הניצחון המוחץ שהוחמץ

משה דיין, עזר ויצמן, יצחק רבין ואריאל שרון היו מאדריכלי "מלחמת ששת הימים". הם היו ראשוני המוותרים על כל הישגיה של ישראל באותה מערכה והגיעו לעמדות מפתח שלטוניות. כל אחד בתורו המריץ לעוד נסיגות טריטוריאליות משטחה של ארץ ישראל,  ותמורת שלום מדומה.





משה דיין, עזר ויצמן, יצחק רבין ואריאל שרון היו מאדריכלי "מלחמת ששת הימים". הם היו ראשוני המוותרים על כל הישגיה של ישראל באותה מערכה והגיעו לעמדות מפתח שלטוניות

הגנרלים: משה דיין, עזר ויצמן ואריאל שרון הם אלה שהאיצו במנחם בגין (חסר הניסיון הפוליטי) להחזיר למצרים את כל שטחי סיני עד לגרגיר האחרון (כיום, אין זה עוד סוד שאנואר סאדאת היה נכון להתפשר גם על פחות מכך). הגדיל לעשות אריאל שרון ביצירת תקדים של עקירת יישובים יהודיים, מעשה ששום ממשלה בראשותה של מפא"י לא העזה אי פעם להעלותו על דעתה.

ב-12 באוקטובר 2003 היה זה יצחק רבין שחתם על הסכם אוסלו בהשראתם של שמעון פרס ויוסי ביילין, הסכם שהציל את יאסר עראפת שהיה שרוי אז בשפל המדרגה, הסכם שפתח את שערי הארץ בפני אש"ף וראשי כנופיות המרצחים תוך ויתור על כל חבלי יהודה ושומרון ועזה.

אריאל שרון  שגילה התנגדות נמרצת להסכם ג'נבה (כל עוד הדבר השתלם לו מבחינה פוליטית),  היה גם הראשון לביצועו בפועל.  באוגוסט 2005, חרף כל המחאות, החל בפינוי מחודש של יישובים יהודיים פורחים בגוש קטיף  וב-11 בספטמבר 2005 נסוג צה"ל מכל חבל עזה  וכנופיות אש"ף חגגו על חורבות הריסות היישובים.

הנה כי כן, מצביאי "מלחמת ששת הימים" היו הראשונים למחוק את הישגיה של אותה מלחמה ולשלול את זכותו של העם בישראל על אדמתו ההיסטורית.

מעולם לא הייתה מדינה עצמאית בשם פלשתין

בהקשר זה מן הראוי לצטט מתוך מאמרה מה-22 במאי 2007 של מלאני פיליפס, עיתונאית וסופרת,  בעלת טור ב"דיילי מייל" שכתבה, בין היתר, בהתייחסה למלחמת ששת הימים ולזכותם של היהודים על ארץ ישראל:

"ישראל שימשה כמדינת הלאום של היהודים מאות שנים בטרם השתלטו עליה הערבים בכוח הזרוע. נוכחות יהודית רצופה נותרה בירושלים ובערים אחרות, ובכמה מהן היה קיים אפילו רוב יהודי. ישראל מחזיקה בשטח בצורה חוקית ולגיטימית כתוצאה ממהלך שנקטה להגנה עצמית, לאחר שהוכרזה עליה מלחמה תוקפנית ב-1967. התפיסה על פיה לישראל לא היה כל מעמד בשטח הנדון עד לשנת 1967 היא שקרית לחלוטין. הפלשתינאים מעולם לא שלטו בגדה המערבית. לאחר מלחמת ההשמדה שניהלו הערבים נגד ישראל הצעירה,  מיד לאחר הקמתה, יהודה ושומרון - כפי שכונו אז - נכבשו בצורה בלתי חוקית בידי ירדן. 





העובדה היא שמעולם לא הייתה מדינה עצמאית בשם פלשתין. יהודה כונתה פלשתינה, כשהרומאים כבשו אותה וביקשו למחוק כל זיקה היסטורית של היהודים אל הארץ

העובדה היא שמעולם לא הייתה מדינה עצמאית בשם פלשתין. יהודה כונתה פלשתינה, כשהרומאים כבשו אותה וביקשו למחוק כל זיקה היסטורית של היהודים אל הארץ. השלטון הערבי על הארץ נמשך פחות ממאה שנה, וביתר התקופה שלטו המוסלמים, בעיקר הטורקים, והמשטר העותומאני הגיע לקיצו במלחמת העולם הראשונה. אפילו בתקופת המנדט הבריטי ערביי הארץ לא ראו עצמם כיחידה לאומית, ב-1937 טענה "ועדת פיל", שפלשתינה מהווה חלק מסוריה והייתה זו טעות לנתקה ממנה... האוכלוסייה הערבית עדיין הייתה דלה ביותר, והיא גדלה בעקבות העלייה היהודית שהפריחה את הארץ, ביותר ממאה ועשרים אחוז, בין השנים 1922 ל-1947.

במלאות 40 שנה למלחמת ששת הימים שבעקבותיה נשמעו טענות על כיבוש לא לגיטימי של שטחי ארץ ישראל, חשוב שאנשים יפנימו שהטיעון הישראלי הבסיסי מושתת על הצדק, והניסיון להציג את הנושא בצורה מעוותת הוא בלתי צודק לחלוטין, והנוכחות היהודית בשטחים אלה היא לגיטימית וצודקת".

יומו הגדול של חיל האוויר הישראלי

ה-5 ביוני 1967, היום בו פרצה מלחמת ששת הימים, הינו תאריך היסטורי שניתן להשוותו בחשיבותו ל-15 במאי 1948, היום בו הוכרז על הקמתה של המדינה.

כפי שאירע 19 שנים קודם לכן, התלכדו גם הפעם כל מדינות ערב באזור ובראשם מצרים, כדי לשים קץ לישות הציונית ולבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

באותם רגעים היסטוריים בלתי נשכחים ניתן היה לדמות את צה"ל למכבש קפיצי ענק  שהשתחרר בבת אחת ומעך את כל העומד על דרכו.  צבא ההגנה לישראל השלים,  תוך שעות,  את מה שלא הצליחו מדינות אדירות, כבריטניה וצרפת, לעשות במשך שבועות במלחמת סואץ 1956. הוא חשף את רודאן מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, בדמותו האמיתית: טיראן מנופח ורברבן שעיקר כוחו בלשונו בלבד. תופעה שאינה זרה  בחלק זה של העולם,  ובמזרח התיכון - וחוזרת על עצמה פעם אחר פעם (את תפקיד התורן, לאחר תלייתו של סדאם חוסיין, ממלא כיום בקנאות נשיאה של איראן).

במלחמת בזק בת שישה ימי, שהכתה בתדהמה את העולם המערבי המזרחי כאחד, הביס צה"ל את צבאותיהן  של ארבע מדינות ערביות, הגיע לגדות הירדן ולתעלת סואץ   ועד לשערי דמשק. הייתה זו שעתו הגדולה של צבא ההגנה לישראל על כל חילותיו. אולם מעל לכל הייתה זו שעתם הגדולה של טייסי חיל האוויר הישראלי.

נלוויתי אל טייסינו במשימותיהם ככתב צבאי בחיל האוויר. הייתי עימם ברגעיהם הגדולים, שעה שהמריאו לקרב. הם ידעו שהם לוחמים על המשך קיומה של מדינת ישראל, והכרה זו ליוותה אותם לכל אורך המסלול. כל אחד מהם ידע שגיחתו עלולה להיות האחרונה, אולם מורא לא היה בליבם. הם היו שקטים ונחושים למלא את משימתם עד תום. בפחות משלוש שעות הצליחו להשמיד שלוש מאות וחמישים מטוסים מצריים. בטרם ירד ערב היה כל המרחב האווירי של המזרח התיכון, מהיאור ועד לחידקל, בשליטתו המוחלטת של חיל האוויר הישראלי.

ארבע מאות ועשרה מטוסי אויב הפכו באותו יום לגרוטאות מפויחות. מדורות ענק ופטריות עשן שהתאבכו אל על מראס-בנאס, הרחק בדרום ועד אל עריס ומסורה בצפון. מקהיר, תעלת סואץ ולכל אורך הנילוס, עד לרדקה שממול מצרי טיראן, ציינו את מקומם של עשרים וחמישה שדות תעופה של המצרים או ליתר דיוק את מה ששרד מהם. במשך ששת ימי המערכה חוסלו למעלה מארבע מאות וחמישים מטוסי אויב, כולל מטוסי קרב סוריים. 

ביום זה, מלפני ארבעים שנה, טייסי חיל האוויר הישראלי הפכו לאגדה חיה. לא רק במזרח התיכון, אלא ברחבי העולם.



ואירעו גם ניסים והם רבים מאוד. היו שהצליחו לחזור לבסיס כשמנוע אחד בלבד פועל והשני פגוע. אחר הגיע עם נקבים במערכת ההיגוי והיו שהמשיכו במשימתם גם לאחר שנפגעו

על הניסים ועל הנפלאות

ובמלחמה כמו במלחמה אין חברות ביטוח על החיים. ויותר מכל חילות צה"ל חייו של טייס קרבי תלויים על חוט השערה. המעבר מהחיים אל המוות בא בחטף ללא כל התראה מוקדמת. רגע אחד אתה מיסב עם הטייס על כוס קפה ושומע על מעלליו מלפני שעה קלה והוא כולו רענן ותוסס ומלא רוח חיים, ובמשנהו הוא מושיט לך ידו בחיוך, מפליט "להתראות" וממריא למשימה הבאה.  לא חולפות מספר דקות ואתה מתבשר שמטוסו נפגע והוא לא ישוב עוד... והכיסא שעליו ישב זה עתה ממולך, לא הספיק עוד להתקרר...

ואירעו גם ניסים והם רבים מאוד. היו שהצליחו לחזור לבסיס כשמנוע אחד בלבד פועל והשני פגוע. אחר הגיע עם נקבים במערכת ההיגוי והיו שהמשיכו במשימתם גם לאחר שנפגעו. אחד הטייסים נפגע בהגיים, תוך כדי פעולה נגד כוחות השריון הירדניים. כל טייס בעולם היה מנסה באותו רגע להימלט ולחזור לבסיס, אלא שהוא לא העלה אפילו מחשבה כזו על דעתו.  הוא המשיך במשימתו עד תומה ורק לאחר מכן,  הצליח בתמרונים מזהירים  להגיע בשלום לבסיסו.  סן מ. נמצא ביום רביעי מול ריכוז גדול של טנקים כלי רכב ירדניים שהתגוננו באש נגד מטוסים חזקה. "לפתע", הוא מספר, "שמעתי התפוצצות חזקה ולא ידעתי מה אירע. ידעתי שנפגעתי, אך לא איבדתי את השליטה. אחד הכדורים פגע ברקטה, אך לא במטען חומר הנפץ. הוא נקב בה חור.  כדור שני פגע במפת האזור ומשם המשיך וחדר לכתפי הימנית.  לאחר ההלם הראשון התאוששתי והמשכתי במשימה.  רוקנתי את מטעני כמתוכנן בריכוזי השריון, וכפי שאתה רואה, סיים בחיוך, אני עדיין כאן!".



הבחורים מקיפים את סגן מ. ומבקשים לראות שוב את המפה. שחור גדול מסומן בה בדיוק במרכז העגול המצויר בדיו ומסמן את המטרה.

והיו שלא זכו לחזור ממשימתם ואת מורשתם הנחילו לצאצאיהם

"יש לנו תחושה שאנו לוחמים הפעם על אדמתנו ההיסטורית", שח לי בהתרגשות רב סרן אריה: "כל אחד' מאיתנו מרגיש שייכות עמוקה ליעדים אשר פעלנו בהם.  זוהי חוויה מאין כמוה לטוס מעל ליריחו, לבית לחם, לחברון ולעזה התנכית. לפני למעלה מאלפיים שה כבש יהודע את יריחו – והנה עתה נפלה בידינו הזכות לעשות זאת בשנייה. אני נרגש, ואינני מתבייש בכך. אני עצמי לא ידעתי אילו סנטימנטים מקשרים אותי לאתרים ההיסטוריים של העם היהודי. תולדת עמנו מלפני מאות שנים קמו שב לתחייה לנגד עיניי. אני מאושר שהגעתי לכך. רצוני שילדיי ילמדו על ארץ ישראל לא רק מהספרים אלא בדרך ממשית יותר, שיבקרו במקומות ובאתרים שהעם היהודי התיישב בהם, לחם עליהם ופיתח אותם לפני דורות רבים. גם אני רוצה לבקר שם לאחר המלחמה. ..".

רב סרן אריה אורבך לא זכה לבקר במקומות אלה לאחר המלחמה.





הארץ הזו לא ניתנה לנו במתנה. דורות על דורות שופכים מיטב בניו של העם היהודי את דמם למענה. על העולם לדעת ולזכור זאת. אך חשוב מכך הוא שאנחנו נזכור זאת

למחרת הוא לא חזר עוד מגיחתו ברמת הגולן. הוא נפל שם. הוא גילה עמדת קטיושה סורית שלא הייתה מסומנת במטרה וביקש רשות לחסלה. תוך כדי צלילה נפגע מטוסו באש נ"מ ועלה בלהבות. עדיין רואה אני, כעבור ארבעים שנה, את דמותו החסונה והמחייכת ודבריו מצלצלים באוזניי: "רצוני שילדיי יבקרו במקומות אלה וילמדו על ארץ ישראל לא רק מספרים...".



מה קטננו כולנו מול הקורבן הגדול של אלה אשר תרמו את עלומיהם ואת חייהם, כדי להגשים מחדש את חלום שיבתו של עם ישראל לאדמתו.



הארץ הזו לא ניתנה לנו במתנה. דורות על דורות שופכים מיטב בניו של העם היהודי את דמם למענה. על העולם לדעת ולזכור זאת, אך חשוב מכך הוא שאנחנו נזכור זאת.