עדיין ניתן למנוע את ניצחון ממשלת ההתנתקות בכ"ח באדר. לזה צריך שלושה דברים:

א. קריאת נכונה של המפה הפוליטית. תחושת הייאוש של חלק מאיתנו נובעת מרושם הסקרים. אין ספק שללא התפתחות בלתי צפויה, מפלגת "קדימה" תקבל את מספר המנדטים הגבוה ביותר בבחירות, אך דבר זה אינו קובע בהכרח מי יהיה ראש הממשלה הבא. לראש ממשלה דרוש אמון הכנסת, משמע קואליציה. הפרטנר הטבעי של "קדימה", הוא השמאל. אך השמאל, ללא המפלגות הערביות, מהווה היום פוטנציאל של כעשרים מנדטים בלבד. ומגמתו היא כלפי מטה. לעומת זאת, מגמת הליכוד, ש"ס, והגוש המורכב מהאיחוד הלאומי, המפד"ל, וישראל ביתנו (נקרא לו "המחנה הכתום") היא בכיוון עלייה.

כיום, לפי הסקרים, יחס הכוחות בין הימין (כולל החרדים) והשמאל (כולל קדימה והמפלגות הערביות) הוא 70/50, הפוך ממה שהוא היה בבחירות 2003 (51/69). מהפך זה נובע מבריחת של כעשרים מנדטים מהליכוד (האמור לזכות ב-17 מנדטים) ל"קדימה" (האמורה לזכות ב-42). בנוסף לקולות הליכוד, "מפלגת המרכז" החדשה בלעה את כלל מצביעי שינוי (15) ושמונה מתוך 19 מנדטים שהיו לעבודה. רק המשכת קולות ממרצ והמפלגות הערביות מונעת ירידה דרסטית יותר של העבודה בסקרים. "ימינה" מהליכוד, הגוש החרדי (ש"ס ויהדות התורה) יציב בינתיים עם 17 מנדטים, והגוש הכתום במגמת עלייה (16 מנדטים במקום 13). יש לציין שעלייה זו נובעת בעיקר מהופעתם בנפרד של האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, שמאפשרת לליברמן למשוך מהליכוד ה"קול הרוסי" שנספח אליו ב-2003.

עצירת שלטון ההתנתקות אפשרית. היא דורשת מעבר של כעשרה מנדטים למחנה הלאומי והחרדים. מעבר זה ייעשה על חשבון "קדימה", כאשר מצד שני, יתכן שמפלגה זו תמשיך למשוך קולות מהעבודה. שלושת גושי הימין לא ניצלו עד כה את מלוא הפוטנציאל שלהם : לש"ס, בקו של מפלגה חברתית, יכולת לקבל חזרה חלק מהקולות שברחו לליכוד ב-2003, מה שיעלה את הגוש החרדי לרמה של כעשרים מנדטים, קרוב לשיאו ב-1999 (22 מנדטים). גם למחנה הכתום פוטנציאל של כעשרים מנדט, בתנאי שהוא יפסיק להיות מופנה פנימה ויצליח להתחבר עם מגזרים אחרים, כמו שנפרש בהמשך.

אך ההתפתחות הדרמטית ביותר אמורה לבוא מהתאוששות הליכוד. הסיבה לכך היא חזרת הנושא הביטחוני בראש סדר היום הפוליטי. שלושה גורמים פועלים בכיוון זה: ההתדרדרות הצפויה במצב הביטחוני הפנימי בעקבות ניצחון החמאס, אי יציבות בסוריה ולבנון והחרפת המתח הבינלאומי מסביב להעברת סוגיית הגרעין האיראני למועצת הביטחון של האו"ם. לאלה יש להוסיף את התגובות הבלתי צפויות של העולם המוסלמי לפרשת הקריקטורות הדניות. בהקשר זה יוכל נתניהו לנצל את כישרונותיו בנושא הביטחון ואת עוצמתו התקשורתית, דבר שידגיש העדר תפיסה אסטרטגית ב"קדימה".

בנוסף, חוסר לכידות הפנימית של "קדימה" עתידה להתגלות ככל שאולמרט יצטרך לדבר ולפרש את כוונותיו, כפי שכבר מתברר בעניין התנתקויות חד צדדיות נוספות. בסופו של דבר, עשוי להיווצר מצב שבו "קדימה" תגיע ראשונה בבחירות אך תיכשל בהרכבת קואליציה, כך שאופציית ממשלת ימין תישאר פתוחה.

