ארבע השנים האחרונות הביאו את הציבור היהודי – לאומי - התיישבותי למשבר זהות וערכים. המחלוקת שהחלה סביב אופן התגובה וההתנגדות לתוכנית ההרס והגירוש בגוש קטיף וצפון השומרון התרחבה לשאלות השקפה כלליות על מדינת ישראל, היחס לחברה הישראלית, לצה"ל ועוד. בעוד אלו מקדשים את המדינה, סמליה ומוסדותיה, אחרים שוללים אותם לחלוטין. בינתיים, קרני הזווית הולכות ומתרחקות, הבדלי ההשקפות הולכים ומעמיקים, וכבר קשה למצוא שפה משותפת. בעתיד הקרוב יוצרו מחנות ופלגים רחוקים ועוינים הן באידיאולוגיה והן במעשה.

"מליאת יש"ע המורחבת" מנסה עדיין למצוא מכנה משותף בטרם הוא יעלם לחלוטין, וכבר עכשיו נדמה שהמשימה כמעט בלי אפשרית
"מליאת יש"ע המורחבת" מנסה עדיין למצוא מכנה משותף בטרם הוא יעלם לחלוטין, וכבר עכשיו נדמה שהמשימה כמעט בלי אפשרית. במקביל, האירועים ברצועת עזה עלולים להתחיל לגלגל "תהליך מדיני" שבו ההתיישבות תהיה המנה העיקרית. לכן חיוני להציב ולומר, דווקא עכשיו, עמדה ברורה המקובלת על רובו המכריע של ציבור המתיישבים ותומכיהם שתהיה תמרור ברור וחד משמעי לקראת ההמשך.

אני מציע להשעין עמדה זו על שני עקרונות:

א. ארץ ישראל היא נחלתו הבלעדית של עם ישראל. זהו הן צו התורה והן עובדה היסטורית. דווקא בן - גוריון הגדיר עיקרון זה בצורה מדויקת: "אין לשום יהודי ולשום גוף יהודי אי פעם סמכות וזכות לוותר על חלק מארץ ישראל; ואף אם כל העם היהודי החי כיום יוותר עליה, אין בסמכותו לוותר הן בשם הדורות שעברו והן בשם הדורות הבאים". על קביעה זו חזר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אלפי פעמים, והיא הרעיון שחולל את תנועת ההתיישבות העכשווית ביהודה ושומרון (להבדיל מתנועות אחרות שהכירו בזכות אחרים על חלקים מהארץ). לאור תפיסה זו, החלה ההתנחלות בגוש עציון, בחברון ובשומרון ומכוחה עלו היישובים לשטח, גם מול איסורים, צווים ותקנות ממשלתיים ומול מחסומים צבאיים. האישורים ניתנו, כמעט תמיד, בדיעבד. המניע היה הרעיון הברור שזכות יהודים לשבת בארצם קודמת לכל חוק.

ב. תנועת ההתיישבות איננה פלג או "כת" מתבדלת. היא רואה את עצמה כחלק מהכלל הישראלי אשר החליט, וזוהי עובדה, לבטא את זהותו הכללית – לאומית - מדינית במדינת ישראל. ניתן לקונן, בצדק, על אופייה והידרדרותה הערכית של מדינת ישראל. נכון שאנשים רעים ומושחתים השתלטו על מוקדי השפעה במדינה. נכון שמכשירי המדינה נוצלו בזדון וברוע נגד העם היהודי בארץ, אך עדיין אין קיום לאומי יהודי נפרד ממדינת ישראל. תיאורטית, יתכן שעובדה זו תשתנה (הרי כבר היה פילוג הממלכות בימי רחבעם), אך זה עדיין לא קרה. גם המבקרים החריפים ביותר של מדינת ישראל שואפים לתקן אותה על ידי "התנתקות נגדית" ויצירת מחנה טהור שבסופו של דבר אמור לתקן את הכלל. אין כרגע במחנה ההתיישבות קבוצה הדוגלת בהשקפותיה של, לדוגמא: כת מדבר יהודה (ה"איסיים") שפרשה מהכלל מול מציאות דומה של השחתת הממסד היהודי (כדאי לזכור, כי פילוג הממלכות הוביל לחורבן, והאיסיים וכתות אחרות חלפו ונעלמו גם אם צדקו בחלק מטענותיהם).

מצירוף שני העקרונות האלו עולה הסינתזה:  מגמתנו היא הרחבת ריבונות מדינת ישראל אל מירב שטחי ארץ ישראל והשבת עם ישראל אל מורשתו וזהותו תוך התחברות עם החברה הישראלית. יחד עם זאת, אנו מודיעים כי נאבק בכל יכולתנו, כולל ממש כל יכולותינו הפרטיות, האישיות, הציבוריות, המוסדיות,  המוסריות והמעשיות למניעת כל נסיון של הרס, גירוש, והגליית  יהודים מארץ ישראל וכל מסירת חלק ממנה לידי זרים.

איך עושים את זה? כמובן, המהלך העמוק והאמיתי לטווח ארוך הוא התיישבות, הסברה, חינוך, חיבור וקירוב בכל המישורים: ערכים, רוח, זהות, היסטוריה, מדיניות, בטחון וזכויות אדם ועוד. זה כמובן דורש עבודה מקצועית, הרבה מחשבה, כישרון וגם הרבה מאוד כסף.

אבל לפני כן, אנו מוכרחים להחליט החלטה עקרונית, שורשית ויסודית: אין מצב של גירוש יהודים. מבחינתנו זה שמד, זה יהרג ואל יעבור, זה העברה על דת. לא ניתן לזה לקרות. עבורנו זה ציפור הנפש, זה בבת העין, על זה יהיה קידוש השם. ואנו מודיעים כבר עכשיו: אל תגעו בנו, ואל תנסו אותנו. אנחנו מאוד רציניים בנושא הזה. ואנחנו כמובן גם נקרא לכל אחד, אזרח או חייל, לא להיות שותף לפשע כזה, בדיוק כמו שנקרא לכל אדם לא להיות שותף לאונס או רצח. נדרוש שיכבדו אותנו לפחות כמו שמכבדים קבוצות אחרות במדינה על עקרונות הזהות המקודשים שלהם (תנסו לגייס את בחורי הישיבות או את הבנות החרדיות לצבא ותראו מה זו התנגדות כללית מוחלטת של מסירות נפש!).
 

ובינתיים, ברור שאנחנו מוכרחים לחנך ולתרגל את עצמנו לא להתייחס לצווים, חוקים, הגבלות ומחסומים שנועדו להרחיק אותנו מחלקי ארצנו
אמירה ברורה כזו הנשענת על אמת מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור בדבר זכותנו המלאה על הארץ וחוסר הלגיטימיות לוותר עליה (לדוגמא, בנוסח בן-גוריון) תגרום שיכבדו אותנו, תעניק לנו מעמד ערכי מוסרי מוצק, ותאפשר לנו לעסוק בקירוב ובהסברה. להמחשה: כמו כולנו, אני מוכן להכניס אורחים לביתי ולתת להם את המיטב, בחומר וברוח,  רק כאשר ברור שאין ויכוח על אשתי, וברור שאם מישהו ינסה לגעת בה, יהיה פיצוץ. כשזה ברור, אפשר להתקרב ולהתחבר בלי סוף.

זו חייבת להיות החלטה ציבורית ברורה ואמירה נחרצת. אמירה כזאת הנובעת מעומק אמונה והחלטה עשויה בעזרת ה' למנוע מראש את עצם הנסיון לעולל פשע וחורבן כזה. ממשלה שתדע שנסיון גירוש יתקל בהתנגדות מעשית נחרצת וכוללת, סביר מאוד שלא תנסה אותו. ואז, נוכל להתרכז במשימה הגדולה של הסברת עומק שתביא למצב שכל הנושא כלל לא יעלה על הפרק, ומדינת ישראל תחזור למגמת העלייה אל הארץ ואל הקודש.

ובינתיים, ברור שאנחנו מוכרחים לחנך ולתרגל את עצמנו לא להתייחס לצווים, חוקים, הגבלות ומחסומים שנועדו להרחיק אותנו מחלקי ארצנו. לכן, חיוני להמשיך לעלות לחומש, גם בלי אישורים. זה עקרוני. כמובן, טוב לעלות גם עם אישורים כדי להעניק לתביעה לחזור לחומש יותר משקל ציבורי, אך כדאי לזכור: עדיף נמר עם שיניים, גם אם הוא יותר קטן, מאשר נמר בלי שיניים, גם אם הוא יותר גדל ושמן. אין משמעות ל"משקל ציבורי" לציבור שאינו יודע ואינו רוצה לעמוד באמת ובעוז על זכויותיו ועל עקרונותיו. אילולא עלה גוש אמונים לשטחי יו"ש, גם בניגוד לדעת הממשלה, הארץ הייתה נעקרת מאיתנו מזמן. כשנכבד את עצמנו ואת עקרונותינו, גם יכבדו אותנו ונוכל לגשת לתיקון הגדול, היסודי והחיוני.