יכול להיות שכבוד השופטת בייניש צודקת, ושר המשפטים אכן מגזים בקצב הרפורמות והשינויים שהוא ממטיר על המערכת, ויכול להיות שדווקא היא מגזימה במאמצים לשמור בידיה כל בדל של שררה והשפעה. בין כך ובין כך אין ספק שהקרב הפוליטי ביניהם לא מוסיף כבוד ויוקרה לבית המשפט העליון, וצודקים כל השופטים בדימוס, מחשין ועד דורנר, שנזעקים לאולפני הטלוויזיה לקונן על מעמדו המתדרדר של בית המשפט בעיני הציבור. אלא שהופעה של שופטים על תקן פופוליטיקה, הדלפות ארסיות של "מקורבי הנשיאה בייניש" ואנחות זעם ועלבון מול מיקרופונים פתוחים, רק מדרדרים את המערכת עמוק יותר. כי השר פרידמן הוא לא הגורם להתדרדרות, אלא הוא רק אחת התוצאות שלה. ותעיד על כך האהדה שהוא זוכה לה בציבור.

ב

בקיצור, שופטינו הנכבדים, הרווחתם את זה ביושר. אמון הציבור במערכת המשפט, אכן בירידה מדאיגה, כבודו של בית המשפט אכן הולך ומתכרסם, אבל זה לא פרידמן זה אתם

קיצור, שופטינו הנכבדים, הרווחתם את זה ביושר. אמון הציבור במערכת, המשפט אכן בירידה מדאיגה, כבודו של בית המשפט אכן הולך ומתכרסם, אבל זה לא פרידמן זה אתם. וגם לא בייניש אשמה, מכיוון שהיא ירשה ספינה שוקעת. לרוע מזלה רק ברגע שהיא התיישבה על כס הנשיא הגיעו המים עד הסיפון העליון, ופתאום גם נגני התזמורת כבר מבינים מה מתרחש. פשוטי העם שנוסעים במחלקות הנמוכות כבר יודעים את זה מזמן. אם דיוני הוועדה לבחירת שופטים הם חשאיים יותר מדיוני הקבינט הביטחוני והתוצאה תפורה מראש יותר מהימור של להטוטן קלפים, אם הכל שפיט והכל בגיץ ומלוא כל הארץ משפט ואין גבול לסמכות ואין שום רסן על היקף ההתערבות, פירושו של דבר שנשיא בית המשפט רוצה להיות נפוליון, ולתפארת הקיסרית עם כל הדרה וגדולתה יש בדרך כלל ימי שיא נפלאים ואחריהם דמדומי שקיעה וסוף חמוץ.

פתחו את הסכר

היו ימים שבהם בג"ץ הקפיד על זכות העמידה. אזרח שבא לעתור נגד עוולות השלטון היה צריך קודם להוכיח שהוא אישית נפגע מן העוול. הסכר הזה אכן העמיד קושי לא קטן בפני מבקשי צדק, אבל הוא מנע שיטפון. הוא ביטא סמכות ללא מורא של בית המשפט מול הממשלה וראשיה, אבל יחד עם זה כבוד שבית המשפט רוחש לרשות המבצעת. "עם כל הכבוד", שאל השופט מראש, "מי אתה שתטריח את המנכ"ל להתייצב פה או לשבת להכין לנו תשובות לשאלותיך. המנכ"ל עסוק". לא כל נודניק היה יכול להטריד שר או פקיד בכיר. לא כל גוף פוליטי היה יכול להשתמש בבית המשפט כדי לנגח את יריביו. לא כל ח"כ מתוסכל היה יכול להגיש עתירות סרק כדי לזכות בכותרת בעיתון.

בשלב הנפוליאוני שלו הוא פתח את כל הסכרים והציף את המדינה. התוצאה הייתה פוליטיזציה בוטה של בית המשפט. גופים וארגונים בעלי אג'נדה פוליטית מובהקת, כמו עדאלה ושלום עכשיו והתנועה לזכויות האזרח, הפכו את בית המשפט לזירה העיקרית ולפעמים הבלעדית של פעילותם. הם כבר לא פועלים לא ברחוב, לא בבתי הספר, לא בסניפי המפלגות, ואפילו לא בתקשורת. היא כבר תרוץ אחריהם לבית המשפט. למרבה האבסורד אפילו חברי כנסת שהפוליטיקה היא מקצועם, שכללי המשחק הדמוקרטי מחייבים אותם להיבחן על פי השאלה אם יש או אין רוב בכנסת לרעיונות שלהם, אפילו הם באים לבג"ץ לקבל תוספת כוח פוליטי או כותרת בעיתון, ובית המשפט לא זורק אותם החוצה מהאולם.

והאנשים ברחוב, הליכודניק מחולון והש"סניק מרחובות וצופי ערוץ 2 בהמוניהם, הם לא טיפשים. כבר שנים שהם שואלים מה הולך פה? אני הולך לבחירות כדי לקבוע למי מהפוליטיקאים יהיה יותר כוח פוליטי ולמי פחות, ואז באים עשרה או אחד עשר שמאלנים בגלימות שחורות והופכים לי את כל העסק.

ואגב, למה הח"כים שעותרים שוב ושוב לבג"ץ הם כמעט תמיד אנשי מרצ?

תהיו יותר קטנים



ובעיקר, תחזרו להיות פרשנים של ספר החוקים. אל תהיו לא מעצבי נורמות ציבוריות, וקובעי תקדימים מנהגיים, זה תפקידם של הפוליטיקאים ולא של השופטים

מול זה שום הדלפה נרגזת נגד שר המשפטים לא תעזור, בוודאי שלא הופעות יצריות נוטפות אגו באולפני הטלוויזיה. יש רק דרך אחת: אם אתם רוצים להיות גדולים, תהיו יותר קטנים. בואו ותאמרו טעינו.

הגזמנו והגדלנו את כוחנו מעבר למה שראוי לנו. תבהירו שלא בכל דבר אתם מתערבים. תאמרו ל"שלום עכשיו", לעדאלה ולכל היתר שעם כל הכבוד שאתם רוחשים לאג'נדה הפוליטית שלהם, בהיותכם שמאלנים, פוליטיקה עושים בהפגנות רחוב, בחינוך, בהתמודדות לכנסת. בית המשפט לא יכול להיות כלי משחק בידיהם.

ובעיקר, תחזרו להיות פרשנים של ספר החוקים. אל תהיו לא מעצבי נורמות ציבוריות, וקובעי תקדימים מנהגיים, זה תפקידם של הפוליטיקאים ולא של השופטים. אם ספר החוקים לא קובע מה לעשות בשאלה מסוימת, תאמרו לעותר שאין לכם תשובה. אל תמציאו תשובה משלכם, אתם לא מחוקקים ולא נבחרים.

ולבסוף, באשר לכבוד בית המשפט: את הפתגם על הכבוד אתם מכירים. אל תרדפו אחריו, והוא לא יברח.