ב. הבנה נכונה של אסטרטגית השלטון. שתי החלטות קריטיות קיבל אולמרט בשבועיים האחרונים : פינוי אלים בעמונה והעברת 250 מיליון שקל לרשות הפלשתינית, למרות ניצחון החמאס. שתי ההחלטות מעידות על הכרעה טקטית ברורה : לבסס את כוח המשיכה של "קדימה" בקרב מצביעי השמאל. ל"קדימה" אין סיכוי למשוך מהליכוד יותר ממה שהיא כבר לקחה ממנו. לכן מטרת מנהיגיו היא לשמור על הקיים תוך נקיטת צדדים המרצים את תומכי ההתנתקות, ולמנוע התעוררות של נתניהו בסקרים. מכאן ריכוז ההתקפות על נתניהו, דבר שילך ויחריף, וניסיון לעצב את דמותו של הליכוד בעיני הציבור כמפלגה ימנית קיצונית נוספת, שאינה ראויה להנהיג את המדינה. האלימות שהופעלה בכוונה תחילה בעמונה מתפרשת היטב בהקשר זה. מצד אחד, היא מעמידה את הליכוד בדילמה : לתמוך במתנחלים ולאשר שהיא אכן מפלגה קיצונית נוספת, או להתנער מהם ולמחוק את ההבדל בינה לבין "קדימה". מצד שני, מטרת אותה אלימות, המתפרשת כפרובוקציה, היא לגרום תגובות אלימות מצד המתנחלים כך שיהיה ניתן להוציא אותם לגמרי אל שולי החברה הישראלית ולהשלים את פינוי רוב שטחי יהודה ושומרון ביד קשה.

ג. אסטרטגיה פוליטית נכונה, מבחינת המחנה הכתום, מתחילה בזה שלא משחקים במגרש בו השלטון רוצה לגרור אותנו, כלומר התנקשויות ותגובות אלימות בפינוי מאחזים. אין לספק לו תירוצים והזדמנות לשחרר את האלימות הבלתי מרוסנת שראינו בעמונה. עלינו ליצור חזיתות חדשות במגרשים אחרים:

1. החזית הראשונה היא משפטית. אומנם מערכת המשפט מעוותת ומפלה, אך יש בה כלים שניתן לנצל ושעלינו לנצל נגד השלטון. אירועי עמונה לא רק גילו את הפנים האמיתיים של ממשלת "קדימה". הם מהווים מבחינתו טעות חמורה, שהווטו שהטיל אולמרט להקמת ועדת חקירה ממשלתית רק מחריף. פרשה זו תתגלגל נגדו ככל שנצליח להפיץ את התמונות המזעזעות בציבור הרחב ולקדם את המהלכים המשפטיים נגד כל האחראיים למעשה, מקטן ועד גדול. שתיקת התקשורת שללה מהציבור את זכותו לדעת. גילוי והפצת האמת תרעיד את "קדימה". דבר זה אינו חשוב רק לנו. הוא בליבו של כל דוגלי זכויות האדם ושוויון בפני החוק.

2. החזית השנייה היא אשקלון, ואיתה כל ערי הפריפריה. שלטון "קדימה" הוא שלטון מרכז הארץ (ללא ירושלים). בהתנתקות, המרכז הפקיר את הפריפריה שלו. בדיוק כמו שהנסיגה מלבנון הכניסה את לבנון לארץ (בצורת אינתיפאדה מזוינת), הנסיגה מעזה, מראשית הצהרתה, הכניסה את הקאסמים לארץ, על ערי פיתוח. שדרות בשלב ראשון, אשקלון היום, מחר פנימה יותר. כמו כן היא העניקה לחמאס את נצחונו בבחירות הפלשתיניות. כשלון תפיסת התנתקות הינו טוטאלי, והוא אינו רק בגילוי שבתי המפונים באשקלון אינם מוגנים. ולמרות כל זה, הודות לשיתוף הפעולה של כלי התקשורת, הציבור אינו מודע לכך עד כה. עלינו ליצור את המודעות הזו. לבחור בכיכר ציון בירושלים כמוקד ההפגנות, זו טעות. יש לארגן הפגנה מסיבית באשקלון, ולשכנע את הציבור הזה על מרכיביו: הרוסים והספרדים, החילונים והמסורתיים, שאנחנו בעלי הברית האמיתיים שלו, שאנחנו הדואגים לעם ישראל כולו ולא רק ל"מגזר המתנחלים", שאין לו מה לצפות משלטון "קדימה", לא ביטחונית ולא חברתית.

3. החזית השלישית היא החרדים. ברור שאין סיכוי בטווח הקצר למהלך היסטורי של בירור והתקרבות בין גדולי התורה החרדיים והציוניים. אך קירבה בשטח לפעמים מורגשת וניתן לחזק. הדרך לכך היא לטול חלק פעיל במאבקים הצודקים של החרדים בנושאים כמו שמירת שבת או חפירות ארכיאולוגיות. כאשר הם חוסמים כבישים בירושלים, תל אביב וקריית אתא נגד החלטה משפטית של ניתוח גופה, עלינו להפגין איתם, כי הם צודקים. כך יהיה ניתן לקרב את הלבבות ולשקם בשטח את השסע הקיים בינינו לבינם.

הזמן קצר אך הוא פועל לטובתנו. מה שנדרש, זה מהפך תפיסתי, רדיפת אחדות עם בעלי ברית פוטנציאלים נגד שלטון מנוכר, וגיוס כוחות מקסימאלי במקום הנכון ובזמן הנכון. "קדימה" אינה אלא בועה פוליטית מורכבת מאינטרסנטיים חסרי תוכן ערכי וחזון. היא תתנפץ כמו שהתנפצו לפניה בועות שינוי, מפלגת המרכז ועוד. בידינו לגרום לכך שזה יקרה בשישה השבועות הקרובים.