שלש עשרה שנה אחרי החתימה על הסכם אוסלו, מצבה הבטחוני וגיאופוליטי של ישראל בשפל. המדינה ואזרחיה הינם קורבן של הזיות השלום ונסיגות לא שקולות. אך לא רק ישראל קורבן, אלא גם הפלשתינים.

מספר הישראלים שנהרגו כתוצאה משיגור הטילים אינו עולה על שלושה או ארבעה... האם לא הייתה אפשרות לצמצם את אבידותינו ולהרחיב את הישגנו לו השתמשנו בשכלנו
מ- 1993 אומות העולם נרתמים לספק גיבוי כלכלי לתהליך השלום ולרשות הפלשתינית, תוך תקווה שהשיפור ברמת החיים של הפלשתינים יביא ליציבות פוליטית ולשלום, אך כל התקוות התבדו. במקום לקדם ולהטיב את מצבם של הפלשתינים, תהליך השלום החמיר והאיץ את הידרדרותם.   

בעיצומה של האינתיפאדה, שמונה שנים אחרי "אוסלו", ולאחר שיותר מ- 3.5 מיליארד דולר הוזרמו לרשות, האו"ם והבנק העולמי פרסמו דו"חות שחשפו את עומק השפל הכלכלי בו שרויה הרשות הפלשתינית. למרות איזכור האינתיפאדה, ארגונים אלה הפנו אצבע מאשימה לכיוון ישראל כגורם הבלעדי למשבר ההומניטרי. ומדוע ישראל אשמה? כי היא מפעילה את צה"ל וסוגרת את הגבולות עם הרשות הפלשתינית בפני סחורות ומועסקים פלשתינים.

עד היום, שלל ארגוני השלום מפרסמים אינספור דו"חות המגנים את ישראל ומטילים עליה מלוא האחריות לכשלונה של הרשות הפלשתינית להקים חברה בריאה ומשגשגת.

דו"חות אלו אומנם מזכירים, כבדרך אגב, את "מעגל האלימות" אבל אין הם מטילים כל אשמה על הפלשתינים. יש התייחסות מועטה לעובדה שאין שרירותיות בהפעלת צה"ל, בהקמת המחסומים והשהיית אישורי עבודה. ברם, לא ניכרת כל הכרה בקשר הסיבתי בין האלימות הפלשתינית והתגובה הישראלית לסכנות ביטחוניות. 

ההתעלומות מפעולות האיבה הפלשתיניות מעוררת תהייה: מדוע אין גופים אלה קוראים לרשות הפלשתינית לנקוט באמצעים לבלימת האלימות, ולו להגן על הפלשתינים בפני תגובת ישראל?  הרי, אם אין אלימות, אין צה"ל!

ואז באה ה"התנתקות".

להזכירכם, הפלשתינים התנגדו ל"תוכנית ההתנתקות", ובצדק. אריאל שרון כפה אותה עליהם, והם סובלים מביצועה אפילו יותר מאשר הישראלים. יש לדעת, שנה לאחר ה"התנתקות", הפלשתינים שרויים בשפל המדרגה ועומדים בפני אסון כלכלי, ביטחוני, ובריאותי. לא אחר מאשר דובר הממשלה הפלסטינית, ד"ר ע'אזי חמד, תיאר את החיים בעזה היום כסיוט:

"התוהו ובוהו, האנדרלמוסיה, הרציחות חסרות התכלית, גזל הקרקעות, סכסוכי המשפחות... מה הקשר של כל אלה לכיבוש? התרגלנו תמיד לתלות את כישלוננו בצווארם של האחרים...".

"כאשר אתה מתהלך בעזה אינך יכול שלא לעצום עיניך נוכח המראות: תוהו ובוהו שאין לתארו... צעירים נושאים נשק בגאווה מופגנת.. .משפחות גדולות נושאות נשק... נגד משפחה אחרת. עזה הפכה לאתר פסולת וריחות מצחינים וזורמים בה מי ביוב".

יתר על כן, מתוך דבריו של ד"ר חמד מבצבצת התובנה שאלימות פלשתינית גוררת תגובה ישראלית.

כדאי שיביטו על גורל אחיהם במחנות הפליטים המוחזקים 58 שנה כבני ערובה למען מימוש "הזכויות הלגטימיות של העם הפלשתיני"
"פעולה סטטיסטית פשוטה מראה כי מאז הנסיגה הישראלית מעזה נהרגו חמש מאות פלסטינים ונפצעו למעלה משלושת אלפים. יש מאתיים נכים ונהרסו למעלה ממאה וחמישים בתים. זאת בנוסף להרס תשתיות, גשרים ותחנות חשמל.  מספר הישראלים שנהרגו כתוצאה משיגור הטילים אינו עולה על שלושה או ארבעה... האם לא הייתה אפשרות לצמצם את אבידותינו ולהרחיב את הישגנו לו השתמשנו בשכלנו".
 
השמאל הישראלי וארגוני השלום וזכויות האדם בעולם לוחמים ללא ליאות למען העם הפלשתיני, ומפגינים עוינות כלפי מדינת ישראל. ברם, במבחן התוצאה תהליך השלום הביא לעם הפלשתיני רק סבל, עוני, ומוות. הפלשתינים חייבים לשאול את עצמם אם אירגוני "השלום" באמת פועלים לטובתם או שמא יש להם אג'נדה אחרת.

כדאי שיביטו על גורל אחיהם במחנות הפליטים המוחזקים 58 שנה כבני ערובה למען מימוש "הזכויות הלגטימיות של העם הפלשתיני".

אולי כדאי שיעשו חשבון נפש ויעריכו מחדש מי האויב ומי בן-ברית אפשרי.