן על ידי פעולות פרקטיות נצרכות, בוקעים ועולים קולות אחרים מבית מדרשו של רבי זכריה בן אבקולס.

רבי זכריה בן אבקולס של דורנו מעלה חששות שמא הצלת העם על ידי מעשים של הוראת שעה שיכריחו את ראש הממשלה לסגת מתוכנית החורבן, יביאו לפגיעה חינוכית ואמונית בדור, שתוצאותיו יהיו רעות ומרות. כאז כן עתה, נשמעים טיעונים הלכתיים העולים מבית מדרשו של רבי זכריה בן אבקולס, כגון אלה המעלים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כטיעון הלכתי כנגד פעולות פרקטיות כאלה ואחרות. טיעונים הזורעים מבוכה בקרב הציבור ומבקשים להפר את הוראות השעה, כאילו גדולי הדור ומנהיגיו לא לקחו עניין זה בחשבון.

אכן, עצירת תהליך ההינתקות כרגע תהיה רק כיבוי שריפה, טיפול בסימפטום. אין שום ספק בכך שהארת הדרך האמונית בקרב הציבור השכנוע וההפנמה על ידי מפגשי "פנים אל פנים" ומסגרות אחרות, הם אלו שיבטיחו את קיומנו ובסופו של דבר גם את השלמת תהליך גאולתנו וקיום חזון הנביאים בטווח הרחוק.

עם זאת ברור כשמש, כי בתהליכי שכנוע אלה הדורשים זמן רב, לא נוכל לעצור את התהליך העכשווי המאיים על קיומה של המדינה, משום שאסון ההינתקות ממשמש ובא. בל נשכח שהשפעה על רצון העם ומאוויו איננה רלוונטית עוד בשלב זה, רצונו של הציבור איננו מהווה עוד מחסום בפני תכניתו של ראש הממשלה הדוחה בצורה גסה כל אפשרות של הבאת העניין להכרעת העם.

לצערנו נוכחנו לדעת כי השכנוע, לא יוביל לעצירת הפינוי. לעומת התהליך הארוך והחיוני לטווח הארוך, הפעולות הפרקטיות של הוראת השעה אינן באות במטרה לשכנע איש, עניינם הוא עצירת התהליך המוביל אותנו לתהום, בלבד. בכוחן של פעולות אלה להביא לעצירת האסון ע"י הבהרה חד משמעית לראש הממשלה כי הוצאה לפועל של רעיון העוועים לא תתממש. העם הבריא, מתוך אחריות לעתידו של כלל ישראל, יעצור בגופו את הגירוש והחורבן. אין שום סתירה בין המפגשים האישיים והארת דרכה של תורה, לבין ההצלה המיידית הנצרכת ע"י פעולות, שבימים כתיקונם, היו פסולות מעיקרם.

הנזקים החינוכיים שעלולים להיווצר כתוצאה מפעולות הוראת השעה, עליהם מצביעים שוב ושוב תלמידי רבי זכריה בן אבקולס שבדורנו, הינם ברי תיקון בטווח הארוך, אולם את הנפשות שיקטפו כתוצאה ממסירת שטחי ארץ ישראל לרשות הפלסטינית אי אפשר יהיה להשיב, גם לא את הישובים הפורחים או את בתי הכנסיות ובתי המדרשות שיחרבו עד היסוד.

עינינו כלות ורואות עד כמה ענוותנותם של תלמידי רבי זכריה בן אבקולס של דורנו אינה מאפשרת להם לראות את הצורך הפראקטי החיוני בפעולות הוראת השעה. מובילים הם אותנו גם היום לחורבן ולהרס שאינו בר תיקון. הטענה כאילו מפגשי פנים אל פנים הם בלבד שיצילו את המצב וכי פעולות המחאה רק פוגעות במאמצי השכנוע, טענה ששבה ועולה מבית מדרשו של רבי זכריה בן אבקולס, מזכירה משפחה היושבת ספונה בביתה כששלהבות אש מלחכות סביבה ומאיימות לכלות תוך דקות ספורות את הבית על יושביו.

במקום לכבות את השריפה בזרנוקי מים למורת רוחם של אלה מתושבי המשפחה המבקשים לחוס על רהיטי הבית, ורק לאחר מכן לשבת פנים אל פנים ולהסביר למשפחה מדוע היה צורך לפגוע ברהיטים כדי להציל את נפשם, מבקשים אנשי רבי זכריה בן אבקולס של דורנו, לדבר על ליבם של המשפחה ולשכנעם, בעוד הלהבות בוערות.

השיחה והשכנוע פנים אל פנים הינם תהליך מבורך ונצרך, אך ללא פעולות פרקטיות נחוצות לכיבוי השריפה, לא יוותרו חיים להתפלמס המשוכנעים ואף לא המשכנעים, אש החורבן תכלה את כולם.

קשה שלא להיזכר בימי הסכמי אוסלו, בהם עמדו תלמידי רבי זכריה בן אבקולס של דורנו ובענוותנותם הטילו מורך בלבבות. ריפו הם את ידי אלה שניסו למנוע בגופם את יישום ההסכמים כתנועת "זו ארצנו" ע"י טענות חוזרות ונשנות שהמאבק שלנו הוא מאבק של אמונה מתוך אהבת ישראל ואמונה בדור.

אילו לא שעינו לחששותיו של רבי זכריה בן אבקולס של אותו הזמן, היו חיים וקיימים עימנו היום עוד כאלף חמש מאות יהודים איתם היה ניתן להיפגש במסגרת פנים אל פנים ולהאיר נתיבות אמונה בליבם בדרכי נועם ובשלווה. במקום זאת, שוכנעו רבים מאיתנו מהדברים שיצאו מבית מדרשו של רבי זכריה בן אבקולס, מנענו עצמנו מפעולות נמרצות וחריפות כנגד ההסכמים, ומצאנו עצמנו טובעים בים של דמעות ודם.

הרבה יותר קל להאשים את רבין ז"ל והפלסטינים או את בר קמצא וקיסר רומי בחורבן ובהרג, אולם רבי יוחנן מצא את האשמה דווקא ברבי זכריה בן אבקולס. תלמיד חכם, שענוותנותו החריבה את ביתנו שרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו. תביעת הדורות החד משמעית מרבי זכריה בן אבקולס באה משום שבחשבונות הענוותנות שלו, לא השכיל רבי זכריה להבחין בין פרובלמה חינוכית תורנית ואמונית קשה ככל שתהיה, הניתנת לתיקון ולהשלמה, לבין החשש מפני חורבן פיסי קרב ובא המביא בכנפיו גם חורבן רוחני מוחלט שאיננו משאיר מקום לתיקון ולהשבה והמחייב מעשים דחופים להצלת כלל האומה.

אל בני הישיבות והמכינות קורא אני בקול גדול, לשוב ולשמוע בקול מורינו ורבותינו גדולי הדור ומנהיגיו שבדעתם דעת התורה מורים לבצע פעולות מעשיות בהוראת שעה להצלת העם והארץ, מתוך אהבת ישראל ואחריות לאומית. אל לנו להיתפס חלילה בעוון רבי זכריה בן אבקולס ותלמידיו, לבל נהיה מאלה שבענוותנותם הרבה המיטו על עמינו חורבן וגלות, חומריים ורוחניים כאחד.



כותב המאמר הוא ר"מ בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים.