בשנות השישים והשבעים היה נהוג לומר "העולם כולו נגדנו", זה בא לידי ביטוי בקריקטורות ובמאמרים בעיתונות הישראלית, אבל לא תמיד היה מובן למה. התירוץ הרגיל היה אנטישמיות. ידענו כי כל העולם אנטישמי. אם הפסדנו בכדורגל או בכדורסל זה היה כי הם אנטישמים. אם ניצחנו, זה היה נס חנוכה.



המאבק הפלסטיני שעלה וצמח בשנות השבעים נראה כמו משהו מהפכני אולי רומנטי, כמו באדר-מיינהוף בגרמניה, הבריגאדות האדומות באיטליה, המחתרת האירית בצפון אירלנד

אחר כך היה הכיבוש. העולם היה נגדנו כי אנחנו היינו הכובשים, הרעים. אלה שמכריחים זקנים לעמוד במחסומים בגשם ופורצים לחדרי ילדים באישון לילה.

המאבק הפלסטיני שעלה וצמח בשנות השבעים נראה כמו משהו מהפכני אולי רומנטי, כמו באדר-מיינהוף בגרמניה, הבריגאדות האדומות באיטליה, המחתרת האירית בצפון אירלנד. אלא שעברו עוד כמה עשרות שנים וכל אלו נעלמו בעקבות מאבקים חסרי פשרות מצד השלטונות האירופים, לעיתים בצורה שהייתה גורמת להם לגנות אותנו בחריפות יתירה, לו אנו היינו מיישמים שיטות שכאלה. חלק מהמאבקים העולמיים נפתרו בהסכמים כאלה ואחרים.

רק המזרח התיכון נשאר חם רותח ומבעבע ובכל סקר עולמי מצטייר כסיכון העיקרי לשלום העולם.

הבעיה המקומית והמאבק בין ישראל לפלסטינים ולערבים הופך בימים אלו למלחמת העולם השלישית ולמלחמה על רקע דתי בין האסלאם לשאר העולם.

עד כאן הכל עובדות ידועות ולא מחדשות. אלא מה? הזמן לא עוצר מלכת. במאה השנים האחרונות ראינו עליות מדרגה בכל כמה שנים. מסכינים ונאבוטים לפני מאה שנה, לרובים ורימונים ב"מלחמת העצמאות". צבאות סדירים מחומשים היטב במלחמת ששת הימים ויום כיפור. במלחמת יום כיפור התחלנו לראות טילים בדמות פרוגים שנפלו בתוך שטח ישראל. מלחמת המפרץ הביאה עימה את הסקאדים מעיראק. ולאחרונה מלחמת לבנון השנייה ושלושת אלפי הטילים שנחתו בצפון המדינה.

אם מקשיבים לאסד הסורי ולאולמרט הישראלי ברור מאוד מה יהיה במלחמה הבאה. העורף הולך לחטוף מכה קשה וכואבת, אולי אפילו לא קונבנציונאלית. צריך להקשיב גם לאחמניג'אד האירני שאצלו אין רמיזות, אלא נשק אטומי והשמדת המדינה. חד וחלק.

בקיצור, כל מי שמסתכל על ההיסטוריה של המאבק הערבי-ישראלי יכול לעשות השלכה לעתיד ולראות את הכיוון שמאבק זה מתקדם אליו: כיוון שאינו חיובי למדינת ישראל, כיוון שמתקדם לעבר סכנה קיומית אמיתית.

לפני מספר שבועות פרסם בן דרור ימיני שני מאמרים המתייחסים ליחס העולם לישראל. הראשון שבהם מתאר את המאבקים הפנים איסלאמים ומשווה בין כמות ההרוגים והנרצחים במקומות השונים ובסכסוכים השונים. מסתבר כי העולם אדיש למאבקים שגבו מאות אלפי הרוגים ויותר, אבל קופץ ממקומו בצעקות מחאה נוראות בכל פעם שישראל מנסה להגן על עצמה מפני טרור רצחני. סך הכל ההרוגים בשני הצדדים במאבק הישראלי-ערבי נמוך מאוד יחסית לשאר הסכסוכים המתוארים.

האם זה נגרם רק בשל האינטרס של העולם לשמור על זרימת הנפט הערבי? האם זה רק אנטישמיות? מצד אחד זה אותו עולם אשר לא הפציץ את אשוויץ כי לא היו מספיק מטוסים ופצצות ליעד לא צבאי. מצד שני רוב המדינות מפיקות הנפט דואגות לעצמן ומפחדות מעליית כוחות אסלאמיים קיצוניים לא פחות מהעולם המערבי.

וכך עולם אשר הופך מאוים יותר ויותר מאיסלאם קיצוני, עולם שכבר סבל מפיגועים בניו יורק, לונדון, מדריד, מוסקבה, איסטנבול, באלי ועוד מספר גדול של יעדים בינלאומיים, הוא גם אותו עולם אשר ישראל נושאת אליו את תקוותה כי יסיר את האיום האירני מעליה.

אם ננסה להסתכל על נקודת המבט העולמית, אולי האירופית, נקודת המבט קצרת הטווח אשר נראית לנו כטמינת הראש בחול, נוכל לראות וללמוד מה מחכה לנו אם נמשיך לחכות לעולם שיציל אותנו מהאיום האירני.

העולם צריך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, כלום. והעולם הוא מאוד טוב בזה: דיונים באו"ם, ועדות בדיקה, צ'אנס נוסף, אולטימאטום גמיש ואינסוף בירבורים.



גם אם ישראל תחליט לפתוח במכה מונעת נגד אירן, מכה זו תביא כמעט לאותן תוצאות ובכל מקרה העולם רואה עצמו רק מרוויח מהסלמת המאבק במזרח התיכון

העולם יודע כי הזמן יעשה את שלו. פעם היהודים היו אומרים: נחכה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. היום האירופים מחכים. אם לא יעשו כלום, האיראנים יגיעו יום אחד לנשק אטומי. מכל ההערכות שנשמעות הם גם ישתמשו בו, ואז ישראל תגיב והנה חצי מהמזרח התיכון יהפוך לעיי חורבות ולארץ חרבה. ולאירופים זה לא ממש יזיז. ישראל הרי מטרידה את מנוחתם מזה עשרות שנים ובגללה המזרח התיכון הוא סכנה ליציבות העולם. אם ישראל נעלמת, הרי שכל אירוע במזרח התיכון חוזר לקטגוריית המאבקים הפנים איסלמיים ולהם העולם אדיש, לפי מאמרו של בן דרור ימיני.

אירן, כנראה, גם היא כבר לא תהיה מה שהייתה אחרי מכת תגובה ישראלית, והעולם ייפטר מאחד האיומים של העת הזו: האיום האיסלאמי הרדיקלי שסוחף אחריו את המוסלמים באירופה ובעולם כולו. העולם יוכל לחזור לשלוותו ולעיסוקיו.

גם אם ישראל תחליט לפתוח במכה מונעת נגד אירן, מכה זו תביא כמעט לאותן תוצאות ובכל מקרה העולם רואה עצמו רק מרוויח מהסלמת המאבק במזרח התיכון.

אם כך, מדוע שנסמוך על העולם שיציל אותנו מאיום חיצוני כלשהוא? אין כל סיבה. גם היום וגם כאן אפשר לסמוך רק על עצמנו, אם אין אני לי מי לי. בסופו של יום, העולם כולו נגדנו, ולכן מן הראוי שניקח את גורלנו בידינו ונעשה את מה שטוב לישראל, ויפה שעה אחת קודם.