בעוסקי בסוגיית תשאולים פוליטיים בצה"ל אני נתקל בתופעה שהיא, לעניות דעתי, נפוצה יותר היום מאשר לפני שנה או שנתיים: צעירים מהמחנה האמוני מסרבים להתגייס. חלק מהם רצו בתחילה להתגייס, עברו תשאולים פוליטיים, ובעקבות כך המוטיבציה שלהם התנדפה. אחרים פשוט לא מעוניינים להתגייס. כל פעם שצה"ל מעורב בפשע נגד העם היהודי ובגירוש, הדבר משפיע על המוטיבציה לשרת. לפני כשבוע פרסמתי עדכון על תופעת התשאולים הפוליטיים באתר זה. מעל 80% מהתגובות היו בסגנון: "בשביל מה להתגייס לצבא הזה?". לפני שנתיים, אפילו למחרת הגירוש, מאזן התגובות היה שונה. התגובות היום משקפות את עמדות הצעירים והוריהם לאחר שהפנימו איפה הם חיים, אך לעניות דעתי העמדה הזאת מוטעית. לא צריכים להסכים איתי, אך אפרוס את הטעמים לעמדתי כאן.
על תודעה פוליטית יהודית
יש כעס רב בציבור נגד המדינה הישראלית. הכעס מוצדק, אך מי שהוא בעל תודעה פוליטית יהודית לא יקבע את עמדתו לגבי שאלות מרכזיות על בסיס אהבת המדינה או סלידה מהמדינה
אין מקום להצדיק את הגיוס לצה"ל בטענות מהסוג של "יש לנו רק צבא אחד, מדינה אחת" וכו', ואי אפשר להתייחס למדינה ולצה"ל, מבחינה ערכית, כפי שלמדנו להתייחס אליהם כשהיינו צעירים. כאשר הכנסת אימצה את חוק הגירוש בחודש פברואר 2005, היא שברה את הכלים. ישראל הפסיקה להיות מדינה השומרת על זכויות אזרחיה, ובוודאי שהפסיקה להיות מדינה השומרת על זכויות העם היהודי. היא הפכה למדינת כל דאלים גבר. חובה לחשוב פעמיים ושלוש לפני שמתגייסים לצבא של מדינה העושה מעשים כאלה.
החלטות כאלו צריכות להתקבל מתוך מה שאני מכנה "תודעה פוליטית יהודית". היסוד של "תודעה פוליטית יהודית" הוא הכרה בחובה לפעול במישור הציבורי בראש, ובראשונה מתוך נאמנות לעם היהודי ולנצח ישראל. יש לפעול, כפי שכתב הרב שלמה טייכטאהל הי"ד, מחבר הספר "אם הבנים שמחה" כ"עבדי אדוננו המלך דוד". (אגב, אין זאת אומרת שיטה מלוכנית. "עבדי המלך דוד" יודעים להבחין בין מלכות בית דוד לבין זיופים).
פעם חשבנו כי לשרת את עם ישראל פירושו לשרת את המדינה. פעם זה היה אפילו נכון, אבל כיום המצב מורכב יותר.
יש כעס רב בציבור נגד המדינה הישראלית. הכעס מוצדק, אך מי שהוא בעל תודעה פוליטית יהודית לא יקבע את עמדתו לגבי שאלות מרכזיות על בסיס אהבת המדינה או סלידה מהמדינה. משמעות השבר עם המדינה היא סוף הרומן איתה, בין אם הרומן מבוסס על רגשי אהבה ובין אם הוא מבוסס על רגשי איבה. מה שחשוב אינו המדינה או כיצד אנו חשים כלפיה, אלא מה שטוב לעם ישראל. צריכים לבחון את המדינה בעין קרה, נטולת אמוציות לכאן או לכאן. את תחושת הנאמנות יש לשמור לקב"ה ולעם ישראל.
ישנן דרכים בהן שמירה על חוקי המדינה ופעילות במסגרותיה משרתת את האינטרס של העם היהודי. לדוגמא: אינטרס מרכזי אחד של העם היהודי הוא ליצור מדינה יהודית, כזאת המשרתת את הערכים ואת האינטרסים של העם היהודי. חשבנו שעשינו זאת, אך משהו השתבש בדרך ואנו עומדים שוב בפני אותה משימה.
הדרכים העיקריות לעשות זאת עולות בקנה אחד עם חוקי המדינה, חינוך הציבור וחתירה לשלטון באמצעות הקלפי. ישנן דרכים בהן דווקא התעלמות מחוקי המדינה משרתת את העם היהודי, ובמקרים כאלה האינטרס של העם היהודי גובר.
הגיוס לצה"ל לאור התודעה הפוליטית היהודית
יש כעס רב בציבור נגד המדינה הישראלית. הכעס מוצדק, אך מי שהוא בעל תודעה פוליטית יהודית לא יקבע את עמדתו לגבי שאלות מרכזיות על בסיס אהבת המדינה או סלידה מהמדינהישנן תנועות הקוראות להתנתק מהמדינה ולהתבודד, כמו: החרדים שמגמתם להתרכז בתלמוד תורה ולא להתעסק עם מה שהמדינה הציונית הפכה להיות. כמובן שאני בעד תלמוד תורה, אך זאת גישת בוסר. היא נותנת ביטוי בעיקר לנפגעות. הגישה של תלמידי הרצי"ה זצ"ל היה תמיד להיות מעורב, ולא רק מעורב אלא מוביל. הגישה המתנתקת פירושה לרדת לירכתי הספינה ולנסות להירדם שם, בעוד שהסערה מאיימת להטביע אותה. אגב, זה בדיוק מה שה"ישראלים" רוצים יותר מכל דבר אחר.
תנועת "מנהיגות יהודית" קוראת להימנע מגיוס לצה"ל. המניע לעמדה זאת שונה בתכלית מעמדת המתבודדים. מדובר בהצעת מדיניות שמטרתה להשפיע על הזירה הציבורית המרכזית, להשפיע על מקבלי ההחלטות בקרב האליטות הישראליות, ולגבש מודעות קבוצתית אמונית. אלו, לפחות, שיקולים שמקורם בתודעה פוליטית יהודית. כמו בסוגיות רבות, אני מוצא בתודעה הפוליטית של "מנהיגות יהודית" בסיס משותף לדיון, אך אני חולק על עמדותיה הספציפיות.
הבן שלי היה במחזור הראשון של ביני"שים שהתגייס לאחר הגירוש. לפני הגיוס ישבנו וליבננו יחד את סוגיית הגיוס לצה"ל. ואלו הסיבות שראינו אז לחיוב:
1. לפני שהמפעל הציוני סטה מהדרך היה ברור לציבור האמוני כי דרך הגיוס לצה"ל מקיימים מצווה חשובה שאסור להתבטל ממנה, הצלת עם ישראל מיד צר. גם כיום אסור להתבטל ממנה. צה"ל עוסק בימים אלה בגירושים, אך בקיץ האחרון הוא עסק, ולא בהצלחה רבה, בהגנה על עם ישראל. והוא עשוי לעסוק בו גם בעתיד.
2. כל תנועה פוליטית, כולל התנועה הפוליטית האמונית, חייבת לפתח ניתוח של מה שעשוי לקרות בעתיד ולכלכל את מדיניותה בהתאם. אני חושב כי רבים במחנה מסכימים לניתוח שהצגתי (לא שהמצאתי אותה) במאמר באתר זה, "קורי עכביש בחומש," והוא שאין מצב שהממסד הישראלי יוכל לקיים את מדינתו לאורך זמן. חייב לקרות אחד מן השניים: או שגורמים אמוניים, בעצמם או (יותר סביר) בשיתוף עם כוחות אחרים, ייבחרו לשלטון ואז תהיה לצה"ל תעסוקה מבצעית פרופר למכביר, או שזה לא יקרה בזמן והמדינה עשויה ליפול חס וחלילה בפני אויביה. כך או כך, אנו חייבים לדאוג לכך שכל צעיר אמוני יודע לאחוז בנשק ומיומן בתרגולות צבאיות בסיסיות. אנחנו לא הולכים לשום מקום.
לדעתי זאת הטענה ששכנעה את בני, יותר מכל טענה אחרת, שעליו להתגייס לצבא.
3. במישור הפוליטי, איני חושב כי הדרך הטובה ביותר להשפיע על הצבא והממסד הישראלי הוא להימנע מגיוס. אדרבה, עדיף להתגייס ולגרום לממסד הצה"לי להישען בלית ברירה על הנוער האמוני לביצוע משימותיו. לדעתי, הציפיות שצה"ל יגלה כי אין לו מספיק קצינים או מספיק מתנדבים למשימות מיוחדות יתבדו. אם צה"ל אינו יכול לעשות שימוש בכוח הצבאי של המחנה האמוני, הוא יסתפק במה שיש. המצב שונה כאשר צה"ל מתפתה לגייס אותנו בשל צרכים ביטחוניים אמיתיים, והוא נכווה מהסרבנות באופן שגורם לו לרצות להתחמק ממשימות, כמו: חסימת חומש או הגירוש בחברון. כפי שראינו השבוע רוח הערכים היהודים מתפשט לציבור אחרים דרך נציגינו בצה"ל, וגם חיילים שמעולם לא חשבו את עצמם חלק מהמחנה האמוני סירבו לגרש.
4. מי שמתיימר להנהיג חייב לשאת בנטל.
"עבדי אדוננו המלך דוד"
הגיוס לצה"ל דורש רמה גבוהה של מודעות פוליטית יהודית. צריך לדעת בשביל מה אתה שם? ומה לא באת לעשות שם? אתה חייב להפנים את המשמעת ואת הדבקות במשימה הנחוצים כדי לנצח בשדה הקרב
הגיוס לצה"ל דורש רמה גבוהה של מודעות פוליטית יהודית. צריך לדעת בשביל מה אתה שם? ומה לא באת לעשות שם? אתה חייב להפנים את המשמעת ואת הדבקות במשימה הנחוצים כדי לנצח בשדה הקרב, אך אתה צריך להבין שאתה נמצא שם למטרות שלך ושאלו אינן תמיד מטרות הצבא. ייתכן מצב שבו ישליכו אותך לכלא, ידיחו אותך מהשירות, השקעתך תהיה לשווא ויהיה נאחס, אבל אתה צריך ללכת לקראת זה בעיניים פקוחות. אתה שם בשליחות, ובימים קשים אלה אין פטור משליחות זאת גם אם אתה סה"כ בן 18 או 19.
פעם היה אדם צעיר שהפך שלא בצדק לפליט בארצו. הוא נדד במדבר, ולא הניח את ראשו באותו מקום שתי לילות ברציפות. המלך הכריז עליו כמורד, גזר עליו דין מוות, ורדף אחריו להמיתו. בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, עמיתיו לשעבר בפיקוד הצבא, התקשורת, כולם היו נגדו.
מה היה טיבם של האנשים שהלכו לרגליו, כמו: בני צרויה, בניה בן יהוידע ואביעזר הכהן מענתות? מה הם חשבו לעצמם? למה הם הלכו נגד המלך? למה הם לא נשארו בבית? אלא שהייתה בהם אמונה חזקה וראייה ברורה: הם הולכים אחרי המלכות האמיתית, ואיתם הצדק האמיתי. עתיד עם ישראל היה מונח על כתפיהם, היתה להם שליחות, ולא היה מצב שהם ישתמטו ממנה. זאת משמעות היות אדם עבד לאדוננו דוד.