לא בגלל החיזבאללה, החמאס או הג'יהאד האיסלמי אנחנו בצרות, אלא מאותה סיבה שהולידה את הקלות הבלתי נסבלת של עקירת גוש קטיף. חלקו של הציבור מכבס את מצפונו במלמולים על החלטה דמוקרטית, חלקו מזדהה עם החיילים המסכנים שקיבלו פקודה, חלקו סומך בעיניים עצומות על המצביא שיודע יותר טוב מכולנו, חלקו משלים עם המהלך הכואב למען השלום, חלקו שמח על השתחררותה של ישראל מעול כיבוש משחית ואילו רובו אינו מבין על מה המהומה סביב מעברם של יהודי קטיף לדירות חדשות בחוף המבטחים החמים של הקו הירוק.
בכל זאת, מתוך הבזק של שפת גוף או מתוך הלצה אקראית, שמסגירה את יחסי לצה"ל העכשווי, נוצר ניצוץ מילולי שמוביל לתבערה
היחס המצטדק, המצדיק או האדיש לחורבן גוש קטיף משקף את בבואתו האמיתית של הציבור. לכל מי שמעדיף לשקוע בהזיות פיוטיות על העם הנפלא הזה, אני מציע לנטוש לזמן מה את מכוניתו ולהתחיל להשתמש בשירותיה של התחבורה הציבורית. גם בזמן הנהיגה במכונית פרטית אפשר אומנם להתנסות בטעמם המשכנע של נימוסי הנהג הישראלי, אך ברכבות, באוטובוסים ובמוניות חשים את הבל ההמון בכל עוצמת ניחוחו.
ברור מאליו שאין זה ראוי להקניט את נושאי המדים הגודשים את כלי תחבורה הציבורית. בכל זאת, מתוך הבזק של שפת גוף או מתוך הלצה אקראית, שמסגירה את יחסי לצה"ל העכשווי, נוצר ניצוץ מילולי שמוביל לתבערה. המצב הוא סבוך. שכן ברמת הפרט, החייל הבודד אינו יכול לשאת על גבו את אשמת פשעי הפיקוד הבכיר, מה עוד שהוא עצמו משלם על כך את המחיר. אך מאז עקירת גוש קטיף, אני מגיב ברפלקס בלתי נשלט של דחייה למראה מדי צה"ל והמשטרה, כמתוך אינסטינקט גלותי של יהודי נרדף.
בימים אלה, כשברקע מהדהדים הדי המלחמה בצפון, נקלעתי לפולמוס סוער בין נוסעי רכבת בדרך לחיפה. הויכוח פרץ כתוצאה מהערתה של אחת הנוסעות שהציעה כי אחד החיילים יואיל בטובו לפנות את מושבו לאישה בהיריון שנאלצה לעמוד מפאת המחסור במקומות ישיבה. פרט למושבי החיילים, היו שאר המקומות תפוסים על ידי אנשים מבוגרים המתקשים לעמוד במהלך הנסיעה.
למשמע הערתה של הנוסעת, שכאמור הציעה כי אחד החיילים יפנה את מקומו לאישה ההרה, הגיחה ממקומה פטריוטית צעקנית והזדעקה בקולי קולות: "תעזבו את הבחורים שלנו, אל תגעו בהם, תנו להם לשבת בשקט...".
נראה שמאז אותם ימים, שבהם חלה עליי חובת השירות בכוחות הביטחון, חלו גם כמה שינויים מרחיקי לכת בציבוריות שלנו. כחייל לא חשתי מעולם שאני ראוי לזכויות יתר על מילוי חובתי האזרחית הבסיסית, ובוודאי שלא העליתי על דעתי שמדי צה"ל מקנים לי זכות מוסרית לקדימות ישיבה בכלי תחבורה ציבוריים.
למשמע זעקותיה של הפטריוטית לא התאפקתי והפטרתי: "כן, גברתי, אבל הבחורים שלנו גם עקרו אזרחים..." תגובתה של הפטריוטית הוטחה בפניי עוד טרם סיימתי את המשפט. תוך שהיא משתנקת מחמת התקפים היסטריים של אהבה לבחורים שלנו, גידפה אותי בצווחנות ושפכה עליי את כל קיתונות הביזוי, העלבון והזלזול שהצליחה לדלות מתוך הלקסיקון הפטריוטי נגד אנטי-פטריוטים כמוני. "לך תגור בעזה", סיכם אביה, יהודי מבוגר וחובש כיפה, את הסוגיה הבוערת בנימת לצון.
אילו במהלך שירותי הצבאי הייתי מקבל פקודה לעקור אוכלוסייה אזרחית נאמנה ושומרת חוק, בו ברגע הייתי פושט את מדיי, משליך אותם לפח האשפה ועורק מצה"לאילו במהלך שירותי הצבאי הייתי מקבל פקודה לעקור אוכלוסייה אזרחית נאמנה ושומרת חוק, בו ברגע הייתי פושט את מדיי, משליך אותם לפח האשפה ועורק מצה"ל. זהו מקומם הראוי של מדי צה"ל כיום, כל עוד פושעי "ההתנתקות" שורצים במערך הפיקודי וכל עוד החיילים השותפים לפשיעה משרתים בצה"ל. התעלמתי מגידופיה של הפטריוטית, והבהרתי לה את עמדתי ביחס לפולחן האלילים סביב מדי צה"ל. בשלב זה נחשפתי לסכנת לינץ' פיזי, אך מבעד למטר פגזי השנאה הצלחתי לסנן לעבר ההמון השוצף שצה"ל בשירות החונטה איבד את זכותו להיקרא צבא העם. הפטריוטית כמעט התעלפה וזעקה לתוך פניי בין קללה לגידוף את בשורתה לאנושות: "צה"ל הוא מעל העם".
בכך, למעשה, סיכמה הפטריוטית את שורש הצרה הקיומית שלנו. שכן, הציבור שקוע עד צוואר בפולחני סגידה למדים ממלכתיים, לרודן חזק, ליוהרה, לרברבנות ולטיפוח תדמיתו העצמית. נוראה יותר מעצם "ההתנתקות" היא העובדה שרוב הציבור כלל אינו קולט את משמעותה הזוועתית של העקירה. אכן צדקה הפטריוטית מהרכבת, ישראל היא צבא שיש לו עם. האוליגרכיה הרי יודעת זאת יותר טוב מכולנו. היא גם יודעת שלערבים יש לוחמים, ואילו לנו יש את "הבחורים שלנו, הילדים שלנו, החמודים שלנו".
הנה כי כן, מאזן האימה של התנגחויותינו הציבוריות עם השמאל מסתכם לכדי סיטואציה תמהונית של חבורה אליטיסטית מימין מול חבורה אליטיסטית משמאל, כשברקע רוחש ערב רב של צמיתים הממתינים למוצא פיו של הפיאודל התורן. הוא זה אשר על פיו ישק דבר.