הפרובוקציה הבוטה והנלוזה שהציתה את התבערה בירושלים הייתה הפתיל שהצית חבית חומר-נפץ. ההפגנות הסוערות וההתחברות של כל רבני ישראל, מכל החוגים, למאבק למען קדושתה של ירושלים נותנות ביטוי לתחושות עמוקות הרבה יותר מעצם הנושא שעליו ניטשת המערכה. מי שאינם מוּדעים לתסכול העמוק שחש כל הציבור הזה, ייתכן שהופתע מעוצמת המחאה, אך האמת היא שהלחצים בתוך הסיר המבעבע הצטברו זה כבר, והיה ברור שיום אחד הלחץ יתפרץ.





מדובר במיליוני אזרחים שחיים בארץ ומרגישים לחוצים אל הקיר, קולם אינו נשמע, בעוצמה ההולמת את משקלם הציבורי

הציבור הדתי והחרדי מגיע, על-פי ההערכות, לכעשרים אחוזים מכלל תושבי ישראל, עליו יש להוסיף את האוכלוסייה הגדולה של יהודים מסורתיים שבשאלות המרכזיות דעותיהם דומות לדעת הציבור הדתי. מדובר במיליוני אזרחים שחיים בארץ ומרגישים לחוצים אל הקיר, קולם אינו נשמע, בעוצמה ההולמת את משקלם הציבורי. המערכות המנהלות את החיים בארץ: הממשלה, מערכת המשפט והתקשורת רואות בהם מיעוט שלכל היותר ראוי להשליך לעברו עצם מפעם לפעם.



צבת בלתי-אפשרית



הציבור הזה נתון בצבת בלתי-אפשרית. מצד אחד הוא חש חסר-השפעה על התנהלות החיים בארץ, ומהצד השני הוא מושא לשנאה ולעוינות, במסווה של התנגדות ל"כפייה דתית". אם בעבר היו לציבור הזה הישגים בקביעת דמותה של המדינה, הללו כורסמו ונשחקו עד דק במשך השנים. מה שלא נהרס על-ידי הממשלה והכנסת, נפגע על-ידי מערכת המשפט שאימצה את האקטיביזם השיפוטי, ושמה את עצמה מעל נבחרי הציבור. אבל באותה שעה מוצג הציבור הדתי כמי ששולט במדינה ומוצץ את משאביה.



שאלת דמותה של המדינה היהודית בארץ-ישראל היא שאלה גדולה וחשובה. מהעבר האחד עומד ציבור שרוצה לראות כאן עם ככל העמים, ומהצד השני ניצב ציבור השואף שזו תהיה מדינה יהודית בעלת צביון יהודי. מאחר ששתי השאיפות הללו אינן יכולות לגור בכפיפה אחת, התגבשה בעבר פשרה שהוגדרה "סטאטוס-קוו בענייני דת". איש לא היה מאושר ממנה, אבל בסך-הכל היא נתנה לכל ציבור מעט משאיפותיו.



האיזון הזה הופר בשיטתיות בעשרות השנים האחרונות. ראו מה נשאר משמירת השבת, מחוק הנישואין והגירושין, מ"מיהו יהודי" ועוד ועוד. חוקים שחוקקה הכנסת לא נאכפו או שרוּקנו מתוכן על-ידי הבג"ץ. השלטון, בגיבוי התקשורת ומערכת המשפט, קרץ שאפשר למצוא דרכים עוקפות להתחמקות מקיום החוקים. כך מוּכרים "נשואי קפריסין" ו"גיורי קפיצה", והחוקים, שנתקבלו כדת וכדין, נהפכו לחוכא ואטלולא.



דורסנות ואטימות





מישהו החליט להביא את סדום ועמורה גם לעיר-הקודש ירושלים, תוך רמיסת השכל הישר המחייב רגישות בעיר כזאת

באותה שעה החלה מגמה לפגוע בציבור הדתי והחרדי עצמו. מקיצוץ תקציבי עמוק ועד ניסיונות להתערב בתוכני החינוך שהוא מעניק לילדיו. הציבור הזה שמתאפיין במשפחות גדולות, נפגע קשה ביותר מהמדיניות הכלכלית של השנים האחרונות. משפחות רבות ששני ההורים בהן עובדים קשה כדי להביא פרנסה לביתם, הידרדרו לעוני ולמחסור. כי מישהו החליט שעדיף לתת סל קליטה לגויים גמורים שהיגרו לארץ מלסייע לילד יהודי שנולד בישראל.



הדורסנות הגיעה לשיאה בגירוש האכזרי של כעשרת-אלפים יהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון. עכשיו כבר מודים תומכי המהלך שמטרתו העיקרית הייתה להכות את הציבור הדתי, ולהבהיר לו שתפקידו לשבת בשקט ולא להפריע למיעוט השולט במדינה להכתיב את המהלכים.



סיר הלחץ הזה מתפרץ עכשיו לנוכח הפרובוקציה שבאה לפגוע במקום הרגיש ביותר, בקדושתה של ירושלים. מישהו החליט להביא את סדום ועמורה גם לעיר-הקודש ירושלים, תוך רמיסת השכל הישר המחייב רגישות בעיר כזאת. זה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל.