לוח ענינים שנידונו בהקדמה זו

  1. היסטוריה של ספר "חמדת ימים"
  2. מי הוא המחבר של הספר?
  3. על ר' בנימין הלוי
  4. אודות הנמשכים אחרי החוקרים החילונים
  5. האם מחבר חמ"י העתיק מספרים אחרים?
  6. דיחוי חשדות שמטיחים במחבר חמ"י
  7. ציפייה למשיח
  8. חסידותו של המחבר
  9. כח זכרונו של הגאון המחבר (מפני שינון וחזרות רבות)
  10. האם המחבר ראה ל"שמונה שערים"?
  11. המחבר איננו מפרט שמותיהם של ספרים שהעתיק מהם
  12. הרב ישראל בערגער
  13. הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל
  14. תוכחת הר"י בערגער נגד המערערים על הספר
  15. טענותיו של מהר"י עמדין, ומה שיש להשיב עליהן
  16. קנאותו המפורסמת של מהר"י עמדין
  17. חמ"י שלא הביא בספרו עניני חורבן בית המקדש?
  18. ביטויי לשונות חריפים של מהר"י עמדין
  19. גדולי חכמי קדם שאירע אצלם טעות
  20. סוף דבר שגדולי ישראל החולקים זע"ז משלימים זע"ז
  21. רשימת שמונים גדולי ישראל וספריהם שסמכו על ספר חמ"י:
  22. רשימת כמה מהמנהגים שיש בעם ישראל מפני "חמדת ימים"
  23. רשימת כמה מהתפילות ובקשות הנאמרות בישראל מפני "חמדת ימים"



[א] המו"ל הראשון (מהר"י אלגאזי) ובעלי ההסכמות של המהדורה הראשונה

[ב] החיד"א המכנה ל"חמדת ימים" תאר כבוד של "מגורי האריז"ל". כן נביא דברי גאון עולם רבי חיים פאלאג'י, הדוחה מכל וכל להאשמותיו של מהר"י עמדין

[ג] מקובלים וגדולי חכמי עדות המזרח

[ד] מקובלים וגדולי חכמי האשכנזים

[ה] מעתיקי השמועה, אדמו"רים ממשיכי מורשת הבעל שם טוב זצ"ל

[ו] מחברים חשובים שהעתיקו מ"חמדת ימים" ולא הזכירו את שמו

סיכום ותוכחה נגד בעלי מחלוקת שבדורנו

אשרי הקובע לימודו בספר חמ"י



*

הערה: שמו האמתי של הספר הוא "חמדת ימים" (כמו שמופיע בדפוס ראשון) ובקיצור: ח"י או חמ"י. אבל היו מהרבנים שקראו לספר "חמדת הימים" (כמו שנדפס בטעות במהדורת זאלקאווא) ולכן כתבו "חמה"י" או "ח"ה".

חלק מהספרים המוזכרים כאן שבחו לחמ"י במפורש. אבל חלק מהספרים רק הזכירו אותו כבר סמכא לנידון מסוים בו דנו, אבל מזה אנו מבינים שלא החזיקוהו כפסול ח"ו (ובזה הרבנים דחו לדברי מהר"י עמדין). שלשה מהרשימה לא ציטטו אותו, אבל החזיקו את ספרו בביתם למען הלימוד בו.



מבוא מורחב לספר "חמדת ימים"

נודע בישראל ספר "חמדת ימים" שהוא מלא וגדוש דברי מוסר ויראת שמים, מתובלים בהרבה דברי קבלה (זהר ואריז"ל). בשנים קודמות הגו ולמדו בספר קדוש זה רבבות אלפי ישראל (ראה רשימה בבליוגרפית של ההיסטוריון אברהם יערי, בספרו "תעלומת ספר", מהד' מוסד הרב קוק, עמ' 86-96, שם מפרט שבע מהדורות של עצם גוף הספר בין שנות תצ"א-תקכ"ג. ולפי קשיי המימון שהיו בדורות ההם, הדבר מוכיח על דרישה גדולה ונרחבת בציבור מבקשי ה' לספר קדוש זה. ואח"כ ההיסטוריון יערי מביא שם רשימה של תשעה עשר ספרים שונים שבחרו בחלקים ניכרים מתוך "חמדת ימים" על נושאים מסוימים, והללו נדפסו שוב ושוב עד למעלה ממאה ועשרים מהדורות!). תופעה זו מלמדת באיזו חיבה נתקבל הספר בישראל. ואף כמה וכמה גדולי ישראל שבחו את הספר עד להפליא (ראה להלן בדברינו רשימה מפורטת של שמונים מגדולי התורה).

לכאורה לא ידוע לנו מי הוא המחבר של ספר "חמדת ימים" (ושמא זה היה כתוב בתחילת חלק א', שנאבד מאתנו). אמנם צריך לשמש לנו לעיניים דברי גדול המקובלים שבדור האחרון, הרב שלמה עלישיב זצ"ל, מחבר הספר העצום "לשם שבו ואחלמה", אשר בספרו "ספר הדיעה" כותב עליו בסגנון זה: "משום שראיתי לאיזה קדושי עליון שכתבו בדרך אחר וכו' וכמו בספר חמדת ימים" (ח"ב דף 208, טור שמאל). כל הרגיל ומכיר בספרי בעל "הלשם" יודע שהיה דייקן עצום וזהיר להפליא. ואם גמר עליו את ההלל לכנותו "מקדושי עליון", ראוי הוא בהחלט לסמוך עליו. והנה ההיסטוריון אברהם יערי (בספרו הנ"ל "תעלומות ספר", הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' 62-75) מביא ראיות מסוימות שמחבר הספר הוא הגאון המקובל הנודע לתהלה, ר' בנימין הלוי זצ"ל, שהיה תלמידו של ר' חייא רופא, שהוא היה תלמידו של ר' חיים ויטאל. מסורת קבלה זו, מדור לדור, נרשמה ע"י ר' אביעד שר שלום באזילה בסוף פרק כ"ג של ספרו "אמונת חכמים" (נדפס במנטובה, שנת ת"ץ). ובכן אם נכון הדבר שהמחבר הוא ר' בנימין הלוי, הוא דור שלישי לר' חיים ויטאל.  ועל רבו של המחבר המוזכר בספר חמשים ושנים פעמים, עיין רשימה מפורטת ב"תעלומת ספר" (עמ' 30-34). אנו יודעים שלמד ג"כ אצל מהר"י סרוק (ראש חדש, פרק א). ר' חייא רופא היה מהמוסמכים לסנהדרין (שיזמו הגאון מהר"י בי רב וחבריו) וחלק קטן מתשובתיו יצאו לאור בספרו "מעשה חייא" (ויניציאה, תי"ב) ממה שבנו הציל לפליטה מהכתבים שנתפזרו. הוא עצמו נפטר בשנת שע"ז.

ר' בנימין הלוי היה רבו של הגאון ר' משה זכות (כך כותב החיד"א, ב"שם הגדולים"). נביא עוד הערה לענין זה להלן, ברשימת השמות, ערך רמ"ז. אברהם יערי ("תעלומת ספר", סוף דף 75) מביא ראיה נפלאה לזיהוי זה של מחבר הספר  ממה שמכל חכמי דורו המקובלים, אין בספר "חמדת ימים" שום זכר מן ר' בנימין הלוי. אבל בזאת החידה נפתרת, כי הרי הוא עצמו היה המחבר.

כפי חשבון שערך ההיסטוריון הנ"ל, המחבר נפטר בשנת תל"ב (1672) (שם, דף 60). הספר נכתב במשך כמה עשרות שנים, כי התחיל בחיבורו בצעירותו (וזה ניכר ממה שמזכיר "עמיתי בתורה" הר"ש הלוי "נר"ו". וידוע שהוא נפטר בשנת שצ"ה), ונסתיים בשנת ת"ל, בהיות המחבר בגיל של בן 77 או בן 87. ויש שהם מתנגדים לזיהוי זה של המחבר כר' בנימין הלוי מפני שמזכיר בספרו את ספר "סוד ה'" (של ר' דוד מלידא) שנדפס שנים מספר אחרי פטירתו של ר' בנימין הלוי. וכן יש המתנגדים לזיהוי זה כי מזכיר את "אליהו זוטא" שנדפס אחריו. עיין מענה לשאלות אלו בהערתנו שבסוף כרך "ראש חודש" (הערה 333) לענין ברית מילה. 1

הערה 1

זאת ועוד. בעלי המחלוקת בדורנו נגררו אחרי אותם חוקרים חילונים [אשר זה דרכם כסל למו, להכפיש ולגנות חכמי התורה, ככל שביכולתם. וכך עשו ברשעותם להרבה מאד חכמי התורה], וטוענים שמחבר חמ"י העתיק מן ספר "קנה חכמה" (שנדפס בפרנקפורט דאודר, שנת תמ"א) וכן מן ספר "דרך חכמה" (שנדפס בפרנקפורט דאודר, שנת תמ"ג) שני הספרים הם של רי"ל פוחוויצר. וממילא אי אפשר לייחס הספר לר' בנימין הלוי שנפטר כבר בשנת תל"ב. אבל כל בן תורה אפילו בינוני, כל שאין שכלו עקום, מבין מיד כמה טענה זו היא קלושה ומופרכת. ראשית, כי אפשר שמחבר "דרך חכמה" ראה לספר "חמדת ימים" בכת"י, שהרי תלמידיו בתפוצות עשו לעצמם העתקים מתשובותיו (כמבואר בסוף הכרך על ראש חודש). ומכיון שספר חמ"י נכתב בהמשכים רבים, עוד מימי צעירותו של המחבר (זאת ידענו ממה שמזכיר את ר' שלמה הלוי בברכת החיים "נר"ו", למרות שנפטר בשנת שצ"ה), הלא עברו כמה עשרות שנים עד לשנת תמ"א. מהכתבים ההם העתיק "קנה חכמה". בעייתם של החוקרים מחריפה, כיון שהם בדיעה שהספר נתחבר סמוך לשנת תצ"א. אבל הם מעלימים עיניהם ממה שהמחבר עצמו כתב שכתב בשנת תכ"ט (כרך על ראש חדש, פרק א' אנקת אסיר, דפו"י י"ב טור ד' אלף ושש מאות ואחת שנה לחורבן בית קדשנו". וכן כתב ב"מועדים" דפו"י דף ו בענין הנשיאים, "שנת תר"ב לחורבן"). ובכן הוא כתב דבריו לפני הדפסתם של ספרי "קנה חכמה" ו"דרך חכמה". שנית, אברהם יערי עוד משווה זה לזה את הקטעים הדומים שבשני הספרים ("תעלומת ספר", עמ' 17-20, ועיי"ש בהערה 12) ומוכיח ע"פ דיוקי הסגנון ש"דרך חכמה" הוא זה שהעתיק מחמ"י. שלישית, כיון שחמ"י, וכן "דרך חכמה", מייחסים את אותו החידוש בו מדובר לכתבי האריז"ל, פשוט הדבר ששניהם שאבו ממקור שהוא עוד יותר קדמון מהם, ושניהם העתיקו מהכתבים הקדומים, ולא זה מזה. תשובה זו היא כל כך פשוטה, שאי אפשר לחכם אמיתי להעלות "הוכחה" זו ל"העתקות" אא"כ הוא קודם לכל סימן לעצמו אותה מטרה שהוא רוצה "להוכיח", ורק אח"כ שכלו עיוות את הדברים בכדי "להוכיח", כביכול. [עד כאן ההערה].

 כעת נתייחס להשמצה שכתבו כמה שומרי מצוות (גם אלו בזמננו) החולקים על הספר, כאילו יש בספר גינונים של "שבתאות" ח"ו, והם לא פירטו פרטים בזה להוכיח דבריהם [וזה עצמו חטא, להאשים ולא להוכיח]. לע"ד אינני מבין מה הם שחים. עברתי בעיון על הספר מהחל ועד כלה זה כבר שבע פעמים, ולא מצאתי במה הם נתלים. כי אם ע"י תיאומי גימטריאות, זה מהגיחוך. ויש לי השערה שכוונתם מפני ההתרגשות הסוערת של המחבר בתפילותיו על הופעת המשיח והצלתו מסבלותיו, ולפי חשדנות יתרה של המבקרים, סברו כי כוונתו לש"ץ ימ"ש [ולפי זה גם הם צריכים להודות שהספר נכתב כבר בשנת תכ"ט, כמו שהמחבר מזכיר ב' פעמים, ולא כדעת המאחרים אותו לשנת תצ"א]. וכבר בפרק העיקרי בספר חמ"י שם האריך בענין ציפייה למשיח (תחילת כרך ר"ח, פרק אנקת אסיר) הבאנו במקורות (עיי"ש) שחז"ל עצמם התפללו ובקשו על הצלת חיי המשיח. אלא דא עקא. כיון שבהרבה דורות כבר קמו משיחי שקר והוליכו את העם שולל (עיין "אגרת תימן" לרמב"ם, מהד' הגר"י קאפח, "אגרות הרמב"ם", עמ' נו-ס) נרתעו המבקרים לאחור וגינו כל מי ש"מתרגש" יתר על המדה בציפייה למשיח, ולפעמים הרחיקו לכת לגנותו על "שבתאות". אבל ע"י קיצוניותם זו נפלו בבירא עמיקתא, לצנן כל תפילות לוהטות להצלתו של המשיח (כגון זו המוזכרת ב"קול התור", המיוחס לגר"א; וכמו שהזהיר האריז"ל עצמו בברכת "את צמח דוד", ב"כי לישועתך קוינו כל היום ומצפים לישועה"). טוב הדבר להביא כאן דברי ג"ע רבי מנחם די לונזאנו, בספרו "שתי ידות; דרך חיים" (נדפס בויניציאה, שנת שע"ח): "ומצות עשה ללכת בדרכים אלו הבינוניים [ולא קיצוניים] וכו' כהולך על יתרים [חבלים] הוא האיש המצחק שמהלך על החבל [הנמתח בגובה מעל פני הארץ] ע"י משקלות, ששומר עצמו מאד ללכת באמצע וביושר, פן יטה לאחד משני הצדדים ויפול ולא יוסיף [ל]קום. כך צריך האדם להזהר בכל עניניו שלא יטה מהאמצע" עכ"ל ("דרך חייים", דף קכ"ד). כלומר, כשם שיש ליזהר מגוזמא יתרה ולתלות משיחיות במי שאינו בסוג הזה, כך יש ליזהר לא להשתיק את הכמיהות והגעגועים לגאולה. [עיין הערתנו בענין משיח שבכל דור ודור, בסוף ענין שביעי של פסח]. ועוד יש להבין ביושר לב כמיהת המחבר זצ"ל ולסנגר עליו, כיון שהיה אוהב ישראל באמת, והצטער בצערו של אותו דור מיוגע ביסורין, כמה התלקחה נפשו בלהבת קודש לבקש על הגאולה, ובדיוק כמו שנצטוינו מחז"ל. והללו המבקרים נטו לחשדנות יתרה, וחטא הוא להם.



ההיסטוריון יערי מונה וסופר עשרים וששה מחכמי צפת שהמחבר מביא מדבריהם או ממעשיהם (שם, דף 97) וכנראה היה בן העיר צפת. לתועלת הלומדים, הכננו לכך רשימה לפי ציון הדפים שבמהדורתנו, הבאנו בלוחות המפתחות שבסוף כרך רביעי, על ראש חודש וכו'. מחבר "חמדת ימים" כתב עוד שמונה חיבורים, מהם הוא מצטט בספרו זה, והם: חמדה גנוזה, חמדת הלבבות, ארץ חמדה, חמדת ישראל, מחמדי עין, שער התשובה, הדרת קדש, נפש ברכה (על הלכות ברכות). פרטי הדברים מובאים ב"תעלומות ספר" (עמ' 46-49). ובכן המחבר היה "ספרא רבה" בישראל, ודורש בקהילות רבות בארץ ובחו"ל (עיי"ש עמ' 41-44) כדי להחזיר עם ישראל בתשובה (וכמו שמזכיר פעמים אין מספר בספרו, שהיה בקאהיר, קושטא, ברוסה, שאלוניקי, ויניציאה).

על חסידותו ופרישותו, לא נכביר במלים, כי כל הספר רצוף התעוררות נפשית עילאה, כיסופים עזים לעבודת אבינו שבשמים. ובכל זאת, נביא כאן פרפרת אחת, כדי לתת טעימה כשלהו. וכך הוא כותב:

"ובחיי ראשי שמדי שבת בשבתו בהגיעי לקדושת 'כתר' היו עיני זולגות דמעות שליש. והכרתי שזה מהתעוררות הנשמה אשר בקרבי. אכן הייתי חוכך ודואג על הדבר והייתי מתאפק שלא לבכות בשבת. אעפ"כ לא אוכל להתאפק. עד שמצאתי באגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ושאלו מאתו מדוע היה בוכה בשבת, ואמר 'עונג יש לי'. דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה היו זולגים עיניו דמעות, כדאשכחן בר' עקיבא עצמו שהיה בוכה בעת הגותו בשיר השירים כאשר השיג ברוח מבינתו עומק סודו" (שבת, סוף פרק י"ג).

ואם נרצה להשיג מושג משהו מן גאוניותו ושליטתו במכמני התורה, די לנו לראות את אלפי הציטטות שהוא מביא בספרו מן פסוקי תנ"ך, דברי גמרא בבבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל וכל ספרי הזוהר, תיקו"ז וזהר חדש. בדורות ההם לא היו "קונקורדנציות" לספרים אלו, ומה שהאדם לא ידע בעל פה, היה מתקשה למצוא כדי לשזור הדברים בדברי תורתו. אלא פשיטא שכל המובאות הללו היה לו בזכרונו. ויותר מזה, אני המעתיק, מגיה ומכין לבית הדפוס מציין כאן, כי על פי רוב מצאתי שכאשר מביא דברי זוהר וכו' אין הציטטות מדויקות [ומפני ריבויין, ברובן לא טרחתי לתקן]. ולפעמים הוא מרכיב יחד ציטטות ממקומות שונים שבזוהר. אין זאת אלא כי הוא רשם את הדברים בעל פה, ממה שגרס ושינן את דברי הספר הקדוש ההוא עשרות או מאות פעמים. ומה פלא אם על פי רוב הוסיף או גרע, לפי זכרונו. והשיבושים ההם הם אות כבוד נפלא למחבר. וזה חוץ ממה שהזכרנו לעיל על שליטתו הגאונית בכל חלקי התנ"ך וספרי חז"ל בגמרא ומדרשים.

עלינו להסביר כאן משום מה הבאנו מקורותיו ב"שמונה שערים" לאריז"ל, למרות שהספרים הללו לא הגיעו לחוץ לארץ, מחמת החרם הידוע (עיין הקדמת הג"ר יעקב משה הלל, לספר "קהילות יעקב", מהד' ישיבת אהבת שלום, ירושלים, עמ' 49 ואילך). וגם הספרים עצמם נדפסו רק זמן רב אחרי כתיבת "חמדת ימים", כמו שכותב שם (בהקדמה דף 54): "שער ההקדמות" (שנת תרכ"ה), "מאמרי רשב"י" (שנת תרכ"ב) "שער המצוות" (תרי"ב) וכיו"ב השאר. לכן הא כיצד אנו ציינו הכתבים ההם כמקורות לרבינו? התשובה לכך כי הוא למד אצל ר' חייא רופא, שהיה תלמידו הנאמן של ר"ח ויטאל, וממנו שמע בעל פה. ועוד, הוא ביקר אצל הרב שמואל ויטאל (בנו של רח"ו) בהיותו במצרים, ושם ראה את הכתבים עצמם, כן כתב "תעלומת ספר" (עמ' 44). והחיד"א מעיד בעצמו על מציאותם במצרים עדיין בתקופתו ("שם הגדולים", ערך רח"ו). אבל בהרבה מקומות רשמנו ציונים ל"שער היחודים", ספר שהיה מופץ באירופה בצורת כת"י עוד זמן רב לפני הדפסתו.

ועל טענתם של כמה מהרבנים החשובים מחכמי קבלה בדורנו המתנגדים לספר מפני אזהרת הרש"ש זצוק"ל, הרחבנו את הדיבור להלן בערך: רש"ש.

וכאן יש להעיר בענין מה שהרב המחבר איננו מציין שמותיהם של אותם הספרים מהם ליקט את פניניו. הוא עצמו נותן סיבה לכך (כרך על שבת, סוף פרק ט"ו, כשגמר אסיפת הלכותיו) וז"ל: "אשר כדי שלא לבלבל דעת ההוגים בזכרון שמותיהם, פלוני אומר ופלוני אומר, וסידרנו אותם כלשון משנה סתומה כמנהגינו בספרינו זה,מן הטעמים שכתבנו בהקדמת הספר עכ"ל [אותה הקדמה לא הגיע לידינו, לצערנו]. והנה אף הרמב"ם נהג כך, ומסביר מעשהו בהתחלת שמונה פרקים לאבות שכתב (במהדורת הגר"י קאפח, הוצ' מוסד הרב קוק, לפירוש הרמב"ם למשנה, נזיקין, עמ' רמ"ז).

*

אמנם למרבה הצער, מחמת גלותנו המר והנמהר, ניצתה בישראל יצר המחלוקת, וכדברי מהר"ל (בספר "נצח ישראל", פרק כ"ה) המסביר כי הקב"ה מביא לידי כך למריבות ולמחלוקות, כדי שגאולתנו לא תבוא בטרם עת. לכן שני גדולי עולם יצאו בהתנגדות נמרצת לספר "חמדת ימים", וכדלהלן.

מה שנוגע להאשמות של הגאון ר' יעקב עמדין (כפי שפירט אותן בספר "ציצת נובל צבי" (נדפס דף תקי"ב); ובספרו "מנחת הקנאות", דף קמו; ובספרו "מגדל עז", שער "יחוד המעשה", פרק ששי; וב"עליית היראה", סוף גנזך כ"ג הזכיר ברמז "הספר החדש שזכרנו"), די לנו בדברי ביאור באריכות שכתב הגאון המקובל ר' מנחם מענכין היילפרין (מחבר "הגהות וביאורים", ההערות הנפלאות שנדפסו בתוך ספר "עץ חיים" לאריז"ל) בספרו "כבוד חכמים" (נדפס לראשונה בשנת תרנ"ו). וכן הרב ישראל בערגער (בן אחותו של מחבר "מאור ושמש"), אב"ד בוקרסט ומחבר של הספר המפורסם על גדולי החסידות "עשר אורות, עשר צחצחות". ועלינו לברר כאן על מי אנו מדברים, ומה ערכו. בהסכמה לספר הנ"ל כותב עליו האדמו"ר המפורסם ר' יהושע הורוויץ מדזיקוב "אוקי גברא רבה אחזקתו". וכסגנון הזה כתב שם בהסכמתו ג"כ אדמו"ר ר' יוסף מאיר מספינקע, ומוסיף "ובפרט רב כמוהו אשר התאבק בצל צדיקים, ולבו ראה הרבה חכמה, וידיו רב לו". ושם כתב הגאון ר' אליעזר דייטש, אב"ד באניהד, "כבוד הרב הגאון המפורסם, ידיו רב לו בנגלה ובנסתר". וגדול עולם מהרש"ם כתב עליו שם בהסכמתו: "הרב הגה"צ החריף ובקי, החסיד המפורסם, שלשלת היוחסים המקובל מו"ה ישראל בערגער וכו' חיבורים משמחי לב". והר"י בערגער כתב "מאמר קנאת האמת" (נדפס בעתון הרבני "וילקט יוסף", סיון תר"ס, דף נח, סימן קנ"ז)1.

1 ראוי להביא כאון הכחשתו הנמרצת של הרב ישראל בערגער לחשדותיו של הגאון מהריעב"ץ. בין היתר הוא כותב:

"מהגאון מוהריעב"ץ אין לבנות יסוד בדברים כאלו, ולאו בר סמכא הוא כלל בכיוצא בזה, יען ראינו כי זה דרכו בקודש לגודל השערוריה שהיה מכת הש"ץ חברת רשעים וכו' הנה בגודל קנאותו של הגאון הנ"ל חשד רבים מגאוני וצדיקי קדושי עליון במה שאין בם, ושם כבודם לכלימה, ורמס לארץ אבירי ישראל, כמו גאון הגאונים איש אלוקי רבינו יהונתן [אייבשיץ] ז"ל, וכמו הגאון הקדוש האלוקי הר' משה פרעגער ז"ל בעל המחבר ספר הקדוש 'ויקהל משה' וכו' והגאון ר' יעב"ץ רמז גם עליו להיות נמנה בין הכת הנ"ל בספרו [של יעב"ץ] 'תורת הקנאות', צד 117, וכמו הגאונים הצדיקים הקדושים גדולי ישראל המפורסמים מו"ה זרח איידליץ ז"ל מפראג בעל המחבר ספר הקדוש 'אור לישרים', ורבים השיב מעוון; ומו"ה יונה לנדסופר, בעל מחבר שו"ת מעיל צדקה, אשר ידוע צדקתו וקדושתו. ועם כל זה מנאם הריעב"ץ בין הכת הנ"ל (שם, צד 121). וכמו הגאון הנורא האלוקי מו"ה משה חיים לוצאטי ז"ל בעל מחבר 'קל"ח פתחי חכמה' ו'מסילת ישרים', אשר העידו עליו תלמידי מרן הבעש"ט ז"ל כי אין העולם כדאי לו וכו' והריעב"ץ מנאו ג"כ בין הכת הנ"ל בספרו 'תורת הקנאות', בכמה מיני קללות ובזיונות. וכמו הגאון הר' משה אוסטוריר ז"ל מחכמי קלויז דבראד, בעל המחבר ספר הקדוש 'ערוגת הבושם' על שיר השירים, ומביא במלת 'תעוררו' וכו' גימטריא תתי"ד, שד"י במילואו. ועל זה בנה הגאון מהריעב"ץ יסודו, יען 'שבתי צבי' ג"כ גימטריא תתי"ד עיי"ש בספרו 'תורת הקנאות', צד 145.

[וממשיך מהר"י בערגער] "וככה שפך בוז וקלון שמה על המחבר הקדוש 'מגיד משנה' [ביאור] על ה'משנת חסידים', לאשר גם בספר הנ"ל 'מגיד משנה' מוזכר שם תתי"ד בכחו הגדול. וידוע גדולתן וקדושתם של אלה שני המחברים. ועל המחבר 'מגיד משנה' אמר מרן רבינו אלימלך [מליזנסק] שפניו פני שכינה ממש וכו' וכו'. בשגם כי כחו הגדול של השם תתי"ד מובא כמה פעמים בכתבי מרן האריז"ל, ובפרט בכוונות ראש חדש, ובדרושי סוד האיילתא. והגאון הצדיק הריעב"ץ לא שת לבו גם לזאת. [ומאריך בזה, ואח"כ כותב] ואוי לעינים שכך רואות להוציא לעז על קדוש כזה ["חמדת ימים"] בלי שום ראיה ובלא שום סברא, רק בגוזמאות ובהשערות בלות ומטולאות, כאשר אמר הגה"צ מוהריעב"ץ בזה הלשון ממש 'אין שורה בספר חמה"י שאין מרומז בו שם ש"צ ימ"ש ובפרט במילוי שם שד"י" עכ"ל. ומצוה לקרוע על זה, לאמר דבר כזה. ותסמר שערות הראש על זה, כי בו נמצאו כמה דפים אשר מביא מפוסקים ראשונים ואחרונים רי"ף ומרדכי וטור וב"י ושו"ת הרשב"א מהרי"ט ומבי"ט וכו' ואיך שייך בזה שם ש"צ ימ"ש? ובפרט מה שכותב [ריעב"ץ] 'ובפרט במילוי של שם שד"י' והנה בכל הארבעה חלקי חמ"י לא נמצא רק ארבע פעמים, וכולם הם ממקור האריז"ל, ואין דרכו [של חמ"י] לומר דברים מדעתו בעלמא, רק דבריו מיוסדים על כתבי האריז"ל.

[וממשיך מהר"י בערגער] "ובאמת גרם בזה [מהריעב"ץ] היזק גדול לכל העולם, כי מנע אלפים מישראל [מ]ללמוד את ספרו [של חמ"י] הנורא והמלהיב המחזיר את ישראל לאביהם שבשמים. וגרם בזה מיעוט זכות להרב חמ"י יותר ויותר מ[מה] שגרם להגאון מהר"י אייבשיץ זצוק"ל ולהקדוש משה חיים לוצאטו זצוק"ל. כי המה נשארו בקדושתם ובטהרתם, כי הכל הסכימו שאין ממש בדבריו [של ריעב"ץ]. אך על הקדוש בעל חמ"י אשר הטיל [בו] דופי, נמשכים אחריו [של ריעב"ץ] הרבה מישראל, באין יודעים בין ימינם לשמאלם".

ושם [בדף נט] מסיים בתוכחה נוראה: "כללו של דבר, עלינו לקיים מאמר המדרש (שמו"ר תחילת פרשת מ"ו] "אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה [למשה, בעון העגל] 'לך רד כי שחת עמך', היה תופס בלוחות [וירד לארץ, ולא שבר אותם לאלתר] ולא היה מאמין שחטאו ישראל. אמר [משה] "אם איני רואה, איני מאמין [שחטאו ישראל] שנאמר 'ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וכו' וישלך מידיו את הלוחות" (שמות לב, יט), שלא שברן עד שראה בעיניו. אוי להם לבני אדם, שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין להקב"ה שאמר לו 'כי שחת עמך'? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מפי יחידי נאמן , אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה" [עכ"ל חז"ל]. עכ"ל הרב ישראל בערגער ממה שכתב לפני למעלה ממאה שנה. וכוונת תוכחתו, שע"פ "דרך ארץ" זו שחז"ל למדונו, ודאי שאין לאף אחד מישראל להאמין ולתת משקל לדברי ריעב"ץ המבזה למחבר חמ"י, עד שהאדם בעצמו יבחן את הנושא מקרוב ויסתכל הוא עצמו מה הוא באמת תכן הספר. ולא טוב עשו הרבה מ"חכמי" ישראל שהצטרפו למגנים ומשפילים אותו ללא שיבחנו ויבדקו הדבר מקרוב. עד כאן ההערה.

והם עונים (בנפרד) על דברי ר"י עמדין, עיי"ש דבריהם. להלן נביא מדברי גאון עולם ר' חיים פאלאג'י, אשר גם הוא עיין בדבר ודוחה את טענותיו של הגר"י עמדין.

 ומה שטען ר"י עמדין (שו"ת שאילת יעב"ץ, ח"ב סי' פג; וכן "מור וקציעה", סי' תפט) נגד ההדרכה לבני חו"ל השומרים יו"ט ב' של גלויות, לברך על ספירת העומר אחרי עריבת ליל הסדר השני, והגריעב"ץ טוען שיש בזה קלקול, הרי החיד"א דחה כל הטענות (עיין שו"ת חיים שאל, ח"ב סי' י' פסקא ב'). וכן הרי רמ"ע מפאנו עצמו נהג כן (כמובא ב"פרי עץ חיים", שער המצות, פרק ח; ובספרו "מעין גנים", מהד' מונקאטש, שנת תר"ס, דף לה טור ד). והנה כן כתב ג"ע מחבר "יסוד ושרש העבודה" (שער ט', תחילת פרק ח). וע"ע שו"ת פרי השדה (הרב אליעזר דייטש, פאקש, תרס"ו, ח"ג סי' ע"ה, סוף אות א) מתיר לאכול לפני הספירה, כי טרם הגיע זמן המצוה. ובשו"ת מהרש"ג, הג"ר שמעון גרינפעלד (סי' ל) התיר כשמתאספים רבים בכינופיא, דלא אתי לשכחה. ובספר "ויגד משה" (הג"ר משה יהודה כץ) בעמ' רעז-רפ, הביא כמה מתלמידי הבעש"ט המתירים.



.

 [ובזמננו יצאו בני מחלוקת לטעון נגד ספר חמ"י, והוכחותיהם מן ספרי הפרופסורים האפיקורסים שחקרו בדבר. ותמיהה רבה. כיצד המתיימרים להיות בני תורה ניזונים מדברי אלו שכל יהבם ואונם נותנים תמיד להכפיש רבנים וצדיקים? כיצד סומכים על רשעים?]

*

וראוי להעיר ש"כל הבא לכלל כעס, בא לכלל טעות" (ספרי, פרשת מטות) ומי לנו גדול בזה ממשה רבנו (שם). אדמו"ר ממונקאטש הגאון ר' חיים אלעזר שפירא מלמדנו (לענין אחר) "תמהתי שם על הגאון שאילת יעב"ץ ז"ל וכידוע מחמת קנאתו לה' ותורתו וע"י כעסו בא לידי טעויות גדולות כמה פעמים ולחשוד בכשרים וצדיקים, כמו שכתבתי במקום אחר" (מאמר "משיב מפני הכבוד", בספר "חמשה מאמרות", עמ' קנה). וכן בספרו של אדמו"ר ממונקאטש "שער יששכר" (ליום ב' של פסח, אות ב') לענין ספירת העומר אחרי ליל סדר ב', על מה שמהר"י יעב"ץ מתקיף בשצף קצף מנהג זה, ומייחסו ל"ספר מיורס" (חמ"י) מגיב: "במחכת"ה [במחילת כבוד תורתו הקדושה] מתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ואין מקור הדברים מחמדת ימים, רק עודו מהפרי עץ חיים בשם הגאון רמ"ע מפאנו זצ"ל וכן הוא הוא בספר מעיין גנים שלו. ואטו בשביל שהביא זה בעל החמדת ימים נשתנו הדברים לגריעותא או לריעותא ח"ו? ונעלם אז מהגאון יעב"ץ ז"ל שזהו מקורו בפרי עץ חיים" עכ"ל.

ונוסיף על דבריו: כידוע הגאון ר' יעקב עמדין חיבר ספר "מטפחת ספרים" כדי "להוכיח" שרשב"י לא כתב את ספר הזוהר. ולימד עליו זכות החיד"א "אך בקנאתו על כת הארורה [שבתאי צבי ימ"ש] שעוברים על כריתות ומיתות בית דין, דתלו עצמם בלשונות הזוהר בדברי שוא ושקר, לכן הראה פנים לקעקע ביצתם ולומר משום 'עת לעשות' פקפוקים אלו, וכוונתו לשמים" ("שם הגדולים", מערכת ספרים, ערך: זהר). ועוד הפליא ר"י עמדין, כי אמר על ספר "מורה נבוכים", "חלילה מלייחס אותו חיבור עצבים למחבר המהיר בעל 'יד החזקה', בל יתיצב עם חשוכים, מה לתבן את הבר? ויש להוכיח זה בראיות גמורות שדברי שני אלו החיבורים סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה, לא יתחברו לעולם" ("מגדל עז", סוף עליית הטבע). ולכן אחרי ראותנו שמתוך קנאותו הבוערת הוא ג"כ מתקיף את ספר "מקדש מלך" (המקובל רבי שלום בוזאגלו) על הזוהר, וכן מתקיף לספר "משנת חסידים" (הגאון ר' עמנואל חי ריקי). נוסף על מה שהתקיף לשוא את הצדיק ר' יהונתן אייבשיץ (אשר ה"משנה ברורה" אינו בוש להביא דבריו בהקדמתו לח"ג של ספרו). וגם מתקיף וביזה לרמח"ל (כמובא בספר "אגרות רמח"ל ובני דורו", הוצ' דביר, דף שיא). [וע"ע מה שהבאנו לעיל, דברי הרב ישראל בערגער, שהביא עוד כמה גדולים שהריעב"ץ ביזה אותם]. לכן יש להיות מתון אם לקבל דבריו, ולעיין יפה יפה.

 ומה שהאשים את המחבר בשבתאות ח"ו, יש להביא ראיה שלא כן הדברים. בכרך רביעי של הספר, המחבר מביא שלש פעמים הוכחות הלכתיות מן "ספר הזכרונות" של ר' שמואל אבוהב [ספר שההדירו ישיבת אהבת שלום, ירושלים, בשנת תשס"א]. כפי שכותב ר' מרדכי מרגליות ("אנצקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", בערכו) הוא היה מגדולי הלוחמים נגד השבתאות, ועשה כך בחריפות רבה (ובבית דין שלו דנו את הנוכל והרשע נתן העזתי). כלום ייתכן שאדם החשוד ח"ו בשבתאות יציין לדבריו כבר סמכא? ולהלן ברשימת הרבנים הנשענים על הספר, נציין לכמה מהם שהיו מהלוחמים נגד תנועת השבתאות, ואעפ"כ הם לא מצאו בספרנו שום פגם.

יש "קנאים" אחרים הממהרים להשמיץ על שאין בספר חמ"י הלכות בין המצרים ולא ענין החורבן, טועים הם מאד. כי בהלכות פסח פרק קמא מזכיר "תיקון חצות" כאשר נהגו רבים מיראי ה' לעשות בחצי הלילה". וכן מזכיר בעוד כמה מקומות צער על החורבן, כמו בכרך על מועדים, חודש ניסן, פ"א. וכן בכרך על ראש חודש, פרק הדר מלכות. ועוד. והאמת היא שכיון שתיקון חצות וקינותיו נערך רק בימות חול, שמא זה והמסתעף מכך, הובא בחלק א' של ספרו (שלא הגיע לידינו).

וראוי לציין כאן ללשונותיו החריפים של הגאון ר"י עמדין, שהם בלי שום קשר מציאותי לספר קדוש שלפנינו.

[א] בסוף ספרו "ציצת נובל צבי" (בעניני נשיאת כפיים של כהנים) הוא כותב שיש בחמ"י בכל דף רמזים לש"ץ וחסידות של שטות".

[ב] בספרו "מגדל עז" (סוף עליית יחוד המעשה) הוא כותב: "חמ"י מלא תועבות ונאצות, העמידו צלם בהיכל הטמא, הלבישו הבקשות ושמות הקודש בשם התועב הלזה [ש"ץ ימ"ש] שם רשעים ירקב".



[ג] במאמרו "אגרת פורים" (הנדפס ב"מקדש מלך השלם", מהד' הספריה הספרדית מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ו, כרך שמות, עמ' 25-26, והוא נלקח מכת"י אוקספורד בודליי 2190, נדפסה ב"קרית ספר" כרך נ' (תשל"ה, עמ' 154-156): "ואני כבר פרסמתי קלון חמ"ה בהיותו מלא גלולי הכת המשוקצת ההיא, המרמזים שקוצים וגימטריאות שונים ומשונים וכו' ממש בכל שטה ושטה" [בכל שורה ושורה].



[ד] באגרתו של ר"י עמדין המובא ב"קיצור ציצת נובל צבי" (נתלקט ע"י ר' יעקב ששפורטש, אלטונה תקי"ב, דף נח) "ומיד ניכר שמזויף מתוכו במינות של ש"ץ שהבליע בו ממש בכל דף ושורה ברמזיו האסורים וכו' וזה לא יכחיש מי שאין עיניו טרוטות" עכ"ל. ואחרי כמה שורות מהר"י עמדין מעיד על עצמו "ובקושי גדול השאילו לי על זמן קצר והצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו" עכ"ל מלה במלה.

[ה] בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קכ"ד) כתב: "על התחינה הארוכה שאומרים בשעה שמברכין החודש, יפה כיוונת להרחיקה וכו' גם חיפשתי אחריה במ"ח [ב"משנת חסידים"] ולא מצאתיה. אכן זכורני שבספר מירס [הומירס] 'חמדת הימים' נמצאת תחינה שיסד נביא השקר העזתי לאומרה ביש"ק [ביום שבת קודש] שמברכין החודש, זולתה לא ידעתי, ואותה מלאה לה גילולים, רמ"ז וה"ן מספר תתי"ד לרמוז על שיקוץ ש"ץ שר"י [שם רשעים ירקב] צפן בתוכה, כמו שכבר העידותי בעם והעירותי על זאת מאז, בחתימת ספר תה"ק ['תורת הקנאות']. אך בעת הזאת לא נמצא ספר קוסמין הלז תחת ידי, אשר ראיתיו לפני כמה שנים ביד אורח עובר עלינו, בהבטה בעלמא, ולא בא עוד לידי" עכ"ל מלה במלה.

והנה מהמלים האחרונות הנ"ל שכתב [גם במובאה ד' וגם במובאה ה' הנ"ל] שמענו שמהר"י עמדין רק "הציץ" בספר חמ"י "שעה מועטת". והא כיצד יאמר אח"כ שבכל שורה ושורה (או בכל דף ודף) יש רמזים לכת הארורה? ועוד יש להקשות, הוא שולח זעם חמתו נגד התפילה על ראש חודש ב"שבת מברכין", ואני המעתיק לא מצאתי תפילה זאת, לא בכרך ראש חודש ולא בכרך שבת. וכנראה זכרונו הטעהו וראה זאת בספר אחר, ולא חמ"י. ומכאן ראיה כי גם אדם גדול יכול לטעות, וכלשון חז"ל "לפום חורפא שבשתא" (ב"מ צו ע"ב). "עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה" (ב"ר לד, יב). כלומר בעל הפלוגתא מעיד בעצמו שהחליט החלטתו בחטף ובמהירות, ולא בעיון מתון בכל הספר. והא כיצד השפיע בכך על כל בית ישראל?!



אלא אין אנו יודעים כיצד גדול עולם כמוהו הגיע לידי טעות מצערת כזאת. והנלע"ד שאין לנו אלא דברי מהר"ל ("נצח ישראל" פרק כ"ה, דף קכז בנדפס) שכיון שגזירת הקב"ה היא שלעת עתה נשאר בגלות, ה' מסבב סיבות שתהיה מחלוקת בישראל, כדי לקיים בנו "פיזור ופירוד" עיי"ש. כך הדבר לפסול ספר של ארבעה כרכים, אחרי סקירה חפוזה של "שעה מועטת". מול כמה גדולי עולם שלמדו הספר בעיון, כל מועד במועדו, ולא מצאו בן שום פגם. וכאמור, די לנו לסמוך על שמונים גדולי עולם, ולא על מי שגזירת שמים היא להביאו לידי קנטרנות וקנאות מוגזמת.

ויש אנשים בדורנו בעלי מחלוקת המתלבשים באיצטלא של "חסידות" לומר שלא ייתכן לומר שמהר"י עמדין טעה. מולם יש לציין הצעה שילמדו בדברי רמ"א ("דרכי משה" על יו"ד סי' פ"ז ס"ק ד') במה שמהר"י קארו כותב למנוע מלערב דגים בחלב, עת שע"פ דין אסור עלינו רק בשר בחלב. כותב רמ"א: "ולכן נראה שנתערב להרב [ביטויים של] בשר בחלב עכ"ל. והעתיק דבריו הב"ח והש"ך, כמובא במג"א לאו"ח סי' קע"ג. וכן מצאנו שהרמב"ם בשגגה מופלאה בעינינו, נפלט מקולמוסו שתשלום ערכין לגבר הוא ששים שקל, עת שהוא באמת רק חמישים (מו"נ ח"ג פ"מ). וכן ב"משנה תורה" (הל' מתנות עניים, פ"י ה"ג) כתב "שנאמר שוועת עניים" וכו', עת שזו תפילה, ואיננו פסוק במקרא (כמ"ש המפרשים שם). מעניין הדבר כי אירע טעות גם לענק העולם, למהר"ל, אשר בפירושו מה ההבדל בין "נעריו אתו" הכתוב אצל אברהם, אל "נעריו עמו" הכתוב אצל בלעם (על אבות, פרק ה', דף רס"ה בנדפס) טעה בין הפסוקים וממילא גם פירושו מוטעה, עיי"ש שציינו זאת על הדף. וחזר וטעה בביאורו לאגדות, ח"ב דף קכב, גיטין ס', בענין פסוק "כתב לך כל" [ולא כתוב "כל"]. והביא רמ"מ כשר (במהדורתו "פירושי מהר"ל מפראג", הוצ' מכון תורה שלמה, תשי"ח, במבוא, דף 31) שאדמו"ר רמ"מ מקאצק קבע על כך נחרצות: "אני אומר שטעה, וזאת במכוון מן השמים, להראות שגם שיהיה איש אלוקים ולא היה דבר רז נעלם ממנו, היה רק בשר ודם. ושגיאות מי יבין" עכ"ל. ובכן אין בזה שום פחיתות כבוד ח"ו לגאון עולם מהר"י עמדין אם נאמר שטעה, למרות שכיון לטובה.

ומי לנו גדול מרבנו יונה מגירונדי (מחבר "שערי תשובה" ו"עליות" על בבא בתרא, ועוד) שמפני השפעת רבו ר' שלמה בר' אברהם ("מן ההר") נלחם נגד השפעת ספרי הרמב"ם ("מורה נבוכים", וכן דברים מסוימים שבהחלק ראשון של "יד החזקה"). ומעיד עליו תלמידו ר' הלל בר' שמואל מווירונה שאחרי שריפת ספרי הרמב"ם ע"י מתנגדיו היהודים בשנת ד' לאלף זה (1244), התעוררו הנוצרים שבצרפת גם הם לאסוף ספרי קודש מבתי היהודים ולשרוף כ"ד קרונות של ספרי תורה ומפרשים. וצריכים לזכור שאז לא היו ספרי דפוס, והכל היו כתבי יד שעלו ביוקר רב, עד שהסופר מעתיק ספר שלם! ומי יתן לנו תמורתם? ואז "נמס לבו [של רבנו יונה] בקרבו", כי ראה והבין שזה עונש מהשמים על בזיונו של הרמב"ם, וקבל עליו ללכת להשתטח על קברו של הרמב"ם בא"י ולבקש ממנו מחילה בנוכחות עשרה, אלא שנפטר לגן עדן עוד באמצע דרכו לא"י. [המקורות להנ"ל, ב"אנצקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", הוצ' צ'ציק, ת"א, ערך רבנו יונה, וכן בהקדמת חברת פרדס (ת"א) לפירוש רבנו יונה על ספר משלי]. ואם בארזים נפלה שלהבת, וכו'. וזה לא מקרה בודד שמפני צרות הגלות נכשלו חלק מגדולי ישראל במחלוקת חינם.

נחזור לעניננו. סוף כל סוף, רובם של המסתייגים מהספר נשענים על דברי מהר"י עמדין, בלי שהם ראו או למדו בגוף הספר, וכמו שכתב אדמו"ר ממונקאטש בתחילת "מאמר משיב מפני הכבוד" "והספר חמ"י אינו אתנו כלל, ולא עיינתי בו מעולם", ("חמשה מאמרות", דף קנ"ב). והרי רש"י על בראשית (יא, ה) בפסוק "וירד ה' לראות", כתב "בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו". ובכן מי שלא למד בגוף הספר עצמו, אלא הוא סומך על השמועה ששמע מאחרים, אינו נחשב במנין הקולות כבעל דיעה (כמו שאמרו חז"ל על הרב ותלמידו במנין "בית דין", שלפעמים נימנים רק לקול אחד בלבד. רמב"ם, הל' סנהדרין, פ"יא ה"ז).

ועד שאנשים בדורנו מקנאים לכבודו של מהר"י עמדין שהוא סוף כל סוף בודד , מוטל היה על הקנאים לקנאות לכבודם של למעלה משמונים רבנים, מהם שהיו גדולי עולם ביותר ואינם פחותים בערכם ממהר"י עמדין [וחלק מהם אף התקבלו ב"עולם הישיבות" להיות בעלי סמכא הלכה למעשה לעילא לעילא ממהר"י עמדין, כבודו במקומו מונח], שהם כבר שמעו וידעו מדברי מהר"י עמדין ואעפ"כ לא קבלו את דעתו. ויש להוכיח את המתנגדים לספר, כיצד הם נשענים על עמוד $אחד@ בלבד (מהר"י עמדין זצ"ל) כאשר עומדים לנגדו $שמונים@ רבנים, מהם גדולי עולם ביותר, המאשרים את מעלתו של הספר? וכמעט כל השמונים הם בתראי וראו כבר לדברי מהר"י עמדין ובכל זאת דחו לדבריו. יש לתמוה כיצד נעלמו מהמתנגדים בדורנו יישוב הדעת ועיון בסבירות ההגיון? וכיצד אינם מתביישים (כראוי לכל בן תורה אמתי) להרים ראש ולחלוק על שמונים הרבנים הללו? אין זאת אלא שהם נתקעו לדיעה מוקדמת ואין להם את המדה המשובחת של "מודה על האמת" (אבות, ה). [ואנו אומרים שמהר"י הוא יחיד, כי דברי מהר"י פתייה הם ע"פ חלום, ואינם בר סמכא כלל. ודברים המיוחסים בטעות לבעש"ט זצ"ל כבר נדחו ע"י קרוב לשלושים אדמו"רים].

ובמיוחד שדברי מהר"י עמדין נאמרו מתוך כעס לוהט, כניכר מסגנון דבריו (וכמו שכתב אדמו"ר ממונקאטש ב"שער יששכר", יום ב' של פסח, אות ב'). סיכמו חז"ל: "הבא לכלל כעס, בא לכלל טעות" (ספרי, סוף פ' מטות). בנוסף שהחולקים בדורנו על כשרות ספר חמ"י אינם מהחכמים הנוהגים מדת "ומודה על האמת" (אבות, ה) הם גם נכשלים בעוון אפיקורסות. כי המבזה למחבר "חמדת ימים", בהכרח הוא מבזה גם לאותם שמונים הגדולים (וביניהם גדולים ועצומים כמו הגר"א, החיד"א, החתם סופר, הפרי מגדים, "בן איש חי" ועוד ועוד). ובעקשותו של המבזה הוא מסתכן בעונש קשה (עיין ש"ך לשו"ע יו"ד סוף סי' קנ"ז). אוי כמה איום ונורא הוא יצר המחלוקת והמריבה! וכמה ערמומי הוא השטן הנוכל שמלביש את הדברים בזיוף באיצטלא של "לשם שמים". [ומובן מאליו שאין דברים הנ"ל אמורים כלפי הגר"י עמדין עצמו, שהוא היה לפני שמונים הרבנים הללו, ולא ראה לדבריהם, וגם לא נודע לו כיצד טענותיו הופרכו אחת לאחת].



ונביא כאן דברי ר"י עמדין עצמו, כאשר מסתייג בחריפות מן ספר "מורה נבוכים": "כי אמנם זולת זה כל חיבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פינה, כולם נכוחים למבין וישרים ליודעי בינה. חוץ מאיזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה, ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר המין האנושי [משה רבנו] טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא ליבא בעי, וכל כוונתו היתה לטובה, וכל מגמתו לחזק מוסדי הדת" ("מטפחת ספרים", ח"א פרק ח פסקא לח). כך נאמר על הגר"י עמדין.

מצאנו שנעשתה מחלוקת בין אישי חז"ל, רב אסי ושילא בר אבינא. היה מה שהיה ונידו זה את זה. סוף דבר היה שמהקפידא ההדדית נפטרו שניהם לעולמם. בעת ובעונה אחת הוליכו את ארונותיהם לבית הקברות. היה מנהגם אז להניח הדסים על הארונות. "חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי שמע מינה עבדו רבנן פייסא" (נדה לז.) כלומר ראו חכמים כיצד ההדסים פורחים ממטה למטה. בעל הש"ס מסכם שכעת שעלו הצדיקים לבית מדרש שברקיע כבר עשו שלום ביניהם.

ושמעתי מפי תלמיד מובהק של הגאון רמ"מ שך זצ"ל שאמר כי באוצר הספרים של הגאון הנודע רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד (מחבר של "יד אפרים" על השו"ע ועוד) ציוה להניח צמודים זה לצד זה את ספריהם של הגר"י אייבשיץ והגר"י עמדין, ונימק זאת באומרו כי ודאי הם כבר עשו שלום ביניהם בעולם האמת. (עד כאן סיפר). "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" (קהלת ט, ו עיין על כך דברי חז"ל בהוריות יד ע"א). כך יש לנו יסוד להאמין שגם עכשיו כבר התפייס ר"י עמדין עם המחבר של "חמדת ימים".

והגאון השני אשר חלק על ספר "חמדת ימים" הוא הגאון ר' יהודה פתייה זצ"ל, אשר בספרו "מנחת יהודה" (בגדאד, תרצ"ג, עמ' לז-לט. ההדיר הדברים אברהם יערי ב"תעלומת ספר", עמ' 150-153) מציין כי חלם חלום שהמחבר היה אדם רשע. והנה ענה על כך הגאון הנודע הראשון לציון, רבי עובדיה יוסף שליט"א כדלהלן: והרי כלל מסור בידינו מפי חז"ל "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין"? וכך היה הלכה למעשה כמסופר בגמרא: "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו (פירש"י: ולא אמר לו היכן הם) ובא בעל החלום (פירש"י: שר המראה חלומות בלילה) ואמר לו: 'כך וכך הן, במקום פלוני הן. של מעשר שני הן'. זה היה מעשה, ואמרו (חכמים) דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין!" (סנהדרין ל ע"א) ומפרש רש"י: "ויכול להוציאם במקומן". כלומר, אף אין אנו חוששים לאיסור מעילה בכספי קודש, ומותר לאותו הבן המוצא שדברי החלום לכאורה אמת הם, שהרי המעות אמנם מצויים באותו המקום שהזכיר. ואעפ"כ אין לסמוך על החלום להסיק משם שום מסקנא מעשית. וכך הפטיר גאון עוזינו, מחבר "יביע אומר": כיון שהרב פתייה עצמו כותב שחלם את החלום הזה אחרי שלמד "מגילת אנטיוכוס" לעניני חנוכה, הרשומים בספר "חמדת ימים" (חנוכה, פרק ב') ידוע שהאדם חולם ממה שהרהר לפני שינתו (ברכות נו ע"א) ולכן אין לסמוך על חלומו כלל וכלל.

ומה שטוענים כמה "חסידים" שבספר "שבחי הבעש"ט" מבואר שהוא התנגד ללימוד ב"חמדת ימים", כל סיפור זה אינו אלא בדיה, והרבה אדמו"רים שבאו אחריו קבלו בלי בדיקה כלל, מרוב "אמונתם" בכל מה שנמסר בשמו של האישיות הנערצה, כמו שנבאר להלן. לכן ברור שאך ורק שנים הם מהגדולים (כנ"ל) אשר חלקו על הספר.

*

נפרט כאן לפנינו מה שמצאנו שמונים גדולי ישראל ששבחו ואף השתמשו במה שכתוב בספר "חמדת ימים", כלומר אישרו שהוא ספר שהוא בר סמכא. ומפני שמספרם רב, וברצוננו להועיל ללומד בספר למצוא שם שהוא מחפש, סווגנו אותם כך:

[א] המו"ל הראשון (מהר"י אלגאזי) ובעלי ההסכמות של המהדורה הראשונה

[ב] החיד"א המכנה ל"חמדת ימים" תאר כבוד של "מגורי האריז"ל". וכן דברי גאון עולם רבי חיים פאלאג'י, הדוחה מכל וכל להאשמותיו של מהר"י עמדין

[ג] מקובלים וגדולי חכמי עדות המזרח

[ד] מקובלים וגדולי חכמי האשכנזים

[ה] מעתיקי השמועה, אדמו"רים ממשיכי מורשת הבעל שם טוב זצ"ל

[ו] מחברים חשובים שהעתיקו מ"חמדת ימים" ולא הזכירו את שמו

1. דברי הגאון $רבי יעקב ישראל אלגאזי@, מי שמצא את כת"י הספר והוציאו לאור (בשנת תצ"א).

בתחילת הספר (להלן) אנו מהדירים את דברי גדול עולם, הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי, אב"ד איזמיר, אשר הוא הראשון שגילה את הספר "חמדת ימים", בביקורו בצפת [ואח"כ שב למקומו, ועלה בקביעות לא"י רק בשנת תצ"ה], ואף הביא אותו לדפוס לראשונה, עיי"ש דבריו. צריכים אנו לדעת כי "חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" (עירובין לב.). כיון שהוא הכין את הספר לדפוס, ודאי עבר על כתב היד דף אחרי דף. ואנו רואים שהעיר הערותיו על הספר בעשרות מקומות (בר"ת א"ה: אמר המגיה). לא יעלה על הדעת שאם הפיוט המפוקפק (שבכרך על המועדים) היה נוכח עיניו, שהגאון היה מכשיר את הספר. אלא ודאי כי גאון עולם זה יישב את הדבר מעין מה שכתבנו בהקדמתנו בתחילת כרך על המועדים, או בתשובה אחרת הדומה לה.

וראוי לפרסם שוב (כי לא כולם יודעים) מי הוא זה "הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי". ספרו הנפלא "ארעא דרבנן" הרי מפורסם בין לומדי התורה ומעמיקי העיון. ונוסף על כך עיין רשימה ברוכה של עשרות חיבוריו הערוכה בספר "אנצקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל" (בעריכת הרב יעקב גליס, הוצ' מוסד הרב קוק, תשל"ז, ח"ב עמ' ריט-רכ). הוא מציין שם שאחרי עלות רי"י אלגאזי לא"י, נהיה לראש ישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים (שנת תקי"א), כאשר לפני זה אף נתמנה "ארי שבחבורה" זה להיות "ראשון לציון" רבה של ירושלים (שנת תק"ט), תפקיד ששימש בו עד לפטירתו בשת תקי"ז (הפרטים הנ"ל הועתקו מהאנצקלופדיה העברית, ח"ג עמ' 396). בכתב ההתקשרות שערך הרש"ש ותלמידיו, בשנת תקי"ד, העמידו את רי"י אלגאזי בראש רשימת החותמים (כנדפס ב"יד אליהו", נתחבר ע"י המקובל הרב אליהו דוד סלאטקי, עמ' שג. ואף הוא העתיק זאת מן "ציון ירושלים", המו"ל יצחק באדהב, תרנ"ח). כלומר, הרש"ש כל כך החשיב אותו ששם אותו להיות בראש הרשימה! והרי דבר זה עצמו הוא נפלא. ובכתב ההתקשרות השניה (שנת תקי"ח) התפארו החותמים, הרש"ש ותלמידיו, שרבי ישראל יעקב אלגאזי היה ממנינם עד לפטירתו, וכתבו עליו בנוסח זה: "ולכבוד ולתפארת ועטרה לראשנו, נלוה אלינו הרב המובהק, חסידא קדישא, אבינו רועינו, קדוש יאמר לו, כמוהר"ר ישראל יעקב אלגאזי".

והנה המעיין בספרו של מהר"י אלגאזי "קהלת יעקב" נפעם ונדהם מגודל עיונו ובקיאותו. ובמהד' הספר (ירושלים, תשמ"ח) הביאו ג"כ הסכמות לספרו האחר של הגר"י אלגאזי "שארית יעקב" (קושטא, תקי"א) של הרב יצחק הכהן (ירושלים, ואינו זהה עם הרב יצחק הכהן בעל ההסכמה באיזמיר, לספר חמ"י). הרוצה להכיר גדולתו של הרב יצחק הכהן מירושלים, יראה ב"שם הגדולים" (בערכו) וכן דברי מחבר "שבט מוסר" (הגאון ר' אליהו הכהן מאיזמיר) בספרו "מדרש אליהו", דף לג ע"ד; דבריו הובאו ב"שבט מוסר", מהד' שנת תשכג, במבוא דף 10). והרב יצחק הנ"ל כותב על מהר"י אלגאזי "החכם השלם הדיין המצוין עצום ורב, שושילתא דבי נשיאה, וריוה די רביעאה . גבר הוא בכלא, גברא פרישא, דכיילין ליה בקבא רבא, חכמתו וגבורתא וכל מדה טובה מדה גדושה וכו' בשעה שמדבר, הכל נעשין כחרשין" [עי"ש שהאריך]. וכן הביאו שם הסכמה אחרת שנתן החיד"א לספרו האחר "שמע יעקב" (קושטא, תק"ה), ושם כותב עליו: "בוצינא קדישא וכו' קדוש יעקב, מלאך מלמעלה לבוש הבדים, תהלתו בקהל חסידים, מראהו כלפידים ונגה לו סביב וכו' פנים שלו עמדו בסיני וכו' כל רז לא אנס ליה וכו' אזן שמעה ותאשרהו, כל תופסי תורה עטרוהו, ויתן חינו לעיני כל ישראל, רבני גאוני הדור ראש אלפי [ישראל]" עכ"ל.

.



דברי בעלי "ההסכמות" לספר חמדת ימים", במהדורה ראשונה (שנת תצ"א):

2. הגאון מופת הדור $ר' חיים אבואלעפיא@ והוא כתב "הסכמה" למהדורה הראשונה של "חמדת ימים" (שנת התצ"ב) וכך לשונו (ומה שבסוגריים מרובעים, אנו המהדירים הוספנו לדבריו):

"מה נכבד היום כהגלות נגלות חמדה גנוזה זה ספר חמדת ימים, יורה יורה בעידנא. לזכות את ישראל, ולהורות נתן, דרך ישר לפני איש, בהדי כבשי דרחמנא [מליצה ע"פ ברכות י.] ולהודיע לבני אדם "גדולה תשובה" [יומא פו.],לא הניח זוית ופינה, העובר לפני התיב"ה [רמז לחוטאים שהעביר נח לפני התיבה כדי לבחון מי לא לקלוט, רש"י לבראשית ו, כ] "ובא אליה ושנאה" [ע"פ דברים כב, יג – כלומר שכבר שנא בעל תשובה זה את חטאו]. להבין אמרי בינה: "שוב תשוב, טמא!". ושהיה בדרך רחוקה [מעבודת ה'] "והנפש החוטאת תש"א [ה' ישא ויסלח] את עוונה...".

.

ואח"כ הרב המסכים עובר לנושא אחר, לאיים בקללות לכל מי שידפיס הספר תוך חמש שנים ויזיק בכך למדפיסים הראשונים.

3. הגאון ר' יצחק הכהן הוא בעל ההסכמה השניה לספר. החיד"א (שם הגדולים", מערכת י' מספר 321) כותב עליו כך: "ממשפחת רפאפורט מגזע כהונת עולם אשר בלובלין, חיבר "בתי כהונה" ב' חלקים... וקבלוהו בעיר איזמיר לרב והיה שם מ' שנה...". וכל למדן ויודע תורה באמת יודע להתפעל מה ערכו של "בתי כהונה"! והוא היה רבו של החיד"א. הוא מתחיל הסכמתו כך:

"מה גבר בגוברין במספר הדורות, חכם הרזים, ומלין לצד עילאה ימלל, קמי מלכא [כלומר, מאן מלכי? רבנן] מחוי. מי אסף רוח חכמה לכוין אמר"א מימר קדישין אל הקודש פנימה, דקים ליה בגויה [כלומר, שהוא בקי בזה]. מי תכן תפילות בעושר [כלומר, שיש בספר שפע תחינות], שומר פיו ולשונו, במו אש לא תכוה. [ואחרי שמתנצל שאיננו מבין בעניני סוד, מסיים] אך את זה חזיתי, דברי הספר החתום [כלומר, שלא ידוע מי הוא מחברו], רוב בכתב דברים שבקדושה, המיישרים את הלב אל טהרת הקודש, הללו מטהרים כמקוה. ולשונו תהגה חכמה במבחר הימים [כלומר, הספר מסודר לפי חגי ישראל] יום ליום יביע אומר לילה ללילה יחוה דעת. והדברים מסורים לגדולי ישראל, גדולים חקרי לב ויודעי בינה, דברים שעומדים ברומו של עולם, רוממות אל בגרונם, שהקב"ה מתאוה... [ואח"כ גם הוא מסיים דבריו באיומים נגד מי שיהין לההדיר את הספר ולהזיק בכך את המהדיר הראשון].

4. הגאון $החיד"א@ (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) קבל את הספר "חמדת ימים" כספר שראוי לסמוך עליו (שו"ת חיים שאל, ח"א סי' עד ס"ק נא, אמנם שם הביא רק בראשי תיבות  "כסח"י". וכן שם בח"ב סי' י' סעיף ב' מגן על דעת ה"חמדת ימים" נגד השגתו החריפה של ר"י עמדין בענין ספירת העומר אחרי הגדה של פסח בליל שני). ועוד, בספרו "ברכי יוסף" (או"ח סי' תר"ע ד"ה וחזה הוית) מביא דבר מה"חמדת ימים" ומפרש בשמו.

והנה דבר פלא. בספרו "עבודת הקודש" ("צפורן שמיר", תחילת סי' י"ב: "רבש"ע בהעלותינו על לבבנו") מעתיק תפילה והיא לקוחה מן "חמדת ימים" (שבת, פ"א דף י'). וכן שם בחלק הנקרא "כף אחת" (פסקא ט') מעתיק וידוי שחיבר חמ"י (בכרך ראש חודש, בענין צומות שובבי"ם). המשווה שורה מול שורה רואה זאת בעליל אלא גם שינה מהסדר, והחסיר קצת מהלשונות. והבאנו (להלן בפרק אחרי ההקדמה הזאת, "על תפילות שחמ"י חידש") עוד ארבע תפילות שהחיד"א פרסם, והם לקוחים מ"חמדת הימים". ואין לך עדות יותר חזקה מכך למהימנותו של חמ"י בעיניו.

וכן מה שכתב החיד"א (שו"ת חיים שאל, ח"א סי' ע"ה ס"ק ב; וכן ב"עבודת הקודש", מורה באצבע, סי' ב' ס"ק מד) שיש שכר בלימוד זהר אע"פ שאין הקורא מבין מה שמוציא בשפתיו, העתיק זאת מן "חמדת ימים" (ראש השנה, דף 33).

החיד"א מציין ב"עבודת הקודש" (מורה באצבע, סי' ז ס"ק ר"ה) "נהגו לשורר בעריכת המצות בערב פסח ההלל לזכר ההלל בקרבן פסח". ולכאורה מקורו חמ"י (פסח, דפו"י דף י"ט). ואמנם אפשר שמנהג זה הוזכר עוד לפני זה, אבל הוא כדרכו הושפע מחמ"י.

ובהגהות חיד"א לזהר (ח"ג דף רעו ע"א, ניצוצי אורות, ס"ק א) מביא בשם "גורי האר"י" ומציין לדבריו בספרו האחר "דברים אחדים" (מהד' יהדות, ב"ב, תשמו, דף קכו) והם ממש מלה במלה ממה שכתב חמ"י בכרך על "ר"ח חנוכה ופורים" (דפו"י דף עג ע"ב). והנה כאן החיד"א מכנהו בשם תפארת "גורי האר"י"!



ובספרו "עבודת הקודש" (צפורן שמיר, סי' ו' פסקא ק') כתב החיד"א: "יש שמחזרין להיות סנדק בימי השובבי"ם כי הוא מכלל תיקוני פגם הברית" וכו'. ונ"ל כי העתיק דבריו מ"חמדת ימים", כרך ראש חודש, בתיקוני השובבים, פרק ב' (דפו"י דף קו טור ד).

ויש להודיע כאן על מרגלית נאה. הגאון ר' חיים פאלאג'י (בספרו "כל החיים", איזמיר, תרל"ד, ערך השגה, עמ' יח) מביא שמועה מפי ת"ח שהחיד"א יש בו ניצוץ מהרב "חמדת ימים".

5. כעת נביא דברי "הסכמה" שכתב הגדול בדורו, מראשי הפוסקים המפורסמים, הגאון $רבי חיים פאלאג'י@, "כל החיים", מערכת א, ערך "השגה" [ומה שנוסיף על דבריו, נסמן הדבר בסוגריים מרובעים]:

"העוד אביא ח"י [מליצה ע"פ בראשית מה, ג] דנודע בשערים דספר חמ"י [חמדת ימים] בנוי לתלפיות מיסוד רבותינו הקדושים חכמי התלמוד והגאונים וגדולי הראשונים והפוסקים ראשונים ואחרונים, וחומר בקדש מספר הקדוש הזוהר הקדוש והתיקונים ובעלי הקבלה, ועילא מנהון מרן הקדוש איש האלהים רבינו האר"י ז"ל ותלמידו רבינו מוהרח"ו [ר' חיים ויטאל] וסיעת מרחמוהי, ובעלי הפר'שים רבינו מוהר"ם  אלשיך ז"ל והנמשכים אחריו, ובעלי המוסר מגדולי הראשונים, בעל חובות הלבבות ורבינו יונה, ואת אחרונים, ומתוכם כעין החשמל הרב הקדוש המוכיח במישור בספר הנורא "ראשית חכמה" זכר  כולם לברכה וזי"ע. ומאחר שהספר הבהיר הלזה חמדת ימים הנה הוא מיוסד על אדני פז, ח"י ומלא ברכת ה' מכל אילין רבוותא, ואיהו גופיה גם הוא מוכיח לרבים במת'ק ודש'ן [מליצה ע"פ תהלים לב, ט] בלשונו הטהור לשון של זהורי'ת מליץ טוב, הפותח יד בתשובה מפני תקנת השבים, ורבים השיב מעוון. בקרוא איש בספר הלזה, אחד השומע ואחד הקורא, יתלהב לבו ומור'א ל'ו יעלה על ראשו [מליצה ע"פ שופטים יג, ה], והדבר בדוק ומנוסה, כי נראה המבחן והנסיון כי כל דבריו אמת וצדק ונאמנו מאד, כי כל השומע דבריו כי נעמו, עושה פעולה גדולה בגופו ואבריו ונשמתו להחזירו בתשובה שלימה ולקנות הארת קדושה ויראת ה' על פניו תמיד, פעולת צדיק לחיים. והרי אמרו רז"ל: דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, וכמו שהרב חמ"י [חמדת ימים] עצמו כתב כאן לשבח ולפאר כתב איש רב'י [מליצה ע"פ איוב לא, לה] הרב הקדוש "ראשית חכמה" , שנראה גודל קדושת תורתו ומוסרו כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, כמו כן אנכי אומר בפה מלא כי ראוי לומר עליו, בספרו המזוקק הלזה "חמדת ימים" אשר תוכו רצוף אהבה, לאהוב את ה' אלקינו וליראה אותו, כי דבריו היוצאים מן הלב נכנסים ללב.

וצא ולמד מיקר סהדותא, מתרין ארייוותא דאורייתא, הרבנים הגדולים מורי הוראות מאתרא הדין [אזמיר], ה"ה מורינו ורבינו הרב מוהח"א [ר' חיים אבואלעפייא] ז"ל בעל ספר "עץ חיים" ושאר ספריו הקדושים , ומוה"ר מוהר"י (ר' יצחק) הכהן ז"ל בעל "בתי כהונה" , אשר נתנו הסכמה בחתימת ידם על ספר התורה הזה ושבחוהו רבנן לדציב'י [מליצה ע"פ גיטין נו ע"א], כי יציב ונכון וקיים דברי הספר הזה ודבריו חיים וקיימים. וגם מפי מגידי אמת מרבני טברייא הי"ו שמעתי, שהיה אומר בפה מלא מוה"ר הגדול כמוהרח"א ז"ל, בכתב ובע"פ, שספר הקדוש "חמדת ימים" חיברו הרב [המחבר] ז"ל בעמוד הענן אשר ירד עליו מן השמים.

ובתלתא הויא חזקה, כי המגיה ספר התורה הזה והמביאו לבית הדפוס, הוא הרב החסיד המזכה את הרבים ה"ה כמוהר"ר יעקב אלגאזי ז"ל , אשר על ידו מסכים, עדות ביעקב, כי ספר התורה הזה הוא משובח ומפואר. ואם ח"ו היה בו איזה חשש ואיזה חשדא לא היה מטפל בדבר, דאיכא צד מה להרחיקו. ואחריהם כל ישרי לב כמה וכמה רבנים מפורסמים אשר הזכירו דברי הס' הנורא הזה בספרתם באיזה דינים ומוסר מלכים, כאשר יראה כל חכם לב הבקי בספרי הפוסקים האחרונים אשר באו אחר ס' חמ"י, כידוע, כי רובם ככולם מזכירין אותו לשבח.

ועד אחרון בזמנינו זה כל רבני עירנו [אזמיר] מתאוים תאוה ללמוד בספר התורה הזה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, והלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג. ומעיד אני עלי שמים וארץ אם לא ראיתי להתייר הגדול רב ומומחה ופקיע הגאון מ"ז [מורי זקני] אור היר"ח ז"ל [ר' רפאל יוסף חזן, מגדולי חכמי אזמיר, שעלה לא"י ונהיה שם "רב ראשון לציון", הוא המחבר לספר "חקרי לב"], הגם כי היה שקוד על לימודו בש"ס ופוסקים וכחומה נשגבה במשכיתו, עכ"ז היה לומד תדיר בספר חמ"י בכל שבת ומועד. ושמעתי מפה קדוש שהיה אומר בפירוש, כי היה לו בתחלת הארה קדושה וטהרה מקדושת שבת ויו"ט, כי בא מועד, ע"י לימוד בס' הקדוש הלזה, זת"ד [זה תוכן דבריו]. ואנא זעירא כקוף לפני האדם הגדול בענקים, גם אנכי [ר' חיים פאלאג'י] כמוהו. והנני אומר, כי כל לגבי דידי, לא יכנס בלב התלהבות מקדושת שבת ויו"ט אם לא ע"י קריאה בספר התורה הזה. ומלבד המוסר עצמו הוא מלא וגדוש מדינים רבים השייכים בכל יו"ט ויו"ט, הלכות חג בחג, בכלל ובפרט, מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, הכל דבור על אופנו בסדר נאה. ומי זה יבא לכסות השמים בידו, ולשנות את הידוע והמפורסם לכל.

וגם שבחא דאתי ממילא, כי המחבר את ספר הקדוש הזה את קולו שמענו, ואותו לא ידענו, מי בעל דברים, ואת שמו לא הגיד, לא שמו ולא שם עירו, וכמ"ש הרב החסיד יעקב אלגאזי ז"ל שם בהקדמתו. וגם זה מן ההוכחות כי גברא רבה הצדיק וחסיד אמרה למילתיה, שלא רצה להזכיר שמו על ספרו, כאשר כותב בסה"ח [בספר החסידים, סי' שסז], וכאשר עשו איזה מחברים לפי גודל ענותנותם, כמו ס' הזכרונות ו"אורה ושמחה" וכיוצא בהם.

והוצרכתי לכתוב כ"ז לפי שראיתי להרב יעב"ץ ז"ל בהקדמתו לס' מקדש מלך ובתשובה בס' שאלת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ג דמ"ט ע"א, שדיבר על ס' חמ"י שהוא כס' המירס והמינים ח"ו, והרחיב הרב המחבר ז"ל פיהו... ואחרי המחי"ר [המחילה רבתי] אנכי אומר עליהם כי שרי להו מרייהו לומר כן על ס' קדוש וטהור ממולא תורה ומצות ומע"ט [ומעשים טובים] ורוח דעת ויראת ה' מיסוד רז"ל והראשונים והאחרונים ומארי קבלה. ועל הכל ירא אנכי לומר כי ח"ו הוא פוגע בכבוד כמה וכמה רבנים גאוני עולם כמוהו, אשר חיבבו מאד דברי הספר הקדוש הלזה. וכן לא ייעשה.

[ומאריך הרח"פ לענות על קושיות שונות בפסקי הלכותיו של "חמדת ימים". ומה שחולק על חמ"י בענין הגדת ספירת העומר אחרי אמירת הסדר ליל ב' של פסח, מביא שכך נהגו רמ"ע מפאנו, וגם הרמ"ז וגם הרב הנשי"א (ר"ת הרב נתן שפירא]. וגם החיד"א בספרו שו"ת חיים שאל, ח"ב סי' י' פסקא ב' המליץ זכות על המנהג הזה, ובמפורש נגד דעת הרש"ש. ומסיים הגר"ח פאלאג'י]:

וכבר נתתי ספרים של חמ"י לפני חכמים גדולים מהרשומים [מהחשובים] הי"ו שיורו לי איזה עילה [לפסול] מצאו בספרו, וענו ואמרו דלא יש, כלל כלל לא. עכ"ל. [ושאר דברי הרב, עיי"ש בספרו "כל החיים", ואינם שייכים ישירות לעניננו].

והגאון הזכיר להלכה דברי חמ"י כמה וכמה פעמים, לדוגמא שו"ת חיים ביד סי' לד; וסי' נב; וסי' פב; וסי' פט; וסי' קה; וסי' קכו. נוסף על שאר ספריו.

מקובלים וגדולי חכמי עדות המזרח

6. מגדולי המפרשים לספרי הזוהר הוא $"מקדש מלך"@ להגאון ר' שלום בוזגלו (ד' חלקים, מהד' ראשונה בשנות תק"י-תקט"ו) והוא מביא לדברי "חמדת ימים" בעשרות מקומות, ח"א עמ' קז, קח, קיג, קיז, קכד, קמה, קמו, קסג, קסח, שיב, שכה. ובח"ב עמ' לג, מט, נח, סו, עא, צ, צא, צג, ק, קיא, קלז, קמב, קמג, קמה, קמח, קנב, קנז, קנח, קסה, קפו, קפז, רכו, רכח, רכט, רלב, רלו, רמב. ובח"ג עמ' ט', טו, לט, סג, פד, קא, קיא, קכב, קכט, קנז, קסב-קסד, קסח, ר [הרשימה קבלתי מהג"ר משה הלל זרי].



7. המעמיקים בלימוד הקבלה מכירים לברכה ספר $"אמת ליעקב"@ (ליוורנו, תקמד), מפתח אנצקלופדי עם ביאורים מאירי עיניים של הגאון האדיר ר' יעקב שאלתיאל נינייו, מגדולי רבני טבריא. (ראה עליו תהילות ב"אנצקלופדיה לתולדות חכמי א"י", מוסד הרב קוק, בערכו). הוא מביא (במאמר בסוף הספר, "שפת אמת", תיקון הטבילה, פסקא ו', בדף קיז) כיצד ינהג אדם שאין ביכולתו לטבול. והוא מציין שהעתיק זאת מ"חמדת ימים" (שבת, דפו"י דף כג).



8. גדול עולם, המפורסם ר' יוסף חיים מבבל (מחבר $"בן איש חי"@, ושם שנה א', פרשת נצבים) הוא מביא תיקון מסויים הנ"ל של "אמת ליעקב" כתמורה לטבילה, וכותב שהעתיק זאת מהספר הנ"ל "אמת ליעקב" של המקובל המפורסם ר' יעקב שאלתיאל נינייו, אשר אף הוא (בדף קיז) מביא תיקון זה בשמו של "חמדת ימים". ודאי כי העובדא ש"בן איש חי" מעתיק לתיקון זה, ביודעו שהוא יצא מתחת עטו של חמ"י, מוכיחה שהוא סבור שהוא בר סמכא גם בעניני "קבלה". כיון שיצאו עוררים לטעון בדיה מוטעית ש"בן איש חי" התנגד לחמ"י, נרחיב על כך הדיבור, כדלהלן.

[ב] "בן איש חי" מציין בספרו (שנה א', פרשת וישב, הלכות חנוכה, פסקא כד) להשתמש ב"חמדת ימים" לענין לימוד נס יהודית. מה שבשום אופן לא היה עושה אילו ח"ו זה היה ספר פסול.

בדורנו [גם אחרי שיצאו לאור ב' כרכים ראשונים של מהדורתנו של "חמדת ימים", בשנת תשס"ג, עם פירוט ארבעים ותשעה צדיקים שהחזיקו מ"חמדת ימים"], העזו כמה צעירים להדפיס חוברת ולהשמיץ ח"ו את שמו של המחבר כאילו נמשך אחרי "שבתאות" והסבירו ש"בן איש חי" מתנגד לספר. לכן מצוה לפרט כאן דיחוי מוחלט לטעויותיהם.  הנה חוץ משתי המובאות הנ"ל, עוד בששה מקומות מצאנו ש"בן איש חי" מביא דברי חמ"י לעניני הלכה, כלומר מסכים לדבריו. פשוט הדבר לכל בר דעת שאילו היה סבור שהוא נגוע בשבתאות, אזי הוא רשע ובודאי אין להזכיר מתורתו!

 [ג] שו"ת רב פעלים, ח"ב או"ח סי' לח, ד"ה וע"ד השאלה השניה. על שבנוסח המובא בחמ"י כתוב לומר ביוה"כ "כתבנו בספר זכיות" והמחבר מעדיף נוסח אחר שכתב רש"ש. והדבר נתפרש עוד יותר בדבריו שנעתקו והובאו בשו"ת זבחי צדק החדשות (שו"ת של רבי עבדאללה סומך, רבו של "בן איש חי", מהד' מכון אור המזרח, שנת תשמ"א, סי' קנד), תשובה ארוכה של "בן איש חי" בענין זה, ללא שמזכיר שום גנאי למחבר חמ"י, לא פה ולא שם.



[ד]  בשו"ת ברב פעלים, ח"ב או"ח סי' סא, ד"ה ואחרי. הדיון על טבילת בעל קרי בעצם יום הכפורים, מעתיק כל דברי חמ"י, ללא שום ביקורת או הסתייגות מדבריו. ועוד מסיים "ולא ידעתי מה היתה החרדה שלו על הספר וכו'" עכ"ל



[ה] בשו"ת רב פעלים, ח"ב יורה דעה, סי' ל"ב ד"ה ומצאתי וכו'. מביא דברי חמ"י ולא מסתייג ממנו.



[ו] שו"ת רב פעלים, ח"ב בסוף הספר, חלק "סוד ישרים" סי' א' ד"ה הנה כי כן וכו'. מביא סיוע מדברי חמ"י בענין עשיית מלאכה באסרו חג, ובאמת לא היה לו בתשובה זו שום צורך להביא את דברי חמ"י, כי כבר כתב שם סיוע מדברי ספר הקדמון "תורת חיים" (נדפס שנת תפ"ב). אלא לאו שחשב אותו חמ"י כ"תנא דמסייע". כל שכן שלא ראה בו שום גנאי.



[ז] שו"ת רב פעלים, ח"ג, או"ח סי' ל"ח ד"ה ועל השאלה השניה בענין הבשמים, הביא לדברי חמ"י, שהוזכרו ע"י מהר"ח פאלאג'י, ולא דילג עליהם ולא העיר שום הערה לגנאי.



ויש דבר אחד בלבד ש"בן איש חי" מזכיר שאיננו מסכים עמו, אבל בודאי איננו פוסל אותו מחבר, והוא בספר "בן איש חי", ש"א פרשת וילך, סעיף יג, כדלהלן:

[ח] הגאון הדיין המצויין, חבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרב שלמה בן-שמעון, אמר לי ראיה נוספת להסתמכותו של "בן איש חי" על דברי "חמדת ימים" (וגם כתב דבר זה ב"הסכמה" שהעניק בחסדו למהדורה זו של הספר). בענין אמירת פסוק "והוא רחום" לפני תפילת ערבית של יום כיפור, כותב "בן איש חי" ("בן איש חי", וילך, פסקא יג): "ואין לסמוך $בדבר זה@ על ספר חמדת ימים, ביום הקדוש הזה שהוא חמדת הימים של כל השנה" עכ"ל. והנה ממה שבירר דיבורו "בדבר זה" משמע כי אך ורק כאן בלבד אין לסמוך, אבל כללית יש ודאי לסמוך על דבריו של חמ"י. .

האם לסמוך על "חמדת ימים" לומר בקשות ותפילות שחידש? 

נעבור עכשיו לטענה מסוג אחר. הגאון ר' יעקב משה הלל, ראש ישיבת אהבת שלום, כותב על "בן איש חי" שחיבר תפילה להשגת פרנסה "ומסתמא שכוונתו בתיקון אותה תפילה, כדי שלא יזדקקו לתפילת ה"חמדת ימים", וכפי שקבלתי על פה מזקני חכמי בבל, שכן היתה עיקר כוונתו בחיבור ספרו "לשון חכמים", והדומים לו [שלא ישתמשו יותר בתפילות שניסח "חמדת ימים"] עכ"ל. (כתב עת "מקבציאל" גליון כ"ג, עמ' רכו).

ויש לתמוה על דבריו. ראשית, אם אין שום גילוי מילתא בדברי "בן איש חי" עצמו, הא כיצד נסמוך על דברים בעל פה מזקנים וחכמים עלומי שם? ולכאורה הם חיו זמן רב אחרי פטירת "בן איש חי" (שנת תרס"ט, לפני קרוב למאה שנה) ואפשר ששמעו זאת בילדותם, או ששמעו "עד מפי עד" ולאו דסמכא. ובנוסף לכך, שמא הם הושפעו מדברי הרב יהודה פתייה (אף הוא מבבל) ולא דיברו אלא מהרהורי לבם, מתוך דיעה קדומה נגד הספר? ועוד, אם דעתו הרמה של בא"ח נגד פיוטי חמ"י, כיצד כתב מחבר "בן איש חי" (דבריו הובאו בשו"ת זבחי צדק החדשות, סי' קנ"ד) את המשפט "ולכן בסידורים הנדפסים הלכו בעקבותיו, שכן דרכם על הרוב" עכ"ל, ולא הזכיר שם שום מלת ביקורת על כך? והנה (שם, בסי' קנ, דף רסט בנדפס) כתב ורשם הרב סומך (רבו של "בן איש חי") מנהגי בית מדרשו, ומציין שלפני הוצאת ספר תורה ביום הכיפורים "אומר החזן יהי רצון הכתוב בסידורים", ויש שאומר אותו הקהל בלחש" עכ"ל. תפילה יפה זו (הנמצאת בהרבה סידורים של התקופה) היא הנמסרת לנו ע"י "חמדת ימים" (כרך ימים נוראים, במהדורתנו בעמ' 364). והייתכן לומר ש"בן איש חי" (שהיה מבית מדרשו של הרב סומך והשתתף בתפילותיהם) התנגד לכך, ולא העיר אזני מורו ורבו למנוע זאת?

וקושיא יותר חזקה היא שאם אמנם רבנו "בן איש חי" חשב לנסח תפילות חילופיות לבקשותיו של חמ"י, למה זה מצאנו שבהרבה מהם לא יצר שום תחליף? נביא כאן שמונה דוגמאות. בכרך על שבת, תפילה לפני שנים מקרא ואחד תרגום (מהדורתנו, דף 86) ובספר "לשון חכמים" חסר תחליף. תפילה לפני מנחה של ערב שבת (מהדורתנו דף 134) ו"לשון חכמים" לא ניסח בזה כלום. תפילה לפני קריאת שיר השירים (דף 169) ובא"ח לא ניסח. ובכרך על ימים נוראים, תפילה לפני הוצאת ספר תורה במנחה של יום כיפור (דף 407) ובא"ח לא ניסח בזה. וכן תפילה לפני תפילת נעילה (עמ' 414-415) ובודאי הרבה מאד נהגו לאומרה, אבל בא"ח לא ניסח בזה כלום. וכן בכרך על מועדים, תפילה לפני תענית בערב ראש חדש ניסן, ותפילה להיאמר בכל י"ב יום בתחילת ניסן, אחר קריאת פ' הנשיאים, וכן תפילה להיאמר בערב חג סוכות. בכל אלו בא"ח לא הציע שום תחליף. והא כיצד יאמרו הזקנים שבא בכוונה תחילה לעקור תפילותיו של חמ"י? הרי זה מופרך מתוכו.

אלא לגבי טענת הגאון ראש הישיבה הנ"ל, "גברא קא חזינא, תיובתא לא קא חזינא" (ב"מ טז ע"א). ופשוט וברור הדבר שמחבר "בן איש חי" סמך על דברי חמ"י גם לעניני התפילות. ובעת כתיבת דברים אלו שאלתי פיו של ראש ישיבת "בני ציון" הרב בן ציון מוצפי, בנו של המקובל הוותיק והמפורסם ר' סלמן מוצפי זצ"ל, מזקני חכמי בבל, מה אמר אביו? וענה כי אביו היה לומד בכל חג בספר "חמדת ימים", ולא קבל לדברי הר"י פתייה. ומה שאביו נמנע מלומר בחגים את הבקשות שבספר חמ"י, זה מפני שאין להוסיף בקשות על מה שחז"ל מסרו לנו. ועוד אמר כי רוב חכמי בבל המשיכו ללמוד בחמ"י גם אחרי דברי הרב פתייה זצ"ל.

וראוי להוסיף עוד גילוי מילתא. "בן איש חי" מציע סגולה בעת צרה, לומר "נשמת כל חי" "ויועיל לו וכמ"ש בשם רבי יהודה החסיד" (שנה ב', תולדות, סעיף ג). בכל הספרים שיש בידינו מר"י החסיד, לא מופיעה סגולה זו. ובכן מי הם אלו שבא"ח סמך עליהם במסורת שהביאו? איננו כי אם "חמדת ימים" בכרך ראש חדש (סגולות שבסוף הכרך, דף?). הרי שסמך עליו.

9. רבנו גדול עולם, אשר גדול מרבן שמו, $ר' שלום שרעבי (רש"ש)@, הידוע לתהלה כראש לכל המעמיקים בקבלה, מזהיר לשומעי לקחו שאין ללמוד בספרי קבלה כי אם מדברי ר"ח ויטאל, ומכתביו הנאמנים. בין היתר הוא מזהיר לחכמי צפון אפריקה ששלחו אליו את שאלותיהם על דברי קבלה שבספר "חמדת ימים" (סוף "עץ חיים", נהר שלום, דפו"י עמ' 61-63, שאלות נט, סו, עז): "גם בעיני יפלא איך כת"ר משגיחים על דברי ספרי שאר המקובלים, כגון ח"י ומ"ח וכיוצא, שדבריהם מעורבים ומיוסדים על שאר תלמידי הרב [אר"י]ז"ל אשר לא סמך ידו עליהם, ואין ראוי לסמוך כי אם על דברי האר"י ז"ל ותלמידו מהרח"ו זלה"ה" ("נהר שלום", דפו"י דף לג; דפו"ח דף קלח).

ושם לפני זה דיבר ביתר תקיפות: "והנה עידי בשמים וסהדי במרומים כי כל הכתוב שם [בספרו "נהר שלום"] כולם דברי אלהים חיים האמורים מפי האריז"ל למוהרח"ו ז"ל ואין עוד מלבדו. ואפילו בדברי שאר תלמידי האר"י זלה"ה לא למדתי, ואין לי מגע יד בספרי המקובלים, לא ראשונים ולא אחרונים, ולא למדתי בהם ואין לי ידיעה מהם כלל" (שם, דפו"י דף לב; דפו"ח דף קלב).

ושוב כתב: "כי כל עסקי ולימודי אינו רק בדברי האר"י זלה"ה ותלמידו מהרח"ו ז"ל לבדם, ובלעדם אין לי עסק בשום ספר מספרי המקובלים ראשונים ואחרונים, ואפילו בדברי שאר תלמידי הארי"ז ז"ל לא למדתי, וכשיזדמן לפני דבר מדבריהם אני מדלגו. כי על כן איני כמזהיר אלא כמזכיר: למען ה' אל יהי לכם מגע יד בדבריהם" (שם, דפוי דף לד; דפו"ח דף קמ).1

1 ויש לתמוה על הדרכת הרש"ש זצ"ל, כי הרב יעקב שאלתיאל נינייו, מחבר "אמת ליעקב" כותב שם בסוף הקונטרס "שפת אמת" (דף קכא) שיש למעלה מעשרה מקומות שהרש"ש מעתיק דברים מ"משנת חסידים" (עכת"ד) [ויש להוסיף על דבריו שיש מקומות שרש"ש גם מעתיק מחמ"י? כמבואר ב"כף החיים" (סי' תפט אות ז) מביא בשם רש"ש תפילה לניעורים בליל שבועות לאומרה, והיא מועתקת מחמדת ימים, שהקדים שם "ואנכי תקנתי נוסח תפלה פשוטה לספירת העומר לרגל המלאכה אשר לפני וכו'.] ועונה הרב "כנראה דחזר בו בסוף ימיו". והענין הוא שהרי מובא בשם הגר"א (גר"ח ולוז'ין, בהקדמת ספרא דצניעותא) דיש לנו לעמול בדברי שאר תלמידי האריז"ל, למרות שיש להזהר מלקיים דבריהם בפועל. [ולכאורה משום זה ר"ח ויטאל עצמו רשם הדברים ההם, וכן משום זה בנו הרב שמואל הדפיס דברי שאר תלמידי האריז"ל]. ואפשר שלכן גם הרש"ש בסוף ימיו היה סבור כהגר"א דיש מצוה לעמול בלימודם. ובזה מובן ג"כ כיצד הרש"ש רשם בסוף ספרו "נהר שלום" (ב"עץ חיים", דפו"י דף מו טור ג; ובדפו"ח עמ' קפח-קצ) דברים שלא נמצאו ב"שמונה שערים", אלא כנראה הם משאר תלמידי אריז"ל. וגם [א] מה שכתב על צירוף יחד של הפסקה וגם טבילת שלג, הרי הוא ב"תיקוני תשובה" לרמ"ע מפאנו, הנדפס בסוף "מאה קשיטה", תחילת פכ"ג). [ב] וההפסקות שהם בחשבון של אלפים, הם ב"כנפי יונה" לרמ"ע מפאנו, ח"ג פסקא ק"ג. [ג] וגם מה שנדפס שם בדברי רש"ש הנ"ל "מוהר"ן", הוא ר"ת ר' נתן שפירא, כמפורסם ר"ת הללו בספר "מחברת הקודש". [ד] גם רבנו חיים סופר, מחבר "כף החיים" (סי' תיז ס"ק טו) סומך על כתבים נוספים אלו שאמתיים הם, ודלא כמקצת מקובלים בדורנו המפקפקים.

ובאמת, גם הגאון הרב יעקב משה הלל רשם בספרו "אהבת שלום" (עמ' צד-צו) שיש הרבה חזרות ממה שכתב מרן רש"ש בצעירותו למה שכתב בזקנותו (עיי"ש רשימה מפורטת). ובכן גם בנידוננו, אפשר שהליקוטים הללו שבסוף "נהר שלום" הם העתקות משאר תלמידי אריז"ל, אותן כתב הרב לעת זקנותו. ואפשר שע"י תשובה זאת נבין גם על מהרח"ו עצמו, שאת ההקדמה ל"עץ חיים" (שם דפו"י בסוף דף 8; ובדפו"ח דף כ) בה הזהיר לא לסמוך על דברי שאר התלמידים, כתב בצעירותו מיד אחרי פטירת האריז"ל, ולעת זקנותו "הדר הוא לכל חסידיו" כעבור עשרות שנים ראה לנכון לכלול ב"שמונה שערים" את דברי שאר התלמידים, למען נעמול בדבריהם. וה' הטוב ינחנו בדרך אמת. עד כאן ההערה.

*

ידועה בזאת שיטתו של רש"ש זי"ע שאין לסמוך על שאר "תלמידים" של האריז"ל, ובודאי רק משום נימוק זה הסתייג מ"חמדת ימים" (ומדובר לעניני קבלה, ולא לגבי מוסר, התעוררות ולימוד ההלכות שבספר זה).

והרי "כל רז לא אניס ליה" (לרש"ש). אילו היה איזה חשש גרוע מזה בדברי "חמדת ימים", כלום רק מפני הנ"ל בלבד היה מסתייג ממנו? אלא ודאי, אף הוא ידע בצדקותו. כלומר רבנו רש"ש מתנגד ללימודי סתרי תורה מהספר כי לשיטתו יש ללמוד רק מפי ר"ח ויטאל ולא מאחרים, אבל איננו שולל ללמוד מהספר דברי מוסר, דרשות ודינים.

[א] והנה ב"חמדת ימים" (סוף כרך ראש חדש הערה 299) המחבר רושם "כוונות" ופסוקים כדי לרפאות את חולה מחוליו. ובספר "אמת ליעקב" של הגאון ר' יעקב שאלתיאל נינייו, בקונטרס "שפת אמת" (דף קיב סוף טור ג') הוא כותב "ומכאן ואילך אתחיל לכתוב קצת תיקונים שתיקן הרב החסיד רב שר שלום שרעבי זיע"א". ושם בעמ' קיד-קטו מביא תיקון לחולה, והוא כולו מועתק מן "חמדת ימים" הנ"ל. ואינני יודע איפה זה נמצא עוד בשאר כתבי אריז"ל. ואפשר שסמך רש"ש על הרב הקדמון מחבר "חמדת ימים" (שלפי מחשבתנו למד אצל ר' חייא רופא, תלמיד מהרח"ו). ומכאן שלא פסל את הספר בדברים שאינם שייכים ללימודי אצילות. 

[ב] ויש עוד תופעה מעניינת. רש"ש בספרו "נהר שלום" (דפו"י דף לב; ודפו"ח דף קלד) אומר כי ימי ספירת העומר "הם שרש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, מוליכים אותו כל ימות השנה" עכ"ל. אותו הרעיון ממש, וקרוב לאותו סגנון, כותב "חמדת ימים". כיון שלא ידוע לנו שום מקור לזה בכתבי האריז"ל המפורסמים, מסתבר הדבר שהעתיק מדברי "חמדת ימים" וסמך על מהימנותו.

 [ויש להעיר כאן כי למרות דברי אזהרה תקיפים שהזהיר הרש"ש נגד הלימוד ב"משנת חסידים", הנה מחבר "אמת ליעקב", הרב יעקב שאלתיאל נינייו, מביא בסוף ספרו "שפת אמת" (דף קכא) שיש למעלה מעשרה מקומות שרש"ש מכליל ב"כוונותיו" כוונות סודיות שלא נמצאו ב"שמונה שערים", אלא הם בספר "משנת חסידים". והוא מסכם כי יכול להיות שבסוף ימיו חזר בו הרש"ש ממה שכתב בצעירותו. עד כאן ההערה].

*

וכאן עלינו להעיר על טענה רבתא שטענו המתנגדים ללימוד דברי קבלה מתוך ספר "חמדת ימים". אמנם נכון הדבר שאור עולם, הרש"ש זצ"ל מונע את לימוד עניני קבלה בכתבי כל שאר תלמידי האריז"ל, פרט לרבי חיים ויטאל. ולכן ודאי שלפי שיטתו הבהירה, אין ללמוד דברי קבלה מהספר "חמדת ימים" שהעתיק משאר התלמידים, וכל שכן לא ללמוד דברי קבלה מכל המקובלים שהיו בעולם בין דורו של הרמב"ן ועד לאריז"ל (כי כך כותב רח"ו במפורש, בסוף הקדמתו המובאת בתחילת ספר "עץ חיים"). אבל אין לכסות את האמת בפסקטר, ויש להודות כי גדולים וחכמים אחרים בעולם לא הסכימו לדברי רש"ש זצוק"ל. ונציע ראיותינו:

[א] ספר "שני לוחות הברית" (של"ה) הביא בספרו לדברי ר' מאיר אבן גבאי (מחבר "תולעת יעקב", וכן "עבודת הקודש") למעלה ממאה וארבעים פעם. וזאת למרות שמחבר ספר של"ה בא לביתו של רבי שמואל ויטאל, ובודאי ידע מפיו ממה שאביו הזהיר. ואע"פ כן הכליל הדברים. וגם בסידורו הביא לדברי רמ"ק לרוב.

[ב] הגר"א אמר (כך העיד עליו תלמידו נאמן ביתו, ר' חיים ולוז'ין, בהקדמתו ל"ספרא דצניעותא", ד"ה גם על דברת מרן רבינו וכו') "ואמר לי אשר גם מחמת ההוספות שנתוספו על כתבי האריז"ל שאינם מרח"ו ז"ל, אין לסמוך עליהם לענין דינא. אמנם גדלה יקר ערכם הק' של כתבי הק' הנ"ל להתייגע עליהם הרבה שיהיו עולים במקורם" עכ"ל. [וכלול בזה ספר "פרי עץ חיים", הנערך ע"י גאון עולם ר' נתן שפירא]. הרי שהחליט שאין לסמוך עליהם למעשה, אבל יש מצוה רבה ללמוד אותם. ולדבר זה עצמו נלע"ד ראיה גמורה ממה שר' חיים ויטאל עצמו אסף את הכתבים האלו של שאר תלמידי האריז"ל והכליל אותם ב"שער רוח הקודש", ואף בנו ר' שמואל לא נרתע מלסדרם ב"שמונה שערים" (וכמו שעשה בעניני ל"ג בעומר, "שער הכוונות", דפו"י דף פז; דפו"ח ח"ב דף קצא) ובעוד מקומות. כלומר היה סבור שמצוה ללמוד בהם.

והנה ב"תוספת מעשה רב" (נדפס ב"סידור הגר"א", ירושלים, תשל"ז, עמ' 532) מסרו על הנהגת הגר"א: "לימוד קבלה, היה נוטה אחרי רמ"ק" עכ"ל. וזה בודאי דלא כרח"ו בדבריו לעיל, כלומר הגר"א חלק עליו. ויתרה מזאת, הרב יוסף אביב"י (בספרו "קבלת הגר"א", שנת תשנ"ג) אסף עשרה חילוקים שיש (בעניני סוד) בין דברי אריז"ל ודברי הגר"א. בעל ה"לשם שבו ואחלמה" רשם שבעה חילוקים (שם, דף לא). וכבר ר' חיים ולוז'ין (בהקדמתו לביאור הגר"א ל"ספרא דצניעותא" משוה את הדבר לחילוקי דעות בין מיכאל המלאך וגבריאל המלאך, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. אבל זה ודאי נוגד דברי ר' חיים ויטאל, ודברי רש"ש זי"ע.

[ג] החיד"א סומך על מקובלים אחרים, בניגוד לדעת הרש"ש. הוא מביא דברי השואל: "ואשר שאלת על ספירת העומר בליל שני של פסח שיש מקובלים שעושין הסדר וקורין ההגדה ואחר גמר הסדר ושתיית ד' כוסות סופרים העומר ושמעת כי  יש מי שחלק על זה בחזקת היד ורצית לדעת מה עמדי בזה. תשובה: החולק על זה הוא הרב מהר"ר יעב"ץ ז"ל בספר מר וקציעה והאריך בזה לבזויי ולאלטויי למי שנוהג זה עיי"ש דבריו באורך. וגם בזה אני הצעיר השבתי על עיקר דבריו בספרי הקטן 'מחזיק ברכה' ושם כתבתי דמנהג זה יצא מפי קדוש הרמ"ע מפאנו ז"ל. ויש טעם בדבר על דרך האמת עיין בלשוני שם במחזיק ברכה. ועתה זיכני ה' שבא לידי סידור עיר וקדיש הרב השלם מהר"ם זכות ז"ל מכתיבת ידו הקדושה וכו' [שכתב כהרמ"ע] וכתב כן משם הרב המקובל המפורסם בעל 'מצת שימורים' [הרב נתן שפירא, שהוא מכונה בר"ת "הנשי"א"]. והנך רואה תלת סמכי קשוט הרמ"ע והרמ"ז והרב הנשי"א לימדונו להועיל וכו' ואחר זמן אמרו לי משם הרב המקובל המופלא מהר"ש שרעבי זלה"ה [הרש"ש] שהיה אומר בחו"ל ליל יו"ט שני יספור [מיד] אחר ערבית קודם הסדר, ויעש לו מטעמים [כלומר נימק זאת] על דרך האמת. $ואני עני במקומי אני עומד שיש לנהוג כהרמ"ע והרמ"ז והרב הנשי"א ז"ל" עכ"ל (שו"ת חיים שאל, ח"ב סי' י' ס"ק ב. ואמנם ב"ברכי יוסף", או"ח סי' תפט ס"ק ה' כתב דברי המדקדקים לברך אחרי הסעודה, וסיכם דלא כוותם, אבל למדנו ממחבר "בן איש חי" על דרכו של חיד"א: "כל דבר שהוא מעתיקו בספריו ברכ"י ומחב"ר [ברכי יוסף ומחזיק ברכה] ואינו מגלה דעתו בפירוש לענין הלכה, אין להוכיח על הסכמת דעתו כלל" (שו"ת רב פעלים, ח"ד חלק יו"ד סי' כח). ואף כאן בעניננו הקשה שתי שאלות, אבל לא סיכם דעתו.

והרי לפנינו שהעדיף החיד"א לסמוך על הרמ"א הרמ"ז והר"ן שפירא, בניגוד לדעת רש"ש זצ"ל.

[ד] גם מחבר "לשם שבו ואחלמה", בספרו "הקדמות ושערים", הקדים להביא באותו ספר לפני פרקי "שער הפונה קדים", מדברי "עמק המלך", ושיבח שם לדברי ר' ישראל סרוק, וספר "ויקהל משה", וספר "שערי גן עדן ועוד כמה ספרים". וכל זה לכאורה דלא כדברי ר' חיים ויטאל.

[ה] וחכמי אשכנז סמכו רבות על דברי רמ"ע מפאנו, ולא שעו לדברי רח"ו בהקדמתו. דוגמא לפנינו מ"משנה ברורה" (או"ח סי' ג ס"ק יא) לענין כיווני המטה, ודבריו הם מהמלבי"ם ("ארצות החיים", בשם כמה אחרונים) אשר בודאי הוא ידע מאזהרת ר"ח ויטאל.

[ו] ואחד מגדולי הקבלה בדורו, הרי הוא הגאון המופלא ר' יעקב שאלתיאל נינייו (ראה נפלאות כוחו בספרו האנצקלופדי "אמת ליעקב") ובסוף ספרו, בקונטרס "שפת אמת", פסקא א', בשאלה אם יש לכוון כוונות עמוקות בשנת השמיטה, הביא לדברי רש"ש (האוסר), ובסוף פסקא ג' מביא י"ב גדולי עולם החולקים עליו (עיי"ש פירוטם) וסבורים הם דכן יש לכוון בשנת השמיטה. והרב מסיק שבהיותו בירושלים הוא נמנע, מפני כבוד הרש"ש, ובהיותו חוץ לעיר ירושלים, הוא נוהג כסתמות דברי י"ב האחרים.

[ו] שר גדול מהיושבים ראשונה במלכות האריז"ל הרי הוא הרב מנחם מענכין הלפרין, מחבר "הגהות וביאורים" ל"עץ חיים". ושם בסוף הקדמתו לספר, כותב עצות לדרך הלימוד: "שיהיה רגיל להסתכל בספרי החסיד לוצאטו ז"ל [רמח"ל] בהקל"ח פתחי חכמה, וקנאת ה' [צבאות], וכן בספר "שומר אמונים" [למהר"י אירגס]. וגם מחויב מאד בכל האפשרי ללמוד את ספר אלימה להרמ"ק זללה"ה וכו'. ומי שאין לו ידיעה כלל בזה, חלילה וחלילה להתחיל לימודו מהספר הקדוש והנורא העץ חיים להאריז"ל כי יגיענו ח"ו הפסד ובלבול מאד. אלא ילמוד מתחילה קבלת הרמ"ק זללה"ה, והיינו הספר "עסיס רמונים" [לר' שמואל גאליקו, נדפס בסוף "פרדס רמונים" לרמ"ק] שהוא קיצור הפרד"ס והוא ספר טוב מאד מאד. או שילמוד ספר "שפע טל" לכל הפחות ב' וג' שערים ממנו. ואחרי זה ילך לה"עץ חיים" הנורא, בצירוף עיונו בספר "אלימה" [רמ"ק] ובספרי הלוצאטי [רמח"ל] כנזכר" עכ"ל. וברור, שכל זה דלא אליבא דרש"ש. וגם זה דלא כאזהרת רח"ו [בסוף הקדמתו ל"עץ חיים"] שאין ללמוד ממי שכתב דבריו לפני גילויי האריז"ל [ולכאורה נכלל בזה רמ"ק]. ודאי כי הרמ"מ הלפרין סמך על הגר"א ובעל ה"לשם" ודכוותיה.

ולכן נ"ל פשוט שאותם הנוהגים כדברי רש"ש, אין להם לכוון את הכוונות ע"פ סוד שבספר "חמדת ימים". אבל דברי מוסר והתעוררות, ודברי דרוש, וכן אזהרות בדקדוק קיום המצוות, פשיטא ופשיטא שמצוה רבה ללמוד מהספר. ואל זה לא התכוון רש"ש מעולם בדבריו על הספר. והנוהגים בקבלה לפי הגר"א, ובעל "לשם שבו ואחלמה", וע"פ רמח"ל, וע"פ רמ"ע מפאנו, ועוד ועוד, אין להם לחשוש ממה שחמ"י הביא משאר תלמידי אריז"ל.



10. תלמיד חבר להרש"ש היה המקובל הנודע $רבי חיים די לה רוזה@ (מחבר ספר "תורת חכם") ובספרו (דף קמ"ג שורה רביעית) מביא מ"חמדת ימים".

11. המקובל המפורסם לתהלה $ר' מאיר ביקייאם@, מחבר "מאיר בת עין" (איזמיר, תקט"ז) ומחבר "גולל אור" (איזמיר, תצ"ז) מזכיר חמ"י (לדוגמא עמ' ד' וכן כז).

12. הגאון המקובל ראש ישיבת בית אל, $רבי חיים שאול דוייך@ (מחבר פי' "איפה שלימה" ל"אוצרות חיים" לרח"ו, ומגדולי המקובלים בדורו) מביא דברי "חמדת ימים" בספרו "בניהו בן יהוידע" (נדפס בשנת תרע"א, ומהד' צילום בשנת תשל"א, חלק א', תיקוני הנפש, דף מז ע"א) תיכף אחרי הבאת דברי רש"ש זצ"ל באותו הענין. ומי כמוהו היודע מאזהרות הרש"ש? וחשיבות גדולה יש לנו בעדות זו, כי הוא היה ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים [ראה ההסכמות לספר של מחבר "לשם שבו ואחלמה" וכן של גדולי ירושלים], ובר סמכא גדול הוא מול דעתו של הרב יהודה פתייה המוזכר לעיל.

13. $"שער החצר"@ (מהגאון הנודע ר' דוד בן שמעון, ראש בדורו לרבני מצרים) בעמ' ח, טז: יח. לז. ועוד כמה מקומות בספר.

14. סידור "חסד לאברהם" (לר' אברהם טוביינא, מנטובה, תקמ"ג) מביא את חמ"י כמעט בכל עמוד.

15. גם הגדול שבחכמי תימן, $ר' יחיא בן יוסף צ'לאח (מהרי"ץ)@ סומך על חמ"י להלכה כמה וכמה פעמים (שו"ת "פעולת צדיק", ח"א סי' נו; וסי' קפ; ח"ב סי' עו; וסי' פ; וסי' רנ; וח"ג סי' יד; וח"ג סי' קלא; וסי' קלז) [הנ"ל העתקתי ממפעל השו"ת לבר-אילן] . וכן כמה פעמים מביא לתפילות חמ"י בפירושו לסידור (עיין פירוט בלוח המפתחות לספרו של משה חלמיש "הקבלה").

ולהלן (עד 24) כמה ספרי קודש שהזכירו "חמדת ימים", ממה שאסף הגרמ"מ הלפרין ("כבוד חכמים", דף י' ע"ב ואילך).

16. "יפה ללב" (הגאון ר' רחמים יצחק פאלאג'י, איזמיר, תרל"ב, בסי' רע"א ס"ק א-ב).



17. "אשל אברהם" (לגאון ר"א אופנהיים) על שו"ע סי' רפח ס"ק א. חלק מדברי ספר זה הובא בליקוטי "באר היטב" הראשון (שנת תס"ח) כפי שהעיר המו"ל ל"שו"ע השלם" (מכון ירושלים, תשנ"ד) במבוא לאו"ח ח"א, עמ' 77.

18. "זכור לאברהם" (ליקוטי דינים מהשו"ע, ר' אברהם בן שמואל אלקלעי, דפו"ר שאלוניקי, תקנ"ח ).

19. "עיקרי דינים" (הרב דניאל טירני, דפו"ר פירינצי, תקס"ג) על שו"ע או"ח סי' יא אות ב. והספר נקרא ג"כ "עיקרי הד"ט".

20. "דרך ישרה", לר' ראובן מאישטיפי (שאלוניקי, תקמ"ה) והוא ספר של הנהגת תשובה בט"ו שערים. ושמא באמת כוונת הרב הלפרין לספר באותו שם העוסק בכוונת התפילה ע"פ קבלה, של ר' צבי הירש חאטש (פיורדא, תנ"ז והעתיק מהכתבים שמחבר חמ"י שלח לתלמידיו בתפוצות, כמבואר בסוף כרך על ר"ח).

21. "פרי האדמה", להרב מיוחס בן שמואל (שאלוניקי, תקי"ב, עמ' לט, דין י"ח).

22. "מטה יהודה" (ר"י עייאש, ליוורנו, תקמ"ג, סוף סי' רמב, רמח, רפא ס"ק ט')

23. "דן מדניאל" (הרב דניאל פרוסטיץ שטיינשניידר, הגהות על מסכתות ועל התורה, ג' חלקים, פרעסבורג, תרמ"א-תרנ"א) בהקדמתו

24. "נפש יוסף" (הרב יוסף ב"ר שלמה מורדוך, דרשות על התורה, ע"פ קבלת האריז"ל, שאלוניקי, תרס"ז)

25. ר' אברהם בן עזרא בן ר' חיים ידידיה, ראב"ד איזמיר, בספרו "בתי כנסיות", שו"ת על או"ח (שאלוניקי, תקס"ו) סומך על "חמדת ימים" בסימן תקפ"א. [ושבחי המחבר הזה, ראה בספר "מדרש אליהו" (איזמיר, תקי"ט) של הגאון המובהק ר' אליהו (מחבר ספר "שבט מוסר") שם מובא שהנ"ל שמע אצלו תורה. וגם הגאון ר' חיים פאלאג'י ("נפש כל חי", איזמיר, תרל"ב דף לח ע"ב) משבח אותו].

26. ר' שלמה מולכו, בספרו "שמן משחת קודש", על שיר השירים (שאלוניקי, תקל"ט, דף צח ע"ד; ודף רנה ע"ד).

27. כן יש לציין את הגאון ר' אברהם חאיון בעל הלקט "עניני תפילה והתעוררות על הכוונה" (תוך ספרו של מהר"י אלגאזי, "שלמי ציבור", נדפס בשאלוניקי שנת תק"ן) המביא דברי חמ"י (דף ק"ה בנדפס). ושוב הזכיר חמ"י בדף קל ע"ב לענין נוסח ברכת "תקע בשופר" בקונטרס "משפטי ברכות העמידה וביאוריהם".

ויש לדעת מי הוא הגאון הזה. הספר הובא לדפוס ע"י בנו של ר' יעקב אלגאזי, הרי הוא הגאון האדיר ונורא הוד ר' יום טוב אלגאזי, מחבר הביאורים להל' בכורות לרמב"ן (שנדפסו בכל ש"ס אחרי מסכת בכורות) והוא שניסח דף השער של הספר "שלמי ציבור". והוא כותב על ר' אברהם הנ"ל: "ארי שבחבורה, הרב המובהק חסידא קדישא ופרישא, יאיר מלוא האורה". ולפנינו רואים שכתב עשרות הערות עמוקות ונפלאות לספר. והוא המביא מחמ"י.

28. ספר $"שלחן גבוה"@ (שאלוניקי, תקט"ז) של הגאון ר' יוסף מולכו, מביא לדברי חמ"י בענין עשיית מלאכה באסרו חג (סי' תצ"ד סוף ס"ק ד). כך העתיק דבריו "בן איש חי" בספרו "רב פעלים" (בסוף ח"ב, "סוד ישרים", סי' א' ד"ה הנה כי כן). ויש כאן אישור נוסף לכשרות הספר ממה ש"בן איש חי" השלים הציטט בהבאת "חמדת ימים" ולא סיים דבריו ב"תורת חיים" המוזכר לפני חמ"י. והרי דבריו כביכול מיותרים וללא צורך, אא"כ חשב אותו "תנא דמסייע". (וגם בענין הגעלת כלים לפסח, "שלחן גבוה" מזכיר לחמ"י).



29. $"מאמר מרדכי"@ (מגדולי הפוסקים, ביאור של הגאון הרב מרדכי בן אברהם כרמי לשו"ע או"ח בארבע כרכים, ליוורנו, תקמ"ד), הביא דברי חמ"י בסי' תקפ"ג ס"ק ג', בענין אמירת "בקשות" לפני אכילת הפרי בראש השנה, אי הוי הפסק בין ברכה לאכילה.

30. "לב מבין" של בכור יצחק ב"ר יעקב נאבארו (חידושים על הרמב"ם עם שו"ת, שאלוניקי, תקע"ז) מביא דברי חמ"י בהל' חמץ ומצה פרק ו'.

ומכאן ועד ס"ק 33, קבלתי מהרה"ג אהרן ירחי (רב ביכ"נ עזרא הסופר):

31. "אות אמת" (על הל' ברכות, שאלוניקי, תקנ"ט) של הרב יהודה בן מנחם סיד (דף קיג ע"ב) והדבר הוזכר בשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' ז אות ה).

32. שו"ת אהל יוסף (על השו"ע והרמב"ם, שאלוניקי, תקט"ז) הגאון ר' יוסף מולכו, דבריו ביו"ד סי' מ"א, בענין אכילת בשר אחרי גבינה (ודבריו הובאו בשו"ת יביע אומר חלק ששי, יו"ד סי' ז, פסקא ד) "והאידנא בהגלות נגלות אור הגנוז ספר 'חמדת ימים', ושם בח"א (דף פה) שדוקא לאכול בשר ואח"כ גבינה אוסר הזוהר, אבל להיפך אדרבה מצוה איכא וכו' מאחר שנתגלה לנו אור המופלא מהרב המוסמך בנסתר ובנגלה, ולו נתכנו חמשים שערי בינה ושערי קבלה וכו' עכ"ל [ואמנם, בהשמטות בסוף הספר, דף שנ"ח,  הגאון "יביע אומר" מביא מהגר"ח פאלאג'י דלא כוותיה].

33. "עצ"י היער" (בגדאד, תרע"א) של הרב יחזקאל רחמים (פסקי הלכות על השו"ע (סי' א' אות י"ד; ושוב בסי' ד' אות י"ג). והרב ירחי מציין ג"כ להרב אליהו ילוז (טבריה) בסוף ספרו להל' אישות).

34. "זכר דוד", של הגאון הרב דוד זכות, רי"ז פרקים ע"פ קבלה בענין ברית מילה. יצא לאור לראשונה בליוורנו, תקצ"ז, ובשנת תשס"ד יצא בהדרו (ד' כרכים) ע"י ישיבת אהבת שלום, ירושלים. ולפי מפתחות בסוף הספר מזכיר "חמדת ימים" כעשרים פעמים.



*

דברי המקובלים, ודברי גדולי חכמי עדות אשכנז

35-36. מסופר שהגר"א אחז שהספר הוא בר סמכא. יש בספר דבר חידוש לבאר מעשה רב ששת שהיה לומד בעת קריאת התורה (ברכות ח ע"א) וביאר "חמדת ימים" שמדובר בעת שהיו מתרגמים בציבור לארמית, כמנהג הקדמון. "והגר"א שיבח את הפירוש הזה ואמר שהיא לאמיתה של תורה". כן הביא בשמו ר' אהרן שמחה בלומנטהאל (כתב עת "וילקט יוסף", שנה ב', קונטרס כב, עמ' פח-צ).

כן כתב חידוש זה בשם החמ"י הגאון הגדול והמפורסם (מחבר שו"ת "משכנות יעקב") $ר' יעקב ברוכין ר"מ ואב"ד קרלין@ בספרו "קהלת יעקב" (שו"ת וביאורים לזרעים ומועד, וילנא, תר"ז בביאורו לברכות דף ח) והוא תלמידו של הגר"ח ולוז'ין. וגם הרב יהודה יודל עפשטיין, בספרו "מנחת יהודה" (ורשא, תרל"ח, עמ' 284, על סוטה ל"ט) מביא כנ"ל בשם חמ"י. ובהשמטות שבסוף ספרו מוסיף ששמע כך מרבו (כנראה ר' דוד טעביל ממינסק) שהיה תלמידו של ר' חיים ולוז'ין וז"ל "ומפי אנשים אשר שמעו דבר זה מפיו הקדוש של הרח"ו ז"ל" עכ"ל. (כל הנ"ל מובא ב"הגאון החסיד מוילנא", לר' בצלאל לנדוי, עמ' קמב-קמג). הרי לפנינו שרשרת רצופה, הגר"א והגר"ח ולוז'ין והגאון מקרלין.

ויש קצת סמך שהגר"א נהג ע"פ מה שראה בספר "חמדת ימים", כי נהג להחליף בגדיו לכבוד ראש חדש ("מעשה רב", פסקא קנ"א), כיון שהוא מדאורייתא. וזה מפורש בחמ"י (עיי"ש דף?). וכן מה שהגר"א מציין מקור בגמרא למנהג איסור של קטניות בפסח (או"ח סי' תנג) דבריו הם כמעט מלה במלה כדברי חמ"י (כרך על מועדים), ויש אפשרות שלמד ממנו, או שנאמר שחידש הדבר מעצמו.

37. ומובא בספר "הגאון החסיד מוילנא" (הנ"ל) אודות השמועה הנ"ל: "רבנו שבגולה $ר' חיים ולוז'ין@ אנח עלה חותם האמת, וסיים דבריו "א"כ אסור לדבר עליו גנאי" ("הגאון החסיד מוילנא", לר"ב לנדוי, עמ' קמג). ובספר "כבוד חכמים" (להרמ"מ הלפרין, מחבר "הגהות וביאורים לעץ חיים", כתב "שר"ח ולוז'ין אמר עליו שכיון בזה לאמיתה של תורה. ואין מגלין אמיתה של תורה לאנשים שאינם הגונים. אם כן אסור להרהר אחריו". ועכשיו מצאתי בדברי הגר"א ("ביאור הגר"א על אגדות", בבא קמא דף ס', דף 110 בנדפס) "בירא דשתית מיניה וכו', כמ"ש הרמב"ם במורה [נבוכים] על המוצא דבר א' טוב בספר אחד, שלא ילעיג עליו בשארי דברים שמוצא בו" עכ"ל. והדברים תואמים זא"ז.

38. וכן תלמידו של הגר"א, $ר' משה שלמה טאלאצין# (עיין עליו שבחים נפלאים שכתבו בני הגר"א בהקדמתם לביאור הגר"א לשו"ע או"ח מה היתה דעת הגר"א אודות רוממות מעלתו) מביא מחמ"י בספרו על "שיר השירים" בנוסח "הספר הקדוש חמדת ימים".

39. ומגדולי תלמידיו של הגר"א היה המגיד $ר' פנחס מפאלאצק@. ובספרו על הסידור "מגיד צדק" (מהד' ירושלים, שנת תשנ"ב) בשם "שער הרחמים" (עמ' תשמד-תשנב) מביא ביאורי "חמדת ימים" לתפילות "אשמנו" וכן "ועל חטא". ובמבוא שלו (שם, דף מח) כתב על דברי חמ"י "שהם דברים הפלא ופלא".

40. מחבר $"חיי אדם"@ (הגאון ר' אברהם דנציג) ממליץ לומר ביום הכפורים תפילה שנתחבר ע"י מחבר "חמדת ימים". עיי"ש כלל קמד, סעיף כ [ויש מהדורות של הספר שהשמיטו משם את השם "חמדת ימים". והללו המשמיטים מזידים לחשוב שהם חכמים יותר ממחבר "חיי אדם"].

ובספר "ויגד משה" (של הגאון ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד) על הלכות פסח (מהד' ברוקלין תשל"ג, סי' כ"ה עמ' רלז-רלח) מביא מה"חיי אדם" (כלל קל סעיף יד, ובסעיף יט ס"ק יג) שהשני זיתים מצה הם "זכר לפסח וזכר לחגיגה" וכבר הקשה ספר "משנת יעקב" (סי' תעו מג"א ס"ק א) מה ענין חגיגה לכאן? והרי נאכל בתחילה, והפסח נאכל על השובע? ובשם מהרי"ל נאמר לאכול ב' כזיתים יחד זכר לבשר הפסח ולמצה הנאכלת עמו? אלא בהגדה "חיים לראש" של הגר"ח פאלאג'י שציין מקורו מחמ"י (הל' פסח פ"ו). וכן כתב ספר "לב מבין" למורי"ן (בהל' חמץ ומצה פ"ו) בשם חמ"י והסכים עמו. ומסיים "ויגד משה": "מעתה נראה דגם ה"חיי אדם" הביאו מספר חמ"י כאשר מביאו גם בכלל קמ"ד סעיף כ'. כי משם מקור הדברים" עכ"ל.

41. $"יסוד ושורש העבודה"@ (ר' אלכסנדר זיסקינד, מגדולי הדור בתקופת הגר"א, ואף הוא נמנה בין המקובלים. ספרו נדפס לראשונה בשנת תקמ"ב 1782, והצוואה בשנת תקנ"ג) וכך כתב: "ראשון לכל ספרי מוסר, תלמדו ספר "חמדת ימים", ואחר סיום ספר זה תתחילו ספר "ראשית חכמה" (צוואה שבסוף הספר, פסקא ג'). וכן מזכירו לשבח בשער יא פ"ט. ועיין ב"תעלומת ספר" לאברהם יערי (עמ' 124-126) כיצד אינשי דלא מעלי שלחו ידם הטמאה בנוסח דבריו והדפיסו דבריו בהשמטת השם "חמדת ימים". והללו המתגאים חושבים את עצמם לפקחים וחכמים יותר מאשר מחבר "יסוד ושורש העבודה".

42. הגאון האדיר ר' יוסף תאומים, מחבר של $"פרי מגדים"@ על השו"ע, מזכיר לשבח את "חמדת ימים" (בספרו "תיבת גמא", פרשת יתרו, נלוה לספר "רב פנינים", פרנקפורט, תקל"ב).

43. הגאון ר' משה סופר, מחבר $"חתם סופר"@, מביא בדרושיו דבר תורה בשם "חמדת ימים" ("חתם סופר" על התורה, סוף פ' וירא, במהד' ירושלים, תשי"ח, עמ' עד). ובספר "ויגד משה" (של הגה"צ ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד, בדף רע"ו) מביא הנהגה אחת של חת"ס שקרוב לודאי קיבל מחמ"י (נדפס בביאורו סוף פ' במדבר, בהערה שם) שנהג לקבוע צום בערב ראש חדש סיון ולקרוא בציבור פ' "ויחל". ומנהג זה הוא מחמ"י.

44. בנו של ה"חתם סופר", הגאון ר' שמעון אב"ד קראקא (עיין עליו רום ערכו בספר "חכמי ישראל" להרב דוד הלחמי, דף שלא), היה מעיין בספר "חמדת ימים" שהורישו אביו, בשעת הסעודה ב"ימים טובים" (כך מעיד נכדו ר' יוסף נפתלי שטרן, "מכתב סופר", ירושלים, תשי"ב, בחלק "באר מרים", תולדות המחבר, עמ' ע"ה. וכן הובא ב"ויגד משה", ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד, דף רע"ו). ואין ספק שהגאון ראה את שלשת הפיוטים הבעייתיים, שהם הנאמרים בפסח ושבועות, וכנראה לא ראה בהם שום פגם ורע. [וע"ע מאמרנו להלן אחרי ההקדמה, "בענין הפיוטים"].

45. הגאון $ר' אפרים זלמן מרגליות מבראד@ (תקכב-תקפח), בדף ראשון של ספרו "עוללות אפרים" להלכות ברכות,  מביא את החידוש שנביא להלן מהספר "אליה רבה" (סי' ר"ב) ומוסיף: "וכן כתב "חמדת ימים", ח"ג בדיני ט"ו בשבט בשם מורו הרב ז"ל" [הוא אצלנו במהד' קמא דף קיא]. ובספר "ויגד משה" (להגה"צ ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד) בדף רע"ו מביא מ"מטה אפרים" עם הערות "אלף המטה", ספר של רא"ז מרגליות, סימן תרכ"ה בהגה"ה לאות כ"א, לאכוד את הלולב ביו"ט, והוא מספר חמ"י. ואמנם גם חיד"א (עבודת הקודש, מורה באצבע, אות רצ"א) כתב כן. אבל הבודק את הלשון רואה שרא"ז מרגליות העתיק מחמ"י.

46. $"באר היטב"@ לשו"ע או"ח (נתחבר ע"י הרב יהודה אשכנזי, דיין מטיקטין, נדפס לראשונה באמשטרדם, שנת תק"ב) בסי' תמז ס"ק א כתב: "האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". ובאמת אין מאמר זה נמצא ב"שער הכוונות" או ב"פרי עץ חיים" או שאר "שמונה שערים". אלא מקורו ב"חמדת ימים" (מועדות, דף ט., מהד' קמא).

47. הפוסק הגדול $"אליה רבה"@ (זולצבך, שנת תקי"ז) לאו"ח תחילת סי' רב, מביא "וכתב בכתבי אריז"ל הפוטר עצמו בברכת 'שהכל' [על כל שאר מיני מזונות, במקום לפרט הברכות] הרי זה בכלל בור שקללוהו חז"ל. ואין פסקא זו מצויה בכל כתבי אריז"ל שבידינו, אם לא ב"חמדת ימים" (כרך "ראש חודש", עמ' קיא) שזו לשונו ממש "וראיתי במכתב יד ההקדש רבינו האריז"ל" וכנ"ל. והרי לעיל, הבאנו דברי "עוללות אפרים" (ציון 28) המזכיר זיהוי זה במפורש.

48. נודע לתהלה הסידור המפורסם (ע"פ סוד) של $ר' אשר מרגליות@ (לבוב, תקמ"ח) שהיה מחכמי הקלויז בראד, והשתמשו בסידור זה כל בני החבריא קדישא של הבעש"ט. יש הוכחה לכך שהשתמש ב"חמדת ימים" כי בכוונות של "תשליך" ביום ראש השנה, הוא מבאר "כי מים מורים על חסדים" (דף שסב). נימוק זה לא מופיע בכל כתבי אריז"ל המפורסמים, לא בשער הכוונות, ולא בפע"ח, ולא בנגיד ומצוה, ולא בסידור ר"ש ויטאל, או של ר' שבתי, או של ר' קאפל (בעל שערי גן עדן), ולא בדברי ר"ח כהן תלמיד מהרח"ו. הוא רק מופיע במקום אחד בלבד, והוא "חמדת ימים" (ראש השנה, דף 197 במהדורתנו). והנה אח"כ גם רבנו בעל התניא מביא נימוק זה, בביאורו בסידורו לתשליך, והוא העתיק מר' אשר או מחמ"י.

49. המקובל המובהק, בישראל גדול שמו, ר' שלמה עליישיב מחבר $"לשם שבו ואחלמה"@ (ספר הדע"ה, ח"ב עמ' ק"ד:) כותב "ראיתי לאיזה קדושי עליון" ואח"כ מפרט שמו של "חמדת ימים". המכירים אופני עיונו ובקיאותו יודעים שאפשר להיות סמוך ובטוח שעבר על הספר מתחילה ועד סוף ולא מצא בה שום דופי, עד שקרא לו "קדושי עליון".

50. הגאון $ר' יוסף שאול נתנזון@ (מגדולי הפוסקים בפולין, מחבר שו"ת שואל ומשיב) מזכיר לחמ"י בספרו (שחיבר יחד עם רמ"ז איטינגא) "מגן גיבורים" (לבוב, תקצ"ד) על שו"ע או"ח. כתב שם בסי' צ"א ס"ק ג' ("אלף המגן") כי בעת התפילה אין להסיר הסרבל מהגוף והכובע מהראש, ומביא זאת בשם חמ"י (עיין בירור על כך בשו"ת ציץ אליעזר, חי"ג סי' י"ג ס"ק ב-ג) והוא בחמ"י כרך על ימים נוראים, עמ' 59-60.

*

להלן (לענין הדברים המיוחסים ל"בעל שם טוב") עוד נביא במלואם את דברי הרב מנחם מענכין הלפרין (מחבר "הגהות וביאורים ל"עץ חיים"), ממה שכתב על דברי רש"ש ("נהר שלום" דף 62). אבל כאן נביא מה ששייך לסיום מחלקה זו על רבני אשכנז שלא נמנו על תלמידי הבעש"ט.

דברי הגאון $ר' מנחם מענכין הלפרין@ [ועל תולדות הגאון הזה, עיין "אנצקלופדיה לתולדות חכמי א"י", בעריכת הרב יעקב גליס, מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' רסב): "ועוד כמה ראיות באופן אשר המחבר חה"י היה גדול מאד בתורה ובחסידות. צא וראה את הגאונים אשר נתנו הסכמתם על ספרו חה"י. וגם הר"י אלגאזי כותב בהקדמתו לספר חה"י שיגע שתי שנים לסדרו בכדי לזכות את הרבים. כן כתב אלי ידידי הרב הג' מקובל אלקי מו"ה שלמה עלייאשאוו שליט"א משאוויל [מחבר "לשם שבו ואחלמה"] אשר יש לו ספר חמ"י עם הקדמת מהר"י אלגאזי ז"ל. וגם המחבר "מקדש מלך" על הזוהר מביא אותו יותר מחמישים פעם ומבאר ע"פ דברי קדשו מאמרים הרבה מזוה"ק. וגם מרן המחבר (רש"ש) קורא אותו ואת הקדוש בעל "משנת חסידים" בשם "מקובלים אחרונים", ופסק כמותו לקמן לענין אמירת מגן אבות בשביעי של פסח שחל להיות בשבת, אף שהוא נגד פסק השו"ע. וגם הרב הקדוש בעל "שמן משחת קודש" על שיר השירים מביא אותו כמה פעמים. וגם הרב החסיד אמיתי בעל יוש"ה ("יסוד ושרש העבודה") מביא אותו בספרו הטהור לענין נוסח "אתה כוננת" ביום הכפורים לאמר הנוסח כפי מה שאיתא בספר חה"י. וגם בצוואה שלו סי' ג' מזהיר לבניו ש"הראשון לכל ספרי מוסר ילמדו ספר חה"י ואחריו ראשית חכמה" עיי"ש. וגם הגאון בעל "חיי אדם" מביא אותו שני פעמים בהלכות יוה"כ. וגם הגאון רבי יעקב מקרלין ז"ל מביא אותו בספרו "קהילות יעקב" לענין רב יוסף מהדר אפי וגרס בברכות דף ח', ומביא בשמו דבר יקר אשר הראשונים לא עמדו ע"ז וכותב ע"ז שהוא דבר נחמד.

וגם הרב "עיקרי דינים" (ר' דניאל טירני, וספרו ג"כ נקרא "עיקרי הד"ט", נדפס בשנת תקס"ג, וחלק נדפס בשו"ע) והרב "זכור לאברהם" (ר"א אלקלעי, נדפס בשאלוניקי, שנת תקנ"ח) מביאים אותו להלכה הרבה פעמים. ועוד הרבה והרבה מחברים מביאים את דברי קדשו" עכ"ל שם. [ובספרו "כבוד חכמים", דף כא] הביא לשונו של מהר"י אלגאזי במבוא לספר (כרך על שבת): "הרב דומה למלאך, וארשת שפתיו כקול שדי".

*

דברי אדמו"רים שונים, מגדולי ממשיכי מורשת הבעש"ט

הרואה "מי ומי ההולכים" בין השמות להלן, רואה באמת כמה מוכחש הוא הסיפור הבדוי והדמיוני המובא ב"שבחי הבעש"ט" (במהד' הורודוצקי, דף פ) שכאילו הבעש"ט התנגד לספר. קודם כל יש לציין שהספר ההוא נדפס לראשונה חמשים וחמש שנה אחרי פטירת הבעש"ט. ועוד שהוא עד מפי עד, ואין ראוי לסמוך עליו. וגם חשוב לשקול שאין אנו יודעים אם מחבר הספר היה גדול בתורה, כמו המחברים שספריהם נתפרטו כאן. ובכן אדמו"רים שנזכיר שתמכו ב"חמדת ימים" הם קיימו "לא שמיע להו, כלומר לא סבירא להו" לשמועות תלושות מן המציאות הללו. ולהלן נביא דברי הרב גבריאל ציננער ("נטעי גבריאל", על ט"ו בשבט, מהד' שנת תשנ"ב עמ' ר"ז) הכותב בזו הלשון: וכל עניני התנגדות שעל ספר קדוש זה לא תמצא רק בסיפורים אשר נעתקו מאיש לאיש פעמים אין מספר, אשר הפרוץ בהן מרובה על העומד מחמת רוב הטעות והשינוי והחילוף אשר נפל בהן בהעתקתן מאיש לאיש, אף אם יהיו כולם חכמים ואנשי אמת ביותר, ובפרט שרוב בני אדם אינם כן. ולכן כל הסיפורים אין בהן כדאי להכריע אף נגד גדול אחד מחכמי ישראל, ומכ"ש נגד כל החכמים הקדושים הנ"ל [שהביא שם במאמרו לפני זה]. ואף המחבר ס' "דרכי חיים" בהקדמתו אשר משפיל שם מאד ספר חמה"י, הוא מחמת שהעמיד יסוד על שיחות וסיפורים כאלו, כנראה להמעיין שם. אבל לא זו הדרך למבקש דבר אמת" עכ"ל "נטעי גבריאל".

51. נפתח בדברים איתנים שכתב הגאון הנודע בשערים תהילותיו, המקובל העצום רבי מנחם מענכין הלפרין מהוראדנא, מחבר ה"הגהות וביאורים" שנדפסו בספר האריז"ל "עץ חיים", במה שכתב הנ"ל על ספר "נהר שלום" לרש"ש, מהד' וורשא, שנת תרנ"א (ושוב הובא במהד' צילום בשנת תשל"ה) בעמ' לא ע"ב, וזו לשונו:



ע"ד [על דבר] הספר "חמדת ימים" אשר מרן המחבר הקדוש (רש"ש) מביא אותו בספרו זה כמה פעמים בל יפלא לאמר הלא הגאון יעב"ץ ז"ל דיבר סרה עליו, ואמר כי המחבר חה"י היה אותו נביא השקר נתן שר"י. לכן מוכרח אנכי להודיע בשערי בת רבים כי בעזר השי"ת חברתי קונטרס על דבר זה ושמה הראתי לדעת בעזהשי"ת אשר לשוא התחולל עליו הגאון יעב"ץ ברוח סועה וסער. אשר באמת לא דובים ולא יער, ויהי ברדפו אחרי הצבאים השבתאים הפראים, וישב את שביו גם להצדיק בעל חמה"י, (כאשר עשה עוד לגאוני ארץ ולקדושי עליון). אך באמת לא כן הוא ולא קלע אל המטרה. כי הראיתי בראיות נשגבות בעזהשי"ת אשר הרב "חמדת ימים" פלפל בחכמה עם הגאון מהר"ש הלוי ז"ל בעוד הגאון מהר"ש הלוי ז"ל היה בחיים חיותו. וידוע אשר מהר"ש הלוי ז"ל נפטר שנת שצ"ה טרם נולד נתן.

ועוד כמה ראיות באופן אשר המחבר חה"י היה גדול מאד בתורה ובחסידות. צא וראה את הגאונים אשר נתנו הסכמתם על ספרו חה"י. וגם הר"י אלגאזי כותב בהקדמתו לספר חה"י שיגע שתי שנים לסדרו בכדי לזכות את הרבים (כן כתב אלי ידידי הרב הג' מקובל אלקי מו"ה שלמה עלייאשאוו שליט"א משאוויל [מחבר "לשם שבו ואחלמה"] אשר יש לו ספר חמ"י  עם הקדמת מהר"י אלגאזי ז"ל). וגם המחבר "מקדש מלך" על הזוהר מביא אותו יותר מחמישים פעם ומבאר ע"פ דברי קדשו מאמרים הרבה מזוה"ק. וגם מרן המחבר (רש"ש) קורא אותו ואת הקדוש בעל "משנת חסידים" בשם "מקובלים אחרונים", ופסק כמותו לקמן לענין אמירת מגן אבות בשביעי של פסח שחל להיות בשבת, אף שהוא נגד פסק השו"ע. וגם הרב הקדוש בעל "שמן משחת קודש" על שיר השירים מביא אותו כמה פעמים. וגם הרב החסיד אמיתי בעל יוש"ה ("יסוד ושרש העבודה") מביא אותו בספרו הטהור לענין נוסח "אתה כוננת" ביום הכפורים לאמר הנוסח כפי מה שאיתא בספר חה"י. וגם בצוואה שלו סי' ג' מזהיר לבניו ש"הראשון לכל ספרי מוסר ילמדו ספר חה"י ואחריו ראשית חכמה" עיי"ש. וגם הגאון בעל "חיי אדם" מביא אותו שני פעמים בהלכות יוה"כ. וגם הגאון רבי יעקב מקרלין ז"ל מביא אותו בספרו "קהילות יעקב" לענין רב יוסף מהדר אפי וגרס בברכות דף ח', ומביא בשמו דבר יקר אשר הראשונים לא עמדו ע"ז וכותב ע"ז שהוא דבר נחמד.

וגם הרב "עיקרי דינים" (ר' דניאל טירני, וספרו ג"כ נקרא "עיקרי הד"ט", נדפס בשנת תקס"ג, וחלק נדפס בשו"ע) והרב "זכור לאברהם" (ר"א אלקלעי, נדפס בשאלוניקי, שנת תקנ"ח) מביאים אותו להלכה הרבה פעמים. ועוד הרבה והרבה מחברים מביאים את דברי קדשו. וגם עוד הראתי לדעת בקונטרס שלי את המעשה המובא ב"קהל חסידים" בשם הבעש"ט ז"ל לענין הספר חה"י הוא דבר שלא היה בעולם דאל"כ לא היו מביאים דבריו מגדולי וקדושי החסידים כאשר הכל הראיתי שם ואין פה להאריך.



וגם ע"ד הקושיות אשר מקשים עליו מובן אף לבר דעת קטן כי המה מהבל יחד, ואין כדאי לענות על הבלים כאלה. עכ"ז הראיתי שמה איך דאין התחלת קושיא למי שמבין מעט מכתבי האר"י הקדוש. סוף דבר מובן לכל אחרי שהגאונים הנ"ל המביאים דברי קדשו אשר הרבה מהם היה קרובים בזמן ובמקום להמחבר חה"י יותר מהגאון יעב"ץ, א"כ החולק על ספר חה"י ומבזה אותו ח"ו הרי הוא כחולק על כל הגאונים הנ"ל ומבטל בליבו את כל הגאונים הנ"ל והוא בכלל זלזול הורים ומורים שבוידוי יוה"כ .

ואשרי להמתדבק להספר הקדוש חה"י. והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו ינחנו בדרך אמת אמן. ומי שרוצה לידע הדבר באריכות ואם רק האמת דורש בלי שום עקשות ח"ו, יכול לבוא בכתובים אלי על אדרעס [כתובת] שלי.

(מנחם מענכין היילפרין מהונראדנא.)

52. $אדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי (מחבר  ספר "תניא")@. מדבריו משמע הפרכת אותה שמועת שוא שהבעש"ט כביכול הרחיק לספר חמ"י. כדלהלן: ידוע פסק השו"ע בשם הרא"ש, לענין מצוות קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום "אם למד הפרשה בפירוש רש"י, חשוב [לו הדבר] כמו תרגום" (שו"ע או"ח רפה סעיף ב). עיי"ש מג"א ס"ק ס"ק ג' המציין לשו"ת ר"מ מינץ, סי' פ"ז אות ז. ומה כתוב שם? שלאותם הפסוקים שאין פירוש רש"י, וכן לחצאי פסוקים שאין עליהם פירוש רש"י, חייב האדם לקרוא את המקרא ההוא ג' פעמים. ובמהדורת פריעדמאן ("מכון ירושלים") ל"שו"ע השלם", ציינו שם בהגהות והערות (סי' רפה, ס"ק ו') לעיין בקונטרס אחרון של שו"ע הרב בעל התניא (או"ח סי' רפ"ה). ומה כתוב שם? שכאשר אין רש"י יש לקרוא את המקרא ג' פעמים. וזו לשונו: "וכן הוא בהדיא ברמ"מ [ר"מ מינץ] עיי"ש וכ"כ בח"ה [ב"חמדת הימים"] ח"ב פט"ו [צ"ל כרך ב' פ"ג. וטעה המפענח את כתה"י כי אותיות ג' ט' הן דומות. והמתג הוא קרא כאות ו' של "ט"ו"] עיי"ש" עכ"ל. וכוונתו לחלק חמ"י על שבת (דפו"י דף יז ע"א; ובמהדורתנו דף 83, וז"ל: "למה יחזור ראובן ושמעון ג' פעמים?"). ואם היה איזה שהוא בסיס למה שהוגד בשם הבעש"ט, מי ידע ומי יחוש [חוץ ממנו] אם לא גדול עולם כמו רבנו בעל התניא? אלא ודאי שבשתא היא.

קשר דברי פסקא הנ"ל לדברי מחבר שו"ע הרב, נתפרסם ע"י הגרי"ל ביסטריצקי ז"ל, ראב"ד העיר צפת, בחיבורו "מראה מקומות לקונטרס אחרון". חלק עליו הרב נחום גרינוואלד במאמרו בכתב עת "היכל הבעש"ט" (הו"ל היכל מנחם (חב"ד) ניסן תשס"ד, עמ' לד ואילך) עיי"ש נימוקיו. אבל נ"ל לבאר הענין, שכיון שאנו רואים שיש חיוב לחזור על פסוק "ראובן ושמעון" ג' פעמים, רואים שזה דין כללי בכל הפסוקים, כל שאין בו תרגום, לא יועיל לנו לקרוא בזה פירוש רש"י שיהא במקום התרגום. וכך הבין דבריו מחבר שו"ע הרב זצ"ל. ואמנם נכון שיש שינויי הדגשה בין חמ"י לבינו, שהראשון שולל לחלוטין לימוד רש"י (בכל התורה כולה) כקיום מצות ב' מקרא וא' תרגום, והשני מסכים ללימוד רש"י (וכדברי הרא"ש), אלא עדיין מחזיק במצוה לקרוא כל פסוק ג' פעמים, כל שלא קראו תרגום. ומשום אותו החידוש של "קריאה ג' פעמים" סמך על לשונו של חמ"י. והוא דומה למחלוקת ש"ך וט"ז בענין קיום כתיבת ס"ת ע"י רכישת ספרים (שו"ע יו"ד סי' ע"ר) אם זה כנוסף למצוה העיקרית ועדיין חייבים לכתוב ס"ת, או הוא עקירת חלק מהמצוה הקדמונית. כך הפלוגתא אם ע"י לימוד רש"י עקרנו מצות קריאת תרגום, או רק הוספנו עליו. ולדעתי צודק הגרי"ל ביסטריצקי.

 ולהלן (אחרי ההקדמה) בפרק "תפילות שחידש מחבר חמ"י" העתקנו דברי "ויגד משה" (דף ערה, ס"ק ג) שבנוסח "יהי רצון" הנאמר בתשליך (בראש השנה), בעל התניא מביא בסידורו דוקא אותו הנוסח הנמצא בחמ"י, ולא הנוסח של החיד"א ב"עבודת הקודש" ("צפורן שמיר", סי' יב) שהעתיק מחמ"י אבל הוסיף וגרע בו. והרי דבר הוא.

*

נמסר בשם אדמו"ר ר' יצחק מאיר אלתר [אבי השולשלת המפוארת של אדמו"רי גור], מחבר "חידושי הרי"מ", שאמר כי כמה מהענינים שבספר "שבחי הבעש"ט" הם אינם מדוייקים. ועיין בזה דברי "תעלומת ספר" (עמ' 134-135).

נביא כאן דברי ההיסטוריון אברהם יערי, אשר מתוכם מתבררת המסקנא שמחבר "שבחי הבעש"ט" טעה בדבריו כשסיפר מה ששמע מה הוא יחסו של הבעש"ט ל"חמדת ימים". ואפשר ששמע סיפור בדוי זה מבן דורו שהיה מהנמשכים אחרי הגר"י עמדין במלחמותיו נגד מהר"י אייבשיץ ונגד "חמדת ימים", ולכן המציא סיפורי שימצה "למען התועלת" (כביכול). עיין דברי "תעלומת ספר" (דף 135). והנה ב"שבחי הבעש"ט" מסופר בסגנון זה: "כי ראה שידפיסו באותה שנה ספר חדש ואינו יודע שם אותו הספר, כי עדיין לא קראו לו שם" עכ"ל. הנה הדברים מוכיחים על חוסר דייקנות של המספר בדויות. כי כיון שהספר "חמדת ימים" כבר נדפס משנת תצ"א ואילך בכמה מהדורות, והתפרסם מאד בישראל, כיצד אמר אז הבעש"ט "כי עדיין לא קראו לו שם" ?

ובהיותי מעיין בדברי האדמו"רים שהתנגדו ללימוד של הספר (והחשובים שבהם מוזכרים במאמר "משיב מפני הכבוד" של אדמו"ר ממונקאטש, בספרו "חמשה מאמרות") לבין אותם אדמו"רים הנ"ל שסמכו על הספר והשתמשו בו, הבינותי חילוק גדול בדבר. אותם שהתנגדו לספר לא ראו אותו מעולם (כיון שבאיזורים ההם החרימו את הספר, כדברי אדמו"ר ממונקאטש) וסמכו על מה שהוגד להם בשם הנערץ של "הבעש"ט" זצ"ל. וקבלו את הנאמר בשמו "בעיניים עצומות". אבל אלו ששבחו לספר, הם הרי שלמדו בו ועיינו בו ולא מצאו בו שום פסול. וכעת עלינו להבין ביושר, הא כיצד אפשר לתת משקל שוה בין שני הצדדים הללו? הא כיצד יורה הוראה ת"ח אחד או "גדול" אחד שלא ראה כלל את הנידון ולא בחן מקרוב? בעל כורחו הוא סומך על השמועה. לעומתו המצדדים בעד הספר יודעים מתוך הכרה אישית ובבירור מה ענינו של הספר.

כל שכן כאשר נוסיף טיעון דלעיל שאין לנו שום ידיעה אם אותו המלקט ספר "שבחי הבעש"ט" אם היה בר סמכא בתורה, כי הרי לא השאיר אחריו ספר בדברי תורה. לעומתו, אותו ציבור גדול של אדמו"רים וחסידי עולם שמפורסמת חכמתם ויראתם, הלא חכמתו ומעלתם ניכרות בספריהם.

53. על הגה"צ ר' ישראל חריף, תלמיד מובהק של הבעש"ט. כך כותב מחבר "תעלומת ספר" (עמ' 136-137):

"ומה שמחזק את הספק באמיתות הספור שב"שבחי הבעש"ט"  היא העובדה, שאחד מתלמידי הבעש"ט החשובים ביותר (נכון יותר לומר: חברו), שהיה אף הוא מהשונאים הקשים של השבתאים, מזכיר את הספר "חמדת ימים" ומביע שמחתו על שכיוון לדבריו. כוונתי לר' ישראל חריף.

[וממשיך]: "אחד החסידים הסגפניים שהצטרף לבעש"ט היה המקובל ר' ישראל ב"ר שלמה חריף מסטנוב, מחבר הספר "עטרת תפארת ישראל" על התורה (נדפס לראשונה שנת תרכ"ה, לבוב). גיסו מעיד עליו, כי "היה כפוף להבעש"ט הק', והיה אצלו כמה פעמים. וגם הבעש"ט זצוק"ל ותלמידיו אחריו היה אכסניא שלהם בבית הרי"ח [ר' ישראל חריף] הגדול, והבעש"ט הק' נשקו בראשו מרוב חיבה". איש אחר מבני דורו מעיד עליו [באגרת שהודפסה בתחילת "עטרת תפארת ישראל"] "שהיה מהחבריא קדישא של הבעש"ט והיה חביב עליו במאד מאד". ושוב מעיד איש אחר מבני דורו: "בעת שהיה יושב הבעל ש"ט [הבעש"ט] בסעודת שבת עם תלמידיו הקדושים ובתוכם הרב הגאון המחבר קדוש ישראל [ר' ישראל חריף] והיה [הבעש"ט] מחבב אותו בחיבה יתירה נודעת כאשר יחבב אב לבן יחידו ילד שעשועים ברוב אהבה וחיבה" [שם, בהסכמת ר' ישעיה שור]. ר' ישראל חריף עצמו מזכיר את הבעש"ט בספרו פעם אחת: "קבלתי ממורי ורבי הרב הקדוש ר' ישראל בעל שם טוב נבג"מ, להסיר הדינים עשה כך". (שם בסוף הספר, בחלק ההשמטות). והנה ר' ישראל חריף זה מזכיר בספרו [בפרשת אמור, ד"ה בכוונות סוכות] את הספר "חמדת ימים" וכותב: "אח"כ מצאתי בספר חמדת הימים כדברי, אך באופן אחר, ושמחתי שכוונתי לדברי הגדולים".

[וממשיך אברהם יערי]: וכאן ראוי לציין שר' ישראל חריף היה מהשונאים הקשים לשבתאים, ככל שאר החסידים בני דורו. [והוא מביא ציטטות מספרו בפרשת בשלח, סוף ד"ה גם באופן אחר] עכ"ל אברהם יערי. ברור שאם הבעש"ט היה מתנגד לספר חמ"י, כיצד לא ידע מזה חכם המקורב אליו כמו ר"י חריף? ודאי שזה מבטל לחלוטין את הבדיה הכתובה ב"בשבחי הבעש"ט". ועוד למדנו מדבריו ידיעה חשובה נוספת. שלמרות מלחמתו התקיפה נגד השבתאות, הוא לא מצא שום פגם כל שהו בספר חמ"י.

54. ר' מרדכי בן ר' שמואל, אב"ד וויעלקאטש (סמוכה ליערוסלב). הוא מביא מחמ"י בספרו $"שער המלך"@ (זאלקווא, תקכ"ב. והם מאמרי מוסר, ח"א שער החודש הזה לכם, פרק ג). ספר חשוב זה זכה לחמש מהדורות! (עיין "תעלומת ספר", דף 123)

55-56. וגם הצדיק המפורסם ר' אברהם יעלין (מחבר "ארך אפים", שהרב חפץ חיים שיבח מאד) כתב בספר "דרך צדיקים" (בסי' כ"ט) שרבו ומורו ר' מאיר שלום (אב"ד פאריסוב, והוא היה נכדו של אדמו"ר ר' יעקב יצחק מפשיסחא) התרעם על שמבזים ספר "חמדת ימים" ומליזים עליו. ואמר שהם לא הבינו דבריו בענין תענית בכור, והם ממש דברי אריז"ל ("תעלומת ספר", דף 140). וע"ע דברי הרב מנחם מענכין הלפרין, בספרו "כבוד חכמים", ציין לדברי אריז"ל ("עץ חיים", שער נוק' פ"כ אות ט, וכן שער מאמרי רשב"י, דף ה ע"ד).

57. המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ, מגדולי האדמו"רים, מביא סיפור שהוא נמצא רק ב"חמדת ימים", ומכאן ראיה שהשתמש בו (ההוכחה נמסרה מפי אדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין, ומובא ב"דרך צדיקים" לר' אברהם ילין, פיעטרקוב, תרע"ב, עמ' י"ב). והרב משה בלוי מציין כי המגיד מזכיר חמ"י במפורש, בספרו "רמזי ישראל" על דברי קבלה של רב האי גאון.

58. אדמו"ר ר' אהרן מקרלין, הנקרא ר' אהרן הגדול, העתיק לו בסידורו את הוידוי לערב יום הכיפורים מתוך ספר "חמדת ימים" ("בית אהרן", בראדי, תרל"ה, דף ו') אמנם הכניס בו כמה שינויים. וכן הפסקא מן "וקצר כח הסבל" עד סוף התפילה היא מלה במלה בחמ"י (בשעת הוצאת ס"ת לפני כל נדרי) ומועתק ע"י ר"א מקרלין.

59. הגה"צ ר' משה ב"ר יעקב מסאטנוב, בספר "משמרת הקודש" (זאלקווא, תק"ו) והם ליקוטי דינים על כל ד' חלקי שו"ע, מביא מחמ"י בגליון א, דף א; ועוד פעם בגליון י' דף ב', ובעוד כמה מקומות (מפורטים ב"תעלומת ספר", דף 121). ר' יצחק שור, מגדולי הלוחמים נגד השבתאות בדורו, כותב רבות בשבחו של המחבר "החסיד האמיתי", וכן "ראיתי לאיש צדיק, הי חסיד הי עניו". ואף הבעש"ט אמר עליו "כי הוא צדיק גמור" (כל הנ"ל ב"תעלומת ספר", דף 122).

60. הג"ר פרץ בר' משה, מיושבי קליז ברודי, מביאו בספרו "בית פרץ" (זאלקוא, תקי"ט) היה בסוף ימיו מגדולי צפת, מביא דברי חמ"י בדף סד ע"א. עיין עליו ב"תעלומת ספר" שבחים גדולים ע"י בני דורו (עמ' 127-130). והיה מגדולי הלוחמים נגד השבתאות בפולין. וראה זה פלא שלא מצא שום פסול בספר "חמדת ימים", גם לא בפיוטיו.

61. וכן אדמו"ר ר' ברוך בר' אברהם קאסוב (בן אחיו של ר' משה מקיטוב, ממקורבי הבעש"ט) מביאו בספרו "יסוד האמונה" (טשערנוביץ, תרי"ד, דף מח ע"ב, בראש פרשת "האזינו"). [עיין שבחים מופלגים עליו שאמרו עליו בני דורו, וההסכמה לספרו של אדמו"ר מפרעמישלן, המובאים ב"תעלומת ספר", עמ' 131-133)].

62. גם הגה"צ ר' שמחה ב"ר יהושע מזלוז'יץ (מגיד מישרים מזלאזיץ, ומבני היכלו של הבעש"ט) מביא מדבריו בספרו "לב שמחה" ("תעלומת ספר", דף 131).

63. עוד מהחשובים בדורו היה הרב אליעזר ב"ר זאב, מגיד מישרים בק"ק ראדזין, מחבר הספרים "כלילת יופי" (נאווי דוואר, תקמ"ג), וכן "אמרי שפר" (פאריצק, תקמ"ו) ו"דמשק אליעזר" (פאריצק, תק"ן). ובספר זה האחרון, בדרוש לערב יום כיפור (גליון ז, דף א) הוא מביא מהספר חמ"י.

64. מהגאונים שבדור לפנינו הוא ר' שלמה אריה ליב מטיטשין (מחבר ספר "הכנת הלב לתפילה", ב' חלקים, בילגורייא, תרפ"ז-תרצ"ב. וסיפר עליו מגיד תולדותיו שהיה לומד בספרי חמ"י ("נטעי גבריאל", על ט"ו בשבט, מהד' שנת תשנ"ב, דף רח; "תעלומת ספר", דף 140).

65. והרב ר' שלמה אריה ליב הנ"ל "סיפר בשם הגה"ק ר' נפתלי הורוויץ מראפשיץ זצ"ל [מחבר ספר "זרע קודש", ותלמידו של החוזה מלובלין זצ"ל] שאמנם החסידים פקפקו על המחבר, אבל לאחר פטירתו נתקן ולכך יש ללמוד בו" (ספר "ברכה שלמה", קראקא, תרפ"ח, והובא ב"תעלומת ספר", דף 140). והובא בהקדמת הספר "הכנת לב לתפילה" של הרה"ק מטוטשין (מובא ב"נטעי גבריאל", על ט"ו בשבט, מהד' שנת תשנ"ב, דף ר"ח). והובא גם ב"ויגד משה" (להגאון ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד) דף רעו, בשם הגה"ק ר' יחזקאל משינאווע, ששמע הדברים מפי רבו האדמו"ר מראפשיץ.

66. בספר "אור פני יצחק" (עמ' מד) מביא מאביו הג"ר יצחק פייגנבוים, ראב"ד וורשא, מגדולי תלמידיו של הרה"ק ה"אבני נזר" [והרה"ק מקוצק] זי"ע, שלא היה ניחא לו מה שמרחיקים ספר "חמדת ימים" ומרננים ומרחקים אותו וכו'. [הנ"ל העתקתי ממאמר בקובץ "בית אהרן ישראל", שנה יט גליון ד' עמ' קסו].

67. הגאון ר' אלעזר קעניג (מחבר ספר "רקח מרדכי" על השאילתות, נדפס בשנת תר"פ) והיה מחסידי קוז'ניץ [והוא אביו של ראש שושלת המפוארת של חשובי חסידי ברסלב שבדורנו], הוא כותב: "כי כאן בארץ הקודש לומדים כל המקובלים בספר חמדת הימים" כי כבר נתגלה הספר היקר הזה שבעל מחברו היה צדיק ונשגב, כמבואר בספר "כבוד חכמים" שחיבר גאון הקבלה מ[ורינו] ר' מנחם מענכין מהוראדני" וכו. [העתקנו הדבר מהנדפס בכתב עת הנ"ל, דף קסו].

68. ראוי לסיים פרק זה בדברי אחד מגדולי האדמו"רים בדורנו, הוא הרב מנחם מנדל שניאורסון (אחרון לשושלת מפוארת של אדמו"רי חב"ד). נוסף על שאר מעלותיו הרוממות, ניחון היה במומחיות מיוחדת לתולדות תנועת החסידות, כידוע לקוראי שיחותיו. והיה דייקן גדול, כנראה מהערותיו לספרי חב"ד. והוא מזכיר לספר חמ"י כמה פעמים. עיין ב"ספר ההתוועדויות" (שנת תשמ"ב ח"ב) בענין חיטה בליל ט"ו בשבט, הזכיר ל"פרי עץ הדר" שהוא פרק בחמ"י לענין ט"ו בשבט. ושוב במכתב "כללי" לט"ו בשבט, תשמ"ז, הוא חוזר ומזכיר ספר זה. והנה בספר "המנהגים" (מרכז חב"ד, שנת תשד"ם, עמ' 56, 104-107) וב"אגרות קדש" (כרך ג' עמ' קמ-קמא, מכתב לרש"י זווין) הצדיק את מנהגו לומר בקשת "יהי רצון" לפני אכילת תפוח בדבש בליל ראש השנה, בין ברכת הנהנין לבין תחילת האכילה, וציין שכך עשה חותנו, וכך נהג רש"ב, והם לא גילו לו טעמו של דבר. אבל הוא מזכיר (בדף קמ) שמקור ההדרכה הזאת הוא בחמ"י, ואח"כ מסכם (בדף קמא) שרבותיו דחו לדברי מג"א מפני "דברי המקובלים. וצ"ע מי הם? אלא בתחילה הזכיר שם שני ספרים: "מעגלי צדק" וחמ"י. ספק אם "מעגלי צדק" הוא מהמקובלים (עיין "אוצר נספרים" לבן יעקב, אות מ' מספר 1690, ולא ידוע לנו על ספר קדמון אחר הנושא שם זה. אמנם יש "מעגלי צדק" אבל לא "מעגל צדק"). ובהכרח שהמקור לזה, לפי דבריו, הוא ע"פ "חמדת ימים" (במהדורתנו, עמ' 148-149) הנחשב לספר קבלה. [ואמנם "שדי חמד" (אסיפת דינים, ראש השנה, פ"ב ס"ק ד') משתדל להביא בסיס הלכתי לדברי חמ"י, אבל בסוף מחמיר ומורה שאין להפסיק בין ברכה לאכילה]. וזאת לתעודה המוכיחה ללא צל של ספק שהאדמו"ר מליובביץ (שהיה מומחה גדול) ידע כי הסיפור בשם הבעש"ט (המובא ב"שבחי הבעש"ט") הוא מזוייף. והלך בזה בעקבות זקנו בעל התניא (המוזכר לעיל) אשר גם הוא הזכיר את חמ"י לשבח, ומוכח מזה שגם הוא דחה לסיפור בדים הנ"ל. כי אם היה פסול, לא היה מזכיר אותו לסמך. [והוגד לי לעיין ב"הערות וביאורים" (הו"ל מרכז חב"ד, ניו יורק, גליון תתל"ה עמ' 157) שגם הוסיפו לדון זה].

69. ויש עוד מגדולי החסידים שהשתמשו בספר. בספרו "אבי הישיבות" (דף 184) מזכיר ר"ד אליאך שמחבר "ייטב לב" (רבי יקותיאל זלמן יהודה טייטלבוים, שהיה אדמו"ר סיגעט וגם נכד ה"ישמח משה") מצטט מהספר ומביא הנהגות על פיו. (על גדולתו  הנפלאה בתורה, עיין "חכמי ישראל" של ר"ד הלחמי, בערכו).

70. אדמו"ר ר' משה טייטלבוים מאוהל (מחבר ספר "ישמח משה", ומגאוני דורו, נפטר שנת תר"א) היה מחזיק ספר חמ"י בין ספריו. כך מוסר נ"ויגד משה" של ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד, רב בסערדאהעלי (מהד' שנת תשל"ג, סי' ל"ד אות כד, בדף רעו): "שמעתי מהגה"צ ר' משה טייטלבוים מסיגעט שהיה להם בירושה ספר חמה"י מעזבון הספרים של הגה"ק בעל "ישמח משה".

71. הגה"צ המפורסם $ר' יוסף צבי דושינסקיא@, אב"ד עדה חרדית בירושלים. כך מצאתי עליו בספר "ויגד משה" הנ"ל (סי' לד אות לה): "סיפר לי דודי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר יעקב לעבאויטש שליט"א מקאפיש, שפעם בא בחג הסוכות להגה"צ המפורסם מוה"ר יוסף צבי דושינסקיא אב"ד דק"ק חוסט ו[אח"כ] עיה"ק ירושלים תוב"ב לשוחח אתו אודות איזה ענין, ומצאו לומד בספר חמדת ימים ליו"ט סוכות" עכ"ל. [ועל רום מעלותיו ומעשה נורא על צדקותו של מחבר "ויגד משה", עיי"ש בהקדמה דף יב, כי בעת השואה היו בידיו מסמכים מזויפים המעידים שהוא גוי, והיה יכול להשתמש בהם להציל את עצמו ולצאת מהתופת, אבל כיון שכתוב בשו"ע יו"ד קנז סעיף ב שאסור ליהודי לומר על עצמו שהוא גוי, אע"פ שמותר לו להתלבש כגוי כדי להנצל והגוי יטעה מעצמו, אבל דן בדבר שהגשת המסמכים למשמר הגבול היא דומה לאמירה, ואסורה. והוא נהרג על קידוש השם].

72. "קדושת יום טוב" של ר' חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים (סיגעט, תרס"ה) מביא בשם חמ"י בפרשת ויקהל, ד"ה והנה (כך כתב "ויגד משה", סי' לד פסקא כא).

73. ספר "מכתם לדוד" (פרשת תרומה, ד"ה עוי"ל [עוד יש לומר], ובסוף פרשת תצא, ובפרשת נצבים ד"ה לא בשמים. (כן העתיק "ויגד משה", הגה"צ ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד, בדף רעו פסקא כג)



74. בספר "נטעי גבריאל" (של הג"ר גבריאל ציננער, מהד' שנת תשנ"ב, עניני ט"ו בשבט) בסוף דבריו (דף רח פסקא ט) כותב: "וסיפר לי כ"ק $אדמו"ר מצאנז קלויזנברג@ [ר' יקותיאל יהודה הלברשטם] (שליט"א) [זי"ע, אדמו"ר קרית צאנז בנתניה] שחמיו מזוו"ר בעל ה"עצי חיים" (ספר של הרב צבי טייטלבוים, פירושים לתורה ואגדה בדרכי חסידות, נדפס בסיגעט, תרפ"ז-תרצ"ד) החזיק [בארון הספרים שלו] ספר חמ"י בין ספרי תלמידי הבעש"ט, שהיה מעיין בו תמיד" עכ"ל. [ושם לפני זה, בפסקא ח', כתב: "ב"ויגד משה" על הלכות פסח אסף איש טהור [מהנהרגים על קידוש השם] כשלושים ספרי גדולי הדור שחבבו ספר חמדת ימים" עכ"ל.

75. והרב מנחם מענכין הלפרין מביא (בספרו "כבוד חכמים") שהאדמו"ר ר' משה מזאלשין (נפטר שנת תקצ"א), מחבר "משפט צדק" על תהלים, וכן "תיקון שבת" מביא מ"חמדת ימים" (בדף קנה). ספר "אלבום החסידות" (דף 176) לדר. יצחק אלפאסי מתאר אותו: "היה מגדולי תלמידי החוזה מלובלין, שהחשיב אותו מאד ואמר עליו: 'מגיל עשר קידש עצמו לה'!" (רב תודות לדר. גדליה נגאל שמסר לי פרטים אלו).



*

גדולי עולם שהביאו בספריהם מ"חמדת ימים", למרות שלא ציינו בשמו

76. היו כמה מגדולי ישראל שהשתמשו בספר, אע"פ שלא הזכירו את שמו במפורש. $"פלא יועץ"@ (הגה"ק ר' אליעזר פאפו) הוא דוגמא לכך.



[א] הוא מזהיר (ערך: הליכה) שאין לאדם לבטל מתורה ומצוות אפילו רגע כמימריה, על סמך הפסוק: "לא תרפיני עד בלעי רוקי" (איוב ז ,יט) "שאפילו על זמן כדי בליעת הרוק שואלים דין וחשבון לעוה"ב". והמדרש הזה העתיק כמעט בלשונו מלה במלה מן "חמדת ימים" (כרך ר"ה, עמ' נז ע"א בדפו"י). .

[ב] וכן עצתו של "פלא יועץ" (ערך: בכיה) שמי שאיננו יכול לבוא לידי מצב של בכי בליווי דמעות, לכל הפחות עליו לעורר קול של בכי ("כי שמע ה' קול בכיי", תהלים ו, ט). והרעיון הזה הוא קיבל רק מן "חמדת ימים" (ראש השנה, יוה"כ פ"ב, דף סו ע"ב בדפו"י).

[ג] "פלא יועץ" (ערך: כוונה) אומר בשם המקובלים שבצירוף ברכה א' בכוונה ביום זה, לברכה אחרת בכוונה ביום אחר וכיו"ב, מצטרפות כולן לשמו"ע אחד שלם. הרעיון וסגנון דבריו הם מלה במלה ב"חמדת ימים", חלק יום כיפור, פ"ג (דף סח ע"ב דפו"י).

[ד] גם מה שכתב "פלא יועץ" (סוף ערך: רנה) "אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות", העתיק מושג זה ומלים הללו מחמ"י, בענין הניעורים ללימוד ליל שבועות.

[ה] בספרו (על שו"ע או"ח) של המחבר "פלא יועץ", בשם "חסד לאלפים" כותב בסי' רפ"א: "קבלה בידינו מר' יהודה החסיד ששבח 'נשמת כל חי' מסוגל [להתגבר] על כל צרה, לקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול ממנה לאומרה בתודה וקול זמרה בפני עשרה" עכ"ל. בכל הספרים שיש בידינו מר"י החסיד, לא מופיעה סגולה זו. ובכן מי הם אלו שהוא סמך עליהם במסורת שהביאו? איננו כי אם "חמדת ימים" בכרך ראש חדש (סגולות שבסוף הכרך, דף?). הרי שסמך עליו.

77. גדול המקובלים, רב רבנן ומופלא ומופלג הרי הוא $הרב משה זכות (רמ"ז)@. אפשר להיות כי הושפע ממה שלמד בספר "חמדת ימים" (או ממה ששמע מפיו, כי הרי הכיר את ר' בנימין הלוי עצמו, כן כתב החיד"א ב"שם הגדולים", בערכו). כי הספר חמ"י מלמד על מנהג לתקוע תקיעת שופר בהנץ החמה של ראש השנה, או לפני שנגשים לתפילת שחרית (כרך ימים נוראים, דף 156) וכן נמצא מנהג זה בכתבי הרמ"ז (בפירושו לזוהר, ויקרא דף צח ע"ב, בנדפס מחדש ע"י "קול בטחה", עמ' שלא. ועיין שו"ע או"ח סי' תקפח, תחילת "שערי תשובה" הביא דבריו. וכן מוזכר ע"י החיד"א בשו"ת חיים שאל, ח"ב סי' י' פסקא ג'. אע"פ שהחיד"א מתנגד לקיום המנהג). ולפע"ד מנהג זה לא נמצא בשאר כתבי בני דורו של האריז"ל, אלא הובא מנהג זה לאירופה ע"י מחבר חמ"י, ונהג הרמ"ז על פיו כי הכיר את ר' בנימין הלוי פנים אל פנים. וגם אם אין המחבר ר' בנימין הנ"ל, אבל רבנו רמ"ז נפטר בשנת תנ"ח, ואפשר שכת"י חמ"י (שנכתב בשנת תכ"ט) הגיע לידיו. ונהגו כן אחריו ר' בנימין הכהן (חותנו של ר' ישעיה באסאן, כמבואר שם בשע"ת) וכן נהג רמח"ל, כדלהלן.

78. ספר "שרשי השמות" של הרמ"ז נדפס לראשונה (מתוך כתי"ק) ע"י הוצ' נזר שרגא בשנת תשנ"ה. בשנת תשנ"ט הם ההדירו אותו עם כמה הוספות לכת"י הרמ"ז שכתב הרב המקובל אברהם אלנקאר (מחכמי תוניס, שנת תקמ"ד), שהיה מומחה במקצוע זה והוסיף מהרבה ספרים אחרים. באות ת' (ס"ק טו, סוף דף תקלא) הביא לדברי "חמדת ימים".

79. גדול המקובלים הרי הוא $ר' עמנואל חי ריקי, מחבר הספר "משנת חסידים"@ (נדפס לראשונה בשנת תפ"ז). עיין עליו שבחים גדולים של שו"ת דברי חיים (אדמו"ר צאנז) אבהע"ז סי' ק"א; ורצ"ה מזידוצ'וב ("עטרת צבי על הזוהר, פ' שמות); ושו"ת מנחת אלעזר (מונקאטש) ח"א סי' יא. וב"שם הגדולים" כותב עליו בערכו שהיה כ"ב שנה נוהג לצום כל ימות החול, ומתנהג בחסידות וקדושה. ע"ע דברי גאון עולם רבי יעקב שאלתיאל נינייו בספרו "אמת ליעקב" ("שפת אמת", פסקא נ"ה, דף קי), כיצד הגאון ר"ד מאג'אר החזיק הספר כקמיע, ולמד כולו כ"ה פעמים. ושם (דף קכא) מביא שהרש"ש העתיק ממנו ביותר מעשרה מקומות. ושם בהשמטות שבסוף הספר דף קלו ע"ב) נוראות כיצד נהרג על קידוש השם, ונשאר גופו בשלימות זמן רב, ויהי לפלא.

והרב "משנת חסידים" בחלק הנקרא "מסכת ראש השנה, ס"ק ז, מביא כוונות "זבדיה", וזה נמצא בניקודו בחמ"י (ראש חדש דף 624). ואמנם דפוס ראשון של "משנת חסידים" היה בשנת תפ"ז, כארבע שנים לפני הדפסת "חמדת ימים" לראשונה. אבל כיון שהמחבר של חמ"י עצמו כותב שכתב בשנת תכ"ט, ודאי שהוא היה קודם. וכיון שאף הוא היה בצפת (איפה שנמסר הכת"י לר' יעקב אלגאזי) אשר לשם הגיע מחבר "משנת חסידים" בשנת תע"ח ושהה שם ג' שנים, שמא ראה שם את הספר בכת"י.

ועוד דבר חשוב יש שגאון עולם מחבר "משנת חסידים" מביא, והרי דרכו להביא בספרו רק מה שהורה האריז"ל ולימד, והדבר הזה נמצא לכאורה אך ורק ב"חמדת ימים", הוא בהל' תלמוד תורה (פרק ג הלכה ה) וז"ל: "ומכל מקום ירבה לימודו לעולם במקום שלבו חפץ בו יותר, כי שמא נתגלגל לתיקון הלימוד ההוא שחושק, הן מקרא הן משנה הן תלמוד הן קבלה, ולא לתקן לימד אחר" עכ"ל. וכך לשון חמ"י (סוף כרך ר"ח, ט"ו עצות בענין לימוד, עצה י"א): "וכתב [הרב אריז"ל] עוד שלעולם ירבה לימודו בלימוד שלבו חפץ יותר, כי שמא נתגלגל לתקון הלימוד ההוא שחושק בו ולא לתיקון לימוד אחר" עכ"ל. הרי שסמך על הספר חמ"י.

80. ואחד מגדולי המקובלים בדורנו הפנה את תשומת לבי לכך כי גם $רמח"ל@, ענק העולם, הושפע והעתיק ממה שלמד בספר "חמדת ימים". [א] כי הנה ב"קיצור הכוונות" בסדר ליל יום הכפורים (דף קיג) הוא כותב שאין להתעטף בטלית מבעוד יום ערב יום כפור (כמנהג כל העולם, כדי לברך על הטלית) כי אם דוקא אחרי שקיעת החמה (ונימוקו ע"פ סוד). ודבר זה נמצא בחמ"י (דפוס חדש, דף 285). ואמר לי הגדול הנ"ל שלא ידוע לו מי עוד מהקדמונים אמר כך, אלא ודאי סמך רמח"ל על חמ"י. והוא מחמיר בזה יותר ממחבר "נגיד ומצוה" המרשה ביום. כידוע, "קיצור הכוונות" נכתב בשנת תצ"ג (כך כתוב שם בדף קעב) וחמ"י נדפס רק בשנת תצ"א.

[ב] וכן בכוונת טבילה של פסח, על סמך הפסוק "ויקרא אלהים ליבשה ארץ", לקח רמח"ל ממה שכתב חמ"י (ראש חדש, פרק ב, ובחלק יו"ט פ"א).

[ג] חסידי עולם נוהגים לאפות מצות מצוה בערב פסח עצמו אחרי חצות (שו"ע או"ח סי' תנח). ולא הוזכר בקדמונים לשיר אז ההלל. אבל רמח"ל מזכיר "ולכלול בם השכינה באמירת ההלל שעולה אדנ"י" ("קיצור הכוונות", דף סט). לכאורה אין אמירה זו מוזכרת כלל בכתבי אריז"ל, כי אם ב"חמדת ימים" אשר משם הושפע. וכבר הזכרנו שהחיד"א העתיק מנהג זה ("עבודת הקודש", מורה באצבע, סי' ז ס"ק ר"ה, וגם הוא העתיק זאת מחמ"י) וממנו הועתק ב"כף החיים", סי' תנח ס"ק ט).

[ד] וכן בכוונות של ראשי חדשים, י"ב חדשים (קיצור כוונות, דף נג) העתיק רמח"ל מן חמ"י (ענין ראש חדש, אדר חדש העיבור). ואף שב"שער היחודים" המיוחס לאריז"ל הוזכר הענין, אבל הרי חסר שם ענין "חדש העיבור". וזה נמצא רק בחמ"י.

[ה] רמח"ל כותב לענין ראש השנה: "בבוקר מיד אחר עלות השחר, יש חסידים שנוהגים לתקוע בשופר ל' קולות עם כוונותיהם" וכו' ("קיצור הכוונות", דף פד). נלע"ד שהוא הושפע מחמ"י (כרך ימים נוראים, דף 156). ואע"פ שגם הרמ"ז נהג כן, אבל המקור הראשוני לכך הוא חמ"י, דור רביעי לאריז"ל.

81. ועוד בספר $"מעם לועז"@ (בעריכת הגאון ר' יצחק מאגריסו, מגדולי רבני קושטא) על שמות, סוף פרשת תשא (דף תתתד) מביא משל הנמצא אך ורק בחמ"י (אלול, דף 25); וכן על ויקרא (דף רפ"ה) מביא מעשה שנמצא רק ב"חמדת ימים" (יום כפור, דף 187).

82. ועוד יש להזכיר כאן הגאון העצום $ר' יעקב חיים סופר@, מחבר סדרת ספרי הביאור לשוע או"ח ויו"ד $"כף החיים"@. [א] בסי' תרנ"א (ס"ק טז) מביא מנהג של קשירת הלולב בסוכות ע"י י"ח קשרים. ואין לו שום מקור אחר לזה אם לא "חמדת ימים", סוכות, פ"ב (למרות שאיננו מזכיר את שמו).

[ב] ועוד, בסוף סימן תרפ"ה הוא מביא בקשות שיש לקורא (וכן לשומע) לומר לפני קריאת ההפטרות של פרשת זכור ופרשת שקלים (ועוד מוסיף שכך המנהג בישיבת "בית אל" הנוהגים ע"פ האריז"ל). והנה תפילות אלו נמצאות מלה במלה בספר "חמדת ימים" (כרך ר"ח חנוכה ופורים, דף ?).

ואגב אורחא שומעים אנו כי גם הגאון האדיר הרב חיים שאול דויך, ראש ישיבת בית אל בימי "כף החיים", סמך גם הוא על תפילות אלו של חמ"י.

[ג] וכן הלך הר"ח סופר בעקבות "בן איש חי" שיש ללמוד בספר חמ"י מעשה נס חנוכה (כף החיים, או"ח סי' תר"ע ס"ק יז)

ומכיון שדברי הרב יהודה פתייה נתפרסמו בישראל בשנת תרצ"ג, וספר "כף החיים" נדפס רק אח"כ, ברור הדבר שהרב מחבר "כף החיים" לא סבר ולא קיבל דברי הרב יהודה פתייה (ושניהם היו מבבל, ושניהם עסקו בקבלה, ואין ספק שידעו זה מזה).

83. הגאון המקובל ר' סלמן מוצפי, מגדולי בבל בדורנו, היה לומד בספר חמ"י. כך העיד בנו ראש הישיבה הרב בנציון מוצפי, וכך העיד חתנו הרב דוד שאלתיאל. (וכבר הבאנו זאת לעיל אגב אורחא בסעיף 8). ובשמו אמרו שרוב חכמי בבל למדו בספר גם אחרי פרסום דברי הר"י פתייה זצ"ל.

84. הרב המקובל ר' מרדכי שרעבי זצ"ל, הוגד לי ע"י אחד מבני ישיבתו "נהר שלום" שהיה אומר את הבקשות שבספר חמ"י, ומסתמא היה לומד בו.

*

סיכום

מתוך הרשימה הארוכה הנ"ל אנו רואים כי כמעט כולם היו אחרי שהגר"י עמדין פרסם את דבריו בעולם, ואעפ"כ הנה הרבנים הגדולים ההם שפטו ע"פ עצם הלימוד בספר שבדברי ההתנגדות של ר"י עמדין אין שום ממש, ורק חשדנות יתרה לפי צוק העתים ההם. עצם מספרם הרב (74) של התומכים הוא מרשים מאד והתופעה הזאת ראויה לתשומת לב. ואף שראוי לנו לדון בדברי הגאון והצדיק הגר"י עמדין בכובד ראש, אבל הרי מולו יש לא רק מרובים בכמות, אלא גם גאונים שהם עצומים ופקיעי שמייהו, ממזרח שמש ועד מבואו, והם הם התומכים בלימוד זה. חוץ מעצם העובדא שהגאון הכביר רבי יעקב אלגאזי, הוא שהגיה כל כתב היד והביאו לידי דפוס, ואף כתב עליו הערותיו. וכדברי בעל "לשם שבו ואחלמה", מהר"י אלגאזי עבר משך שנתיים על כל ד' כרכים של חמ"י כדי להגיה אותם בפרוטרוט. ולאו מילתא זוטרתא היא. ועד שהאדם קנאי לכבודם של דברי הגר"י עמדין, יש ליזהר ביותר לבל יכווה בגחלתם של הגאונים העצומים והמרובים. והמערער נגדם בזה (לומר שהיו "מוטעים" או "תמימים") נראה ח"ו כאפקירותא בכבודם (מעין זה כתב הגר"ח פאלאג'י, בספרו "כל החיים", מערכת א', ערך השגה). וכך לשון הגאון ר' מנחם מענכין הלפרין, בהערתו על ספר "נהר שלום" לרש"ש (בסוף "עץ חיים" דף 62) "סוף דבר מובן לכל אחרי שהגאונים הנ"ל המביאים דברי קדשו אשר הרבה מהם היו קרובים בזמן ובמקום להמחבר "חמדת הימים" יותר מהגאון יעב"ץ, אם כן החולק על הספר חמה"י ומבזה אותו הרי הוא כחולק על כל הגאונים הנ"ל, ומבטל בלבו כל הגאונים הנ"ל, והוא בכלל זלזול הורים ומורים שבווידוי יום הכפורים. ואשרי להמתדבק לספר הקדוש חמה"י" עכ"ל.

אפשר בהחלט לומר שהמעיז וממשיך לבזות את הגאון המחבר או להטיל ספק במהימנותו, למרות שמונים הגאונים והצדיקים גדולי עולם הנ"ל שתמכו בכבודו, אין זאת אלא "דרך עיקש" וחטא גדול. אחרי ההוצאה לאור של שני כרכים ראשונים של "חמדת ימים" (בשנת תשס"ג), הופיעו כמה חוברות ומאמרים להמשיך ולפסול את חמ"י, ובין היתר טענו בעלי המאמרים ההם לבטל חשיבות אותה רשימה שאספתי (אז נדפסו שמותיהם של 48 רבנים גדולים) כי או "שהם לא שמעו" על דברי ר"י עמדין, או "שלא הבינו" חומרת פשעו של נתן עזתי. נ"ל כי "גדול עון אחרון מן הראשון". אם בתחילה הם ביזו רק למחבר חמ"י בלבד, אבל כדי להתעקש במחלוקתם הם צריכים גם להשפיל ולהטיל דופי בחכמתם ובפקחותם של כל הרבנים ששמותיהם הוזכרו ברשימה. אוי כמה נורא הוא יצר הרע של מחלוקת!1

כל שכן כי כל בן תורה וירא שמים באמת צריך להתבונן במי אנו עסוקים? בגר"ח אבולעפיא (אשר כל הרואה דברי תורתו כמו ספר "עץ חיים" נבהל מגדולתו) והא כיצד אפשר לומר שנתן "הסכמה" לספר ולא ידע? וכן גאון עולם מהר"י אלגאזי, שהכין את הספר לדפוס, לא קרא מה לפניו? ומי יש בדורנו היכול להתחרות מול גדולת הגר"ח פאלאג'י? וכן גדולי אשכנז, הפרי מגדים, החתם סופר, והכתב סופר, ועוד, והמקובלים העצומים חיד"א, בן איש חי, הרח"ש דוייך ועוד. כלום המתנגדים בדורנו אינם בושים להרים ראש נגדם? ובאמת, אם מהיום הזה והלאה אחרי פרסום קובץ זה של שמונים הרבנים הנ"ל, אם יש איזה בן תורה המבזה למחבר "חמדת ימים", אין זה אלא שנכשל בחטא גדול של אפיקורסות (ש"ך על יו"ד סי' קנ"ז). כי הייתכן שלא נכנס בלבו אפילו "ספק" שמא צדקו שמונים הרבנים? כיצד זה כל כך מוחלט אצלו?

1 הערה:

טוב הדבר להביא כאן דברים נפלאים שכתב הגאון העצום הרב מנחם מענכין הלפרין (מחבר "הגהות וביאורים" לספר "עץ חיים" לאריז"ל) ממה שכתב בספרו "כבוד חכמים" (עמ' יט, פסקא י"א): "כל זה מצאתי את עצמי חובה להודיע בשער בת רבים אשר המחבר "חמדת ימים" איננו נתן העזתי ח"ו, יען כי מצווים אנחנו מחז"ל אשר אמרו ברוח קדשם שאסור לשתוק כששומעים בזילותא לחד מדרבנן, כמעשה בבבא מציעא (פד ע"ב) אצל ר' אלעזר בן רשב"י [שאחרי פטיריתו יצאה לו תולעת מאוזנו, כי לא מיחה]. וזה [החיוב לעשות מחאה] אין חילוק בין מחיים [של זה שמבזים אותו] בין לאחר מיתה, וכן פסק ביו"ד סי' רמ"ג סעיף ז' וז"ל 'ואם ביזה את החכם לאחר מותו' וכו' עיי"ש. ובפרט זה הדבר הוא נוגע למעשה, כי באמת אני אומר כי הלעז אשר הוציאו על הגאון רשכבה"ג מו"ר יהונתן [אייבשיץ] ז"ל ועל קדוש ה' רבינו משה חיים לוצאטו ז"ל, לא גרמו היזק לעולם. יען כי אח"כ נמנו וגמרו כל חכמי ישראל ופרסמו כי המה בקדושתם ובטהרתם עומדים, ו[בני ישראל] לומדים ספריהם להלכה ולמעשה וליראת שמים. אך הלעז שהוציאו על הרב "חמדת ימים" רואים אנחנו כי הרבה והרבה אנשים נמשכים ומאמינים לדברי הלעז, בחושבם שאמת הדברים; על כן חדלו מללמוד בספר הבהיר חמ"י, אשר רבים השיב מעוון. כי הוא באמת ספר נפלא, מלהיב הלבבות, ומקרב את לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולעבודת השי"ת, עד אשר החסיד האמיתי, בעל 'יסוד ושרש העבודה' גזר אומר לבניו אשר 'ראשון לכל ספרי המוסר ילמדו ספר חמ"י". וזה היזק גדול לעולם [שהמלעיזים גרמו לעם ישראל להמנע מלימודו]. על כן הוא נוגע למעשה ולפרסם זאת בישראל, אשר הוא ספר קדוש, ומחברו היה איש צדיק וגדול בתורה. $ואשרי למי שמתדבק בספר חמ"י, לקבוע עתים ללמוד בו בכל יום, אם מעט ואם הרבה.@ וזכות מחבר חמ"י תעמוד לנו לזכות ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ונהיה תמיד דבוקים בתורת ה' וביראתו כל ימי חיינו" עכ"ל. עד כאן ההערה.

לכן נודה לה' כי טוב, על שמחזיר עטרה ליושנה, ויוכלו בני הדור ללמוד בספר קודש זה כדי לעבוד את קונם ית"ש בדחילו ורחימו. ושליחותא דקמאי קא עבידנא.

משה צוריאל

בעז"ה עורך המפתחות, והמציין למקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל, ומכין דברי מבואות, לספרי הקודש המנויים להלן:

סתרי רבנו בחיי (בן אשר, תלמיד הרשב"א) על התורה

עבודת הקודש (לר' מאיר אבן גבאי)

מצודת דוד (טעמי המצוות, לרדב"ז)

פרדס רמונים (לר' משה קורדוברו)

גליא רזא (לר' אברהם, תלמידו של האריז"ל)

טוב הארץ (לר' נתן שפירא, מגורי האריז"ל)

מצ"ת שימורים (סודות של הל' מזוזה, ציצית, תפילין, להנ"ל)

עמק המלך (לר' נפתלי בכרך, מגורי האריז"ל)

מקדש מלך על הזוהר (לר' שלום בוזגלו, מהד' של חמשה כרכים)

ביאור הגר"א לספר יצירה (מהד' יריד הספרים)

*

דברי המלקט "בענין הפיוטים"

מכל הטענות שאמרו מתנגדי ספר "חמדת ימים", הוכיחו המסנגרים שאין בהם ממש. מלבד נושא אחד שלא ראיתי מי שיישב כל צרכו. שלש פעמים מופיע פיוט שהמחבר העתיק, לזמר בראשון של פסח, בשביעי של פסח, ולחג מתן תורה. ובשלשתם סדר ראשי תיבות הוא לכאורה אותו שם של הרשע, נתן עזתי. ודאי שיש כאן מקום תמיהה על המחבר קדוש, אשר כל ספריו מלאים דבקות ודרגות נשגבות, כיצד העתיק פיוט כזה?

אבל שבתי והתבוננתי, כי לא אנחנו הראשונים לגלות בעיה זו. ודאי כל שמונים גדולי התורה ששבחו את הספר, וראו במחבר שהוא בר סמכא שראוי לצטט מדבריו, גם הם ראו זאת כשלמדו בספר (כיון שבדפוס באו האותיות של כל ראש שורה מודגשת ומוגדלת). אי אפשר לסבור שדלגו "במקרה" על אותו הדף, שהרי שיר כזה מופיע שלש פעמים במקומות שונים בספר! ואם האחד מהם קרא ב"רפרוף", כלום כל החמשים נהגו כך? [ובמיוחד שבני ביתו של ה"כתב סופר" מעידים שלמד בכרך זה שלנו בכל רגל ורגל בישראל. כיצד הוא חשב על נושא זה?] ועלינו לעיין, מה שמונים גדולי ישראל השיבו על קושיא זאת? אין לנו בכתב מה השיבו על כך [ודאי כי ענו בעל פה למי ששאל]. לכן מן הראוי שנסדר כאן מה שאפשר להיות שקדמונינו אמרו. [ובגוף הספר תרגמנו כל הפיוטים מהארמית ללשון קדשנו, וגם ציינו מקורות מספר. וכל לומד יווכח שאין בתוכן שלהם שום נפתל].

ראינו שהגאון מחבר "ארעא דרבנן" הגאון ר' יעקב אלגאזי, המביא לבית הדפוס את ספר "חמדת ימים", הביא במלואו את הפיוטים אשר חשד יש בהם שמחברם הוא נתן עזתי. כנראה הגאון זצ"ל לימד זכות על מחבר "חמדת ימים" ולכן לא ראה לנכון למחוק אותם. חובה עלינו כבני תורה ללכת בעקבותיו ולדון ג"כ לכף זכות (לקיים מצות עשה דאורייתא של "בצדק תשפוט עמיתך", רש"י לויקרא יט, טו). ולהלן נביא את הטיעונים האפשריים:

1 - אין מחבר הפיוט הזה "נתן עזתי", שהרי איננו אותו השם בדיוק. כי נוסף בפיוט לפסח "אברהם נתן בנימין" (כן כתב הגאון הרב מנחם הלפרין בספרו "כבוד חכמים"). ועוד, אביו של אותו רשע היה שמו "אלישע לוי" (כמבואר בספר "אבן נגף", דף 12) ולא "אלישע חיים" כמו שמופיע בשיר. ובכן לכאורה הוא אדם אחר. ועוד, הרי הגמרא חוששת לכמה "יוסף בן שמעון" שיש בעיר (גיטין כז ע"א). ובכן שמא כותב הפיוט הוא אדם אחר הנושא אותו השם, ואין זה נתן העזתי הידוע לשמצה?

2 - אפשר להיות שהמחבר העתיק בספרו את הפיוט הזה שנתחבר בהיות עדיין נתן אדם כשר, וע"פ דין מותר ללמוד ממה שהאדם חידש בתורה בהיותו עדיין כשר וטרם החמיץ. כך כתב הגאון ר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, על אבן העזר, סי' צ"ו). ונ"ל להביא לו ראיה ממה שחז"ל הביאו משנה של אלישע בן אבויה בפרקי אבות (פרק ה', "הלומד ילד למה הוא דומה") ואע"פ שאח"כ נהיה אלישע רשע ואפיקורוס (חגיגה טו ע"ב). אבל משנה זו נאמרה על ידו בהיותו עדיין כשר ולכן מותר ללמוד אותה.

ועוד ראיה להיתר זה. מצאנו שבספר "שני לוחות הברית" (של"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, במהד' של חמשה כרכים, כרך ג' עמ' י"ז) מביא חמש עשרה עצות לתועלת לימוד התורה, וכולם הוא העתיק מן ספר האפד [ר"ת אני פריפאט דוראן], שנכתב בשנת קס"ג. [וכן נדפס פירושו ל"מורה נבוכים", הבא במהד' שעם תרגום אבן תיבון]. כפי המפורסם, מחבר זה קלקל בסוף חייו (ושמא מחמת דוחק צרות ועינוייהם של הנוצרים) והמיר דתו. ולכן נזהר של"ה לא לציין בשמו אלא כתב "מצאתי". וצ"ע כיצד אפשר ללמוד תורה מפיו? והרי שנהיה "רב שאינו הגון" (רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"ד ה"א) ואין ללמוד ממנו. אלא פשיטא שהיה סבור השל"ה שמותר ללמוד ממנו דברי תורה שחידש בהיותו עדיין כשר ולפני שסרח.

3 - עוד יש לסבור כי מילי מעלייתא שיש בו דרשינן (תשובת רי"ז משאוויל, מובא ב"שדי חמד", כללים, כלל א' פסקא ס"ד). וסברא זו הזכיר רמח"ל עצמו, בעצם ענין של "ר' נתן", בספר אגרותיו "ירים משה" (דף קפ"ח, מתאריך ה' סיון, הת"ץ). ורואים מהאגרת שהוא דן בבעיה שהזכרנו, וענה על כך: "גם בהם ימצא איזה דבר טוב. ומי חכם יכול לאכול תוכם, וקליפתם יזרוק". והמכתב ההוא נכתב כשנה לפני שנדפס "חמדת ימים" לראשונה (תצ"א) וכוונתו לשאר כתביו, ולא לספרנו.

4 - ועוד שהאיסור ללמוד מן רשע הוא רק "מפיו" ולא מפי כתביו, כמפורש בלשון הפסוק במלאכי (ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". ובגמרא (חגיגה טו ע"ב) הביאו פסוק זה וכפלו לשון זו פעמיים: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה $מפיהו@, ואם לאו, אל יבקשו תורה $מפיהו"@ עכ"ל. ואנו רגילים לדייק בכל מלה ומלה הנראות כמיותרות בגמרא. משום מה ראו חז"ל הקדושים צורך להגיד ב' פעמים מלת "מפיהו"? אלא לומר שאין איסור זה חל על הלומד מפי כתביו. כנראה כן דייק מהר"ל ("נתיבות עולם", תורה, פרק יד); וכן כנראה דייק אדמו"ר ר' צדוק ("פרי צדיק", שמות, דף 111,שקלים, פסקא א' ד"ה ובמתן תורה) וכ"כ הגאון ר' יוסף זכריה שטערן, אב"ד שאוול (דבריו מובאים ב"שדי חמד", כללים, כלל א' ס"ק ס"ד; וכלל ל' ס"ק קמ"ה). והסכים לדבריו הגאון המאסף של "שדי חמד" זצ"ל.

5 - אפשר להיות שמחבר "חמדת ימים" זצ"ל לא שמע כלל את העובדא שנתן עזתי תמך בש"ץ ימ"ש גם אחרי המרתו הנוראה. צריכים אנו לדעת שבדורות ההם לא היה רדיו או עיתון, וללא שמי שהוא יספר לו על כך, לא ידע אדם מאומה על מה שאירע מחוץ לכפר שלו. וכיון ששקד מחבר הספר זצ"ל בלימודיו ולא חיפש לדעת "חדשות", לא ידע מאומה ממה שאירע בעולם בענין ר' נתן שתמך בש"צ. ובמיוחד שמעשה ההמרה עצמה היה בשנת תכ"ו, כשש שנים לפני פטירת המחבר, כלומר כשהיה אז זקן מאד (72) ומתבודד בלימודיו, או חולה כדרך הזקנים ומרותק למטה, ולא מתעניין בעניני "חוץ". ואם לא ידע מהענין, אין להאשימו על הבאת הפיוט.

6 - בעז"ה הבאנו כאן כמה לימודי זכות, אע"פ שהמפקפק עלול לטעון נגד מקצתם. וגם נגד המתעקש לדון לחובה (מה שהתורה אסרה, עיין רמב"ם אבות פ"א, מובא להלן) אנו נענה כדלהלן: כי הנה מצאנו וראינו כמה פעמים כי אצל קצת מגדולי ישראל היתה פליטת הקולמוס בכתיבת דעות מוטעות, וכנראה חסרה להם אז הסייעתא דשמיא שהיתה כמעט תמיד מנת חלקם. נביא שלש דוגמאות. הנה הרמב"ם מציע דעה נוראה שאין אמת בקמיעות ובשימוש בשמות הקודש ("מורה נבוכים", ח"א סוף פ"סא ובסוף פ"סב). ועיין לימוד זכות שכתב עליו הרמ"ק ("אילימה", תחילת פרק א; ובספרו "פרדס רמונים", שער א' תחילת פ"ט). וכן מצאנו שהרד"ק (בהקדמתו לנביאים ראשונים) כותב שכל עניני "קרי וכתיב" שבתנ"ך הם תוצאה של אי ידיעה וספק (ח"ו). וכמה התקיף אותו על זה ר"י אברבנאל בהקדמתו לספר ירמיה. וכמה התקיף את שניהם גם מהר"ל ("תפארת ישראל", תחילת פ"סו). וכן ר"י אברבנאל שנכשל להגיד על עזרא הסופר דבר שאינו ראוי (מל"א י, כב. דף תקמ"ד) וכמה גער בו המלבי"ם שם. וע"ע דברים נחרצים בספרו של ר' צדוק הכהן ("אור זרוע לצדיק", מאמר בשם השם, דף 49).

ולמרות הביטויים הבלתי ראויים הנ"ל, מי זה פתי שיכחיש את המצוה והחובה ללמוד בספרי קודש הנ"ל, למרות אותן שגגות הקולמוס כנ"ל?

ועוד יותר מזה. אם נניח שאדם גדול נכשל מתוך תמימותו לתת אימון ביושרו של איש שהוא נוכל ומעמיד פנים כצדיק, כלום יש מפני זה "לפסול" אותו גדול שהלך שולל? הרי בזמנו גדול עולם ה"חפץ חיים" נתן אימון במי שהו"ל "ירושלמי על סדר קדשים" שמצא כביכול בכתב יד (עת שהזייפן ליקט בעצמו הכל ממקומות אחרים בירושלמי, רק שהחליף את הסגנונות). ה"חפץ חיים" תמך בו ואף נתן "מכתבי המלצה" שייעזר על ידם להשיג כסף להדפסה. ומסופר שה"חפץ חיים" אף החל להניח כל יום תפילין דרבנו תם, כי כך "משמעות" הירושלמי החדש. ואם הוא טעה בהבחנת האדם, כבר הוא נפסל? וכן אותם גדולים שבתחילה נתנו אימון בשו"ת בשמים רא"ש, שזייפן אחד המציא וייחס לרא"ש עצמו. כלום אותם גדולים נפסלו מחמת "תמימותם"?

ובאמת, גם גדולי עולם העצומים ביותר טעו בתמימותם לתת אימון ברשע. חז"ל מספרים לנו כי אפילו הנביא אחיה השילוני (רבו ומורו של אליהו הנביא!) נתן אימון בירבעם בן נבט (סנהדרין קא ע"ב, ודף קב ע"א) וחתם לו בכתב על אישור שיש לעשות כבקשתו, ולבסוף ע"י כתב זה גופא הדיח ירבעם את ישראל לעבוד לעגל. והכל מפני שירבעם עשה רושם עצום כת"ח מופלג ("בשמלה חדשה, אין בתורתו שום דופי", שם בסנהדרין קב ע"א). והגמרא מספרת שם על אחיה השילוני "ושניהם לבדם בשדה", שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם [גם לפני אחיה] כעשבי השדה [מול קומת בן אדם]. ובכן גם חכם וצדיק כמו הנביא אחיה השילוני הוטעה ע"י מי שהתקלקל אח"כ, או שהסתיר בשעת מעשה את רשעותו. ולכן כיצד אנו נתלונן על מחבר "חמדת ימים" אם טעה ברשע ונוכל וצבוע, שהתקלקל אח"כ? ובאמת על ענין ש"צ עצמו ימ"ש מעולם הוא לא כתב מאומה. וכל הדיון הוא במה שהעתיק פיוט מנתן.

[כל זה אנו מוסיפים אם בכל זאת יתעקש אדם עיקש לא לקבל את אותם חמשת הטיעונים המוזכרים לעיל, למרות שנאמרו על ידי גדולי עולם זי"ע, כמו של"ה, מהר"ל, רמח"ל, רבי צדוק ועוד].

ולגבי ההאשמה של "שבתאות", המדייק בדיבורו איננו משמיץ כך אלא למי שהוא מאמין באותו מטורף הדעת ומכנהו "משיח". אבל מי שהוא טועה באיש "נתן עזתי" כשלעצמו, ולא דיבר בכל ספריו מאומה ואפילו ברמז על ש"צ ימ"ש, הגזמה נוראה היא לכנותו "שבתאי" (ח"ו). ירא ה' איננו הולך בדרכם של החוקרים החילונים השמחים אלי גיל להשמיץ כל הבא ליד בהאשמה של "שבתאות".



*

בסיכום: הרי הרמב"ם כותב בדיני לימוד זכות: "אבל אם היה אדם ידוע שהוא צדיק ומפורסם במעשה הטוב, וראית בו מעשה שכל צדדיו מורים שהוא מעשה רע, ואי אפשר להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה, הרי חובה לפרשו שהוא טוב כיון שיש שם צד אפשרות שהוא טוב, ואסור לחושדו. ועל זה אומרים [חז"ל, שבת דף צז.] 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'" עכ"ל (פירוש המשניות, אבות, פרק א', דף ער). וכך נפסק להלכה דאורייתא, עיין "מקורות" ב"חפץ חיים", פתיחה, באר מים חיים, ס"ק ג'. אף בעניננו,

כיון שראינו צדקת המחבר בספרו הנפלא, והעידו על סמכותו ונאמנותו למעלה משמונים גדולי ישראל (כמפורט במבוא שלנו) הרי חובת התורה היא לדון אותו לכף זכות אפילו באפשרות שהיא רחוקה ביותר! וכאמור צריך כל מטיח אשמה להשמר מאד בנפשו, כי חז"ל (שבת צז ע"א) קללו את החושד בכשרים שילקה בגופו ח"ו.

ויותר מזה. מובא בשו"ע (יו"ד סי' קנז סעיף ב') דינו של אפיקורוס. והש"ך שם פוסק הלכה למעשה שהוא הדין המבזה ת"ח, שאין לו חלק לעולם הבא. ומשמעות "ביאור הגר"א" שם שהוא מסכים לדבריו. ודאי כי שגיאות שהיו בעניננו בדורות קדם, אינם בכלל. אבל בימינו אחרי ראותינו דברי למעלה משמונים גדולי ישראל בנידוננו, קשה לנו להבין איך אפשר להשמיץ את המחבר ולא לחשוש כלל אפילו לספק בזה, באיסור כה חמור. כלום כך הם מזלזלים בבוא לידם ספק מאכלות אסורות? ובאמת הדוחה כל ששת לימודי הזכות שהבאנו כאן, ולא נכנס בלבו אפילו "ספק" פן הוא טועה בהאשמתו את מחבר הספר "חמדת ימים", צריך לחשוש שמא הוא בכלל דברי הש"ך בשו"ע יו"ד סי' קנ"ז סעיף ו', והגר"א שם.

"ולמזהיר ולנזהר, שלומים תן כמי נהר".

$תוספת דברים לקראת הדפסת כרכים ג' וד' של "חמדת ימים"@

כמפורסם, הגאון ר' יעקב עמדין וכן המקובל ר' יהודה פתייה, שניהם פסלו את הספר "חמדת ימים", מפני שקבעו כי המחבר שלו הוא (ח"ו) הרשע נתן עזתי שר"י. דברי הגר"י עמדין הם בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן פג): "יצא מפי איש הרוח העזתי המזוהם ומטונף". ודברי הגר"י פתייה, ע"פ מה שראה בחלום, הם בספרו "בית לחם יהודה" (דף עט:) ובספרו "הנשמות מספרות" (דף מח). אבל באמת יש הוכחות חזקות שההנחה הזאת איננה נכונה, אסף אותם הגאון ר' מנחם מענכין הלפרין (מחבר "הגהות וביאורים" שנוספו בספר "עץ חיים" לאריז"ל) בספרו על נושא זה בשם "כבוד חכמים".

לאחרונה, כאשר סיפרתי על כך לפני אחד האדמו"רים שבדורנו, אשר יד לו בקבלה, הוא ייעץ לי לפרסם הדברים במהדורות הבאות של ספר "חמדת ימים". הוא אמר כי כיון שספר "כבוד חכמים" לא נמצא בשוק, וכמעט אף אחד איננו יודע מה כתוב בו, מצוה דאורייתא היא לפרסם לכל הפחות חלק מדבריו. וזאת הנני לעשות כאן.

ואוסיף כאן עוד דברי זירוז שזרזני אותו אדמו"ר שליט"א. הוא העיר כי עתים רבות הצדיקים והישרים נחשדים ע"י בני דורם, ורק כעבור זמן צדקתם יוצאת לאור. וזו אחת ממעלות הצדיקים, שהם סובלים מחשד חינם. כך אמר ר' יוסי "יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו" (שבת קיח:) והוסיף שם רב פפא "לדידי חשדן ולא הוה בי". ועוד סיפר לי האדמו"ר כי לפני כמאתים שנה היה אדמו"ר מזלוטשוב אשר אביו נמנה בין המתנגדים ל"חסידים". ידוע שבדורות ההם היו מריבות רבות בין הקהילות אם לומר באמצע נוסח ה"קדיש": "ויצמח פורקניה" או לא. לפי אריז"ל יש לאומרו, ולפי מנהג עתיק של אשכנז, אין אומרים. ואביו ציוה לו "צוואת שכיב מרע", שכאשר יבוא יומו, אסור לו לבן להוסיף נוסח זה ב"קדיש" שהוא אומר אחריו. והנה תיכף אחרי שקברו את האב בבית הקברות, והאדמו"ר חזר לביתו לשבת "שבעה", קם לומר "קדיש" ושם הוסיף את המלים " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". תמהו החסידים, הא כיצד הוא מיפר רצון אביו הנפטר? ענה הרב, כי כיון שהנפטר כעת נמצא בעולם האמת, הוא כבר יודע שחייבים לומר מלים אלו, ובודאי הוא חוזר בו מצוואתו ודוקא רוצה שהבן יאמר מלים אלו.

כך הפטיר הרב שייעץ לי, אין ספק שכעבור סופה וסערה, וכעת הרב יעקב עמדין הוא ב"עולם האמת", הוא בעצמו מעוניין לבטל את מה שאמר בשגגה ובטעות. ובסגנון זה גמר דבריו "שליחותו של אותו צדיק ר' יעקב עמדין אתה תקיים, ותפרסם דברי ספר "כבוד חכמים". [עכ"ל]. וכיון ש"מצוה לשמוע דברי חכמים", הנני מפרסמם כאן.

לא יכול להיות שמחבר ספר "חמדת ימים" הוא אותו רשע "נתן עזתי":

[א] נתן עזתי נולד בשנת ת"ז. לעומת זאת, בחמ"י, כרך מועדים (חג המצות, פ"ח) המחבר כותב: "עמיתנו בתורה ר' שלמה הלוי נר"ו בתשובותיו (סי' נז) והרי מהר"ש נפטר בשנת שצ"ה, לפני שנתן נולד.

[ב] נתן עזתי מת מיתת נבלים בגיל ל"ג (כמ"ש חז"ל בסנהדרין קו ע"ב "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם") בשנת ת"מ, ובחמ"י על שבת (פ"ח) מביא דברי ר' יו"ט צהלון שאין ברירה בלח (שו"ת סי' נג). וכן בסוף עניני יו"ט חמ"י מביא ממנו, בסי' קלט) כאשר הדפסה ראשונה של ספר זה היתה רק בשנת תנ"ד, י"ד שנה אחרי מיתת נתן שר"י. וכיצד יצטט מהספר ההוא?

[ג] חמ"י לשבת (פ"ג) מצטט דברי "חסד לאברהם" (אזולאי). אבל זה נדפס לראשונה רק בשנת תמ"ה (והרי נתן מת בשנת ת"מ!).

[ד] אותו רשע נתן שר"י למד אצל הגאון ר' יעקב חגיז. אבל בכל הספר חמ"י הוא כותב "מורי ז"ל", כאשר עדיין ר' יעקב חגיז חי אפילו אחרי מיתת נתן.

*

$תוספת דברים,לקוחים ממאמרו של הגאון ר"מ מאזוז שליט"א@, ראש ישיבת כסא רחמים, נתפרסמו בירחון "אור תורה", ניסן, ה'תשמ"ט, סי' ק"ב, וההדירם שוב בתוספת נופך בסוף "תיקון לשביעי של פסח",ומשם העתקנו חלק מדבריו:

שאלה: אם כדאי ללמוד בשביעי של פסח הלימוד הנדפס בספר "קריאי מועד", או יש להמנע מזה, ושב ואל תעשה עדיף?

תשובה: ידוע שלימוד זה אין לו יסוד בדברי הזוהר והאר"י ז"ל, אלא מקורו בספר "חמדת ימים" שיצאו עליו עוררין, ונפקי עליה זיקוקין באתרא דעסיקין, כנודע. מיהו חזינא למר זקני ואבא מארי הגאון זצ"ל שהיו לומדים בבית קצת בליל שביעי של פסח פסוקי תנ"ך מספר "קריאי מועד",ולא היו מתאחרים עד חצות, וכל שכן שלא היו ערים כל הלילה כמו בליל שבועות והושענא רבה. ופה בארץ ישראל נהגנו בל"נ ללמד בבית הכנסת כמה שעות ומחלקים את הלימוד בתהלים ובזוהר למספר אנשים, וגומרים שירת הים סמוך לחצות והלכים לישון. וכן נכון שלא לבטל לימוד זה לגמרי, כי יש בו כיסופים עזים לגאולה שלא נתייאש ממנה ח"ו בראותנו שעבר חג הפסח ועדיין לא בא גואל...

ופוק חזי שכל התפילות במחזורים שלנו (דפוס ליוורנו וג'רבא ואר"י) להוצאת ספר תורה בשלש הרגלים ובראש השנה ויום הכיפורים, מקורן בספר "חמדת ימים", והן נאמרות באלפי קהלות ספרדים בעולם עד היום הזה. רק שיש לתקן ולסקל מהן כמה מכשולים..." [והגאון מפרט שם שיבושים שונים בלשונות וביטויים שבתפילות ההן, שיש לדלגם]...

ומכל  מקום לבטל כל התפילות הנ"ל לגמרי אי אפשר. ומי לנו גדול מהרש"ש ז"ל ראש חכמי הקבלה בדורות האחרונים, שכתב כמה פעמים בספרו "נהר שלום" שאין לו עסק בספרי המקובלים החדשים, ובפרט בספר "חמדת ימים" ו"משנת חסידים" ואינו מעיין בהם כלל. ובכל זאת מצאנו בספר "אמת ליעקב" ניניו, בחלק "שפת אמת" (דף קכ"ב ע"א) תפילה שסידר מוה"ר החסיד (הרש"ש) זצוק"ל לאומרה בכל לילה בעת שיאמר תיקון חצות, וכה תוארה: הבט משמים עדה תמה, שטוחה באסקופת היכלך וככו' עד יגיעו ויגיהו כנוגה רב אגן הסהר" עיי"ש. והדברים כהויתן בקומתן ובצביונן מופיעים בספר "חמדת ימים" ח"ב בהלכות ראש חודש (פ"א דף י"ב סוע"ד) רק שנפלו כמה שגיאות בספר "אמת ליעקב", ויש לתקנן על פי הנדפס בחמ"י [וממשיך הגאון ר"מ מאזוז בבירורו מה הוא הנוסח הנכון, וכן מתקן מה שנשתבש בדפוס בספר "קומי רוני" לריא"ז מרגליות, אשר גם הוא העתיק את התפילה היפה הנ"ל, להאמר אחר תיקון חצות].

"אבל חוץ מפרט זה, כל מאמרי חז"ל ופסוקי תנ"ך וקטעי זוהר הם פלאי פלאות, ילהיבו לבב המיואשים ויחזקו לכודים אסירי התקוה..." עכלה"ק.

$העתק מן "צוהר",@ שנת תשנ"ט, עמ' רפט-רצ (ממאמרו של הרב יהודה לביא בן דוד, מחבר ספר "כרע רבץ")

א. ספירת העומר בסוף ליל הסדר, וכן נוהגים בהרבה  מקומות בחו"ל עד היום.

ב. אמירת "לדוד ה' אורי וישעי" בחודש אלול אחרי התפילה, וכן נוהגים רוב בכל קהילות אשכנז וחלק מקהילות ספרד.

ג. קריאת "ויהי ביום כלות משה" ביום א' ניסן מקורה בחמדת ימים (ח"ג מועדי ה', פרק א, ד ע"א), דבשאר ספרים רק נאמר לקרוא פרשת הנשיא דבר יום ביומו, עיין להחיד"א (מורה באצבע סי' ז אות קצא) ולגרי"ח בריש הגדת "אורח חיים", ועוד). ובסידור בית תפילה (הוצאת מילר, בהנחית הג"ר יעקב משה הלל שליט"א) עוד הוסיפו פסוקי "ויביאו את המשכן", דגם הם מובאים בחמדת ימים שם.

ד. אמירת "ואברהם זקן בא בימים" וכו' ישמרני ויחייני כי"ר וכו', אחר ההלל בראש חודש, מקורו מהחמדת ימים (ח"ב, ר"ח פרק ג, כ ע"ב) והובא בשלמי חגיגה (סי' ג' סעי' ג, בהגהה רכג ע"ב) (אמנם ציין שמופיע גם במשנת חסידים (שהרי היה מעתיק מהחמדת ימים).

ה. מנהג לכפול ג"פ אמירת "ארור המן ברוך מרדכי" וכו' (המובאת במס'סופרים ובירושלמי) אחר קריאת המגילה, מקורו בחמדת ימים (ח"ב, פורים פרק ג, עז ע"ב). והביאו מהר"ח פלאג'י ב"רוח חיים" (סי' תרצ ס"ק ה), ע"ש. וב"כף החיים" (שם ס"ק צח) הביא בסתם שכן מנהג בית אל.



ו. מנהג לומר "מגדול" במוצ"ש  בסעודה רביעית, מקורו בחמדת ימים (ח"א קו ע"ד), והובא בכף החיים (ר"ח פלאג'י, סי' לא ס"ק נט) ובכף החיים (ר"ח סופר, סי' ש ס"ק יד), וכ"פ חסד לאלפים (סוס"י קפט) ובן איש חי (ש"א חוקת סעי' יט, וש"ב ויצא סעי' כז (וע"ע בשו"ת תורה לשמה, סי' קמט). וע"ע למהר"א כלפון בספרו לקט הקציר (סי' טז ס"ק כה) וברית כהונה (או"ח מע' מ ס"ק כט) ובירחון אור תורה (טבת תשנ"ז סי' לג).



ז. הדעות שהובאו בהרבה אחרונים (סידור בית מנוחה (דינים השייכים לסעודה רביעית סעי' ו), חסד לאלפים (סי' ש סעי' א'), יסוד ושורש העבודה (שער ח סו"פ יב), מהר"ח פלאג'י בכף החיים (סי' לא סעי' נט) ורוח חיים (סי' ש), בן איש חי (ש"ב ויצא סעי' כז), כף החיים (להגר"ח סופר, סי' ש ס"ק יד) שזמן סעודה רביעית לכתחילה הוא עד ארבע שעות, מקורו בחמדת ימים (עי' למהר"ח פלאג'י (שם ושם), ובספר בירור הלכה (מהדורה ב' עמ' רמג-רמה).



ח. סדר הלימוד ליל שביעי של פסח (חוץ מקריאת שירת הים), מקורו בחמדת ימים (ח"ג מועדי ה', סדר ליל ז' דפסח (אחר ספירת העומר). ועי' למהר"ח פלאג'י במועד לכל חי (סי' ד' סעי' לח) וע"ע בילקוט מעם לועז (בשלח, עמ' שסא). עד כאן מהחכם הנ"ל.

ולהלן ממקורות אחרים



ט. אמירת קטע "כגוונא" (זהר ח"ב דף קל"ה) בערב שבת, לפני כניסת השבת (חמ"י, שבת דף מה ע"ד).



י.  המנעות משינה בליל שביעי של פסח, והלימוד כל הלילה (עיין "נטעי גבריאל", של הג"ר גבריאל ציננער, מהד' תשנ"ו, הל' פסח, ח"ג פט"ו)



יא.  מנהג אמירת מזמור מ"ז של ספר תהלים, ז' פעמים לפני שמיעת קול שופר בראש השנה



יב.  אמירת "יהי רצון" אחרי קיום מנהג "תשליך" בראש השנה



יג.  הקפות בשמחת תורה בליל שמיני עצרת

אחרי הופעת ב' כרכים ראשונים של "חמדת ימים" בשנת תשס"ג, כתב הרב נחום גרינוואלד שליט"א מאמר ביקורת על האוסף הנ"ל (נדפס בכתב עת "היכל הבעש"ט", הוצ' היכל מנחם (חב"ד), גליון ב, שנה ב' עמ' לד-סב) בו טוען ע"י הבאת מקורות רבים שרובם של המנהגים דלעיל כבר הוזכרו ע"י מי שקדמו לחמ"י, עיי"ש דבריו החשובים. אבל יש להשיב כי דבריו הם לפי סברתו שכתב שם כי מחבר חמ"י חי סמוך לשנת תצ"א, ואף כתב ספרו סמוך לתאריך ההוא, וא"כ רוב החיבורים ההם קדמו לו. אבל לדעתי כיון שבמקום אחד בתוך ספר חמ"י (ר"ח, דפו"י דף יב) מזכיר מחבר חמ"י שכתב הספר בשנת תכ"ט (ורוב ספרו נתחבר עוד לפני זה, כי כתב בהמשכים) אין להחליט מי העתיק ממי. וטענה שניה נגד מסקנותיו של הרב גרינוואלד, שאמנם נכון שהיו שקדמו לחמ"י ברישום מנהגים ההם, אבל ספריהם לא קבלו תפוצה נרחבת, והם לא עשו רושם כה נרחב על כלל חסידי ישראל, כמו ספר חמ"י שיצא במהדורות רבות, כמו שצייננו בתחילת המבוא, ומפורט ב"תעלומת ספר", עמ' 86-96).

ועיי"ש שהרב גרינוואלד מוסיף עוד כמה מנהגים שנהוגים בישראל ואינם נכללים ברשימתנו הנ"ל, והציבור מייחס אותם לחמ"י. כלומר המנהגים נתאזרחו בישראל בזכות ספר חמ"י (למרות שהוזכרו כבר בספרים שמלפניו).

 דוגמא לתשובתנו הנ"ל נזכיר מנהג קריאת פרק מ"ז לפני תקיעת שופר, שהוזכר בספר "שם טוב קטן" (נדפס בשנת תס"ו). אבל כיון שמחבר חמ"י נוקב בתאריך כתיבה של שנת תכ"ט, הרי הוא קדם. ואפשר שהיה המנהג קיים עוד לפני שני המחברים, אלא שחמ"י עשה לו פומבי. וכן בכמה מהמנהגים שהוזכרו, הרב גרינוואלד מציין במאמרו לסידור ר' אשר, אבל הרי הוא נדפס לראשונה רק בשנת תקמ"ח, וחמ"י קדם לו שהרי נדפס בשנת תצ"א.

*

$תפילות ובקשות שנתחברו ע"י מחבר "חמדת ימים@

להלן רשימה חלקית של תפילות שנתחברו ע"י "חמדת ימים", והם נאמרים ע"י קהילות רבות בכלל ישראל. העתקנו הרשימה מדברי "ויגד משה" (הגה"צ ר' משה יהודה כ"ץ הי"ד) סי' לד (פסקאות א-יא):

[א] נוסח תפילה על פרנסה, אחר אמירת "לדוד מזמור" בליל ראש השנה ויום כיפור, הנדפס במחזורים (והוא בשינוי כל דהו מלשון חמ"י, וכתבו החיד"א ב"עבודת הקודש", חלק "כף אחת" אות ט"ו).

[ב] תפילה שנדפס בכל המחזורים למי שתוקע בשופר, לומר לפני התקיעות ("רבש"ע בניך בני רחומיך שמו פניהם" וכו').

[ג] נוסח תפילה לתשליך, שבספר החיד"א "עבודת הקודש" (צפורן שמיר, אות יב) והוא נדפס בכל המחזורים, המתחיל ויהי רצון וכו'. והוא מחמ"י אלא שהחיד"א הוסיף לפניה ולאחריה תפלה ארוכה. וכדאי לציין שבסידור הרב רש"ז בעל התניא, שבדרך כלל אין בו נוסחאות "יהי רצון" או "לשם יחוד" שחידשו האחרונים, אמנם אחר תפילת "תשליך" יש שם "יהי רצון" זו אות באות כבספר "חמדת ימים" בלי הוספות ושינויי של החיד"א ז"ל. [והוסיף "ויגד משה" שהמוציאים לאור מחדש הוסיפו על הגליון במקום 'שתהא שעה זו עת רצון לפניך קריאת י"ג מכילן דרחמי', קבעו "ויהא עולה לפניך קריאת' וכו'. וכן הוא הלשון בעבודת הקודש הנ"ל. אמנם בחמ"י כתוב בהשמטת ג' תיבות אלו. וכן בסידור האר"י להרש"ר (ר' שבתי רשקובר) יש יהי רצון זו בלי הוספות].

[ד] נוסח לשם יחוד, לפני עשיית הכפרות הנדפס בסידורים, וכן בסידור חמדת ישראל.

[ה] תפילה בשעת הוצאת ספר תורה ואמירת בריך שמיה לסוכות ושמיני עצרת ולשבועות, הם כולם מ"חמדת ימים". אך התפילה ליו"ט של פסח מביא שם בשם הרב זלה"ה.

[ו] תפילה לפני חבטת הערבה בהושענא רבה, שכתוב ב"עבודת הקודש" (חלק "כף אחת", אות יז) הוא מחמ"י, בקצת השמטה והוספה, וכתב החיד"א לפני זה "תפלה קדמונית, אך בנוסח מתוקן ומנוקה".

[ז] נוסח התפילה ולשם יחוד לפני הדלקת נר חנוכה, נדפס בספר "נר מצוה" בשם "משפט צדק", והוא לקוח מחמ"י, עם קצת השמטה והוספה.

[ח] תפילה הנדפסת בסידורים לפני ואחרי קריאת סדר פסח בערב פסח.

[ט] בספר החיד"א "עבודת הקודש", חלק יוסף בסדר, סימן ב, אות ח, תפילה להניעורים ללמוד כל הלילה, הוא מספר חמ"י בשינוי לשון כל דהו. וכן הוא גם בחציה השניה של התפילה אחר לימוד ליל שבועות, שם בחלק "כף אחת" אות כ"א.

.

[י] "כף החיים" (סי' תפט אות ז) מביא בשם רש"ש תפילה לניעורים בליל שבועות לאומרה, והיא מועתקת מ"חמדת ימים", שהקדים שם "ואנכי תקנתי נוסח תפלה פשוטה לספירת העומר לרגל המלאכה אשר לפני" וכו'.

[יא] "כף החיים" (סי' תרפ"ה אות ל"ג) כתב נוסח לשם יחוד לקריאת פרשת שקלים ופרשת זכור, שנהגו בה חבורת ישיבת בית אל, ההולכים ע"פ דרך האריז"ל, והוא אות באות בספר "חמדת ימים".

*

$תלמידי האריז"ל@

חשוב לדעת מי הם הגדולים, תלמידיו של אריז"ל וכיו"ב, שהמחבר מביא בספרו. להלן רשימה שהכין אברהם יערי ("תעלומת ספר", עמ' 97-106) ואף העתיק לדבריהם, עיי"ש. וכאן בספרנו תיאמנו העמודים לפי מהדורה הנוכחית של "יריד הספרים" (ירושלים, תשס"ג-תשס"ד) ובלי להביא את הלשונות עצמן.

ר' אברהם הלוי ברוכים

ר' אברהם גלאנטי

ר' אברהם צהלון

ר' אליהו די וידאש ("ראשית חכמה")

ר' אלעזר אזכרי ("חרדים")

ר' חיים הכהן (תלמיד ר"ח ויטאל)

ר' חיים ויטאל

ר' יהודה משען

ר' יהודה ברזילי

ר' יום טוב צהלון

ר' יוסף טראני (מבי"ט)

ר' יוסף קארו

ר' יעקב אבואלעפייא

ר' יעקב בירב

ר' יצחק לוריא אשכנזי

ר' ישראל נג'ארה

ר' ישראל סרוק

ר' מנחם די לונזאנו ("דרך חיים")

ר' מסעוד [אזולאי]

ר' מרדכי מסנות

ר' משה אלשיך

ר' משה בן מכיר ("סדר היום")

ר' משה ניגרין

ר' משה קורדוברו

ר' משה די קוראל

ר' שלמה אלקבץ

*

$הקדמת הגאון והמקובל, המוציא האור הראשון של הספר:@

(1) הקדמת כמהר"ר יעקב בן כמהר"ר יום טוב אלגאזי ז"ל. כפי אשר נמצא בספר "חמדת ימים" הנדפס בקושטאנדינה ואיזמיר יע"א



מעת הוסר התמיד (2) ושכינה עמדה ונשא"ת (3) ותרם מעל הארץ ויעתק צו"ר ממקומו, (4) ביתא דהוו ביה שיתין, (5) שי"תו ושמירו (6). הן עם א' קהל ועדה מישראל היתה כחנ"יות,(7) גנוחי גנח וילולי יליל,(8) וכל פנים קבצו  פארור,(9) כאדם שהכסיפו פניו,(10) משונה בעורו.(11) ורבים מעמי הארץ שו"ת שתו (12) נחל דמעה את (13) המבול מים. ועין רואה חשך משחור, כלו בדמעות עינים להם, חור שבין יהודי לחבירו. וכל ראשי איברים אינו אלא שר"ף קלוי באש, אשא דגרמי (14) יקד יקוד תוכו כברו.(15) ומה הלשון אומר? צ"ר לי המקו"ם.(16) בהנ"חל עליון נח"לה מבוהלת.(17) דכי קא מתחלא, ממתנים (18) עוכר שארו.(19) כי המר שדי (20) נפש החוטאת, ורפואות תעלה אין לה.(21) ברא כד חטי,(22) אי אתה יכול להחזירו. דחסרא לה ארעא הבית והעלייה,(23) מקדש ה' כהנים בעבודתן. ובוטל השיר, וית"ן איש בתרו.(24) את שיש בה ידיעה, כאשר ישאל איש בדבר האלהים. הן הן גופי תורה, אהרניות ערניות,(25) ובין טמא לטהור, לטמאו או לטהרו. "ונפש כי תחטא" לרבות שוגג כמזיד. שם דרך. במקום שבעלי תשובה עומדין (26) להשתחוות ולזבוח תמידין כסדרן. ואם בעליו עמו, בא לו אצל פרו.(27) באמת אמרו "לא לן אדם בירושלים ובידו" (28) משפט רשעים, כי טמא נז"רו. אחד רשע ואחד תם, יום ליום יביע אומר, והתודו את עוונם. ועשה את עולתו, ובלילה שירו מקודש. עד שחשיכה, קדוש יאמר לו, ואוהבו שיחרו.(29) ועתה ישראל! אם אדם חטא, פור"ש אין להם,(30) איזוהי דרך ישרה, דרך הכשרו. ולילה כיום הוא בעוונו, והיה במחשך.(31) אור חשך באהלו (32) ונרו. ל"ו היו תמהי"ן.

וקל מן שמיא נפל,(33) מש"יח אלהי קדוש ישראל (34) ויוצרו. אין מעצור לה' להורות משפט, גבר על חטאיו שישן לו על משמרו.(35) והאלהים אינה (36) בכל דור ודור איש אלהים קדוש לזכות את ישראל,(37) הכינו וגם חקרו.(38) עיני כל ישראל אליו ידרושו, שואלין ודורשין "היכי דמי בעל תשובה?" (39) יתן לאלהים כפרו.(40) עליה דידיה הדר, (41) לתור להם את הדרך [ילכו בה] ואת המעשה אשר יעשון, (42) על מנת לתקן שיעורו. הדור אתם, ראו (43) כל חלקה טובה אשר חלק אלהים לנו. זה ש"פר ספר "חמדת ימים"! כתב איש רבי, מופת הדור והדרו, הרב דומה למלאך, חלק אלוה ממעל. וכל רוח אלהין קדישין ביה, וארשת שפתיו כקול שדי בדברו. השומע קולו, אע"פ שחטא מחזיר לו בייש"וב (44). והפה שא"סר, יעיר קינו עושה לו פות"חת.(45) יפ"תח בדורו.(46) מי שהחשיך בדרך,(47) והבדילו ה' מתורתו של רבי מאי"ר מאורות נתן סביבות עוזו, תבא לו מא"רה.(48) גם הן פרש עליו אורו. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. את קולו שמענו, ואותו לא ידענו. לא ידעתי אכנה, מי בעל דברים? ואת שמו לא הגיד, שמו ושם עירו.

אנכי (49) בדרך נחני ה', בעלותי ההרה הר הקדש גליל העליון, אתרא דמאריה ביתא תלי זייניה,(50) ונטה את שפרירו.(51) והנה איש בא נצב לקראתי, ובידו האי ספרא דבי רב.(52) ויאמר אלי "לך חזק וקני,(53) חמדה גנוזה. אל תעמוד על המקח, בקנין תורה, מקחו מקח וממכרו".

ויקץ יעקב משנתו,(54) ואראה מראות אלהים,(55) נפלאות מתורתו, להורות נתן דבר בעתו,(56) להגיד לאדם יושרו. והיה כל מבקש ה', אשר דרכו נסתרה בשנותו את טעמו,(57) לבבו יבין את מעשה ה' כי נורא הוא, יבין לאשורו. כקרא יהודי,(58) דבר הלמד מעניינו, שוב תשוב עם רב מישראל. ואם לדין,(59) יש תשובה, מעלה בזכורו.(60)

מימיו מן המקדש הם יוצאים, מתורתו של רבינו הקדוש הרי"אל(61) זלה"ה. ומן הבאר ההוא השב"ע השבי"ע (62) את בני ישראל לשתות מי בורו. והו"ד (63) ידו נטויה בשפר הכוונות, מצוות צריכות כוונה, אחת ארוכה ואחת קצרה. רבי לה שנאה.(64) ויביאה אל ביתו "בית תפלה", בדרך קצרה וארוכה.(65) ואף הוא היה מתכוין (66) בעקבות משיחא, הגאון הארי זלה"ה שהכל נהיה בדברו.(67) נפש כי תשב"ע לבטא בשפתים (68) לעשות כווני"ם למלאכת השמים,(69) ועליו יציץ נזרו.(70) מיומא דנן ולעלם, עיני ולבי באומרים לי "מתי יבא לידי כסף ושוה כסף, למען תהיה זאת התורה ברחובות קריה, בין איש ובין אחיו ובין גרו".(71)

ויהי בבואי לעמוד לשרת בבית ה' בלילות, במדרש (72) "כתר תורה", העיר ה' את רוח נדיבי עם אלהי אברהם, אנשי חיל יראי אלהים, והמה מחוכמים, יחידי סגולה, קהילה קדישא נוסדו יחד לתת לכסף מוצא,(73) להוציא לאור האי מרגניתא טבא,(74) איש ממעשרו.(75)

ברם זכור האיש ההוא לטוב, דין הוא הדר,(76) דחיל ומוקיר רבנן, ואיהו גופיה צורבא מדרבנן.(77) החכם המרומם הן גביר, דגמיר וסביר כמה"ר משה צונצין נר"ו אשר בם הוא.(78) בי תמכה ימינו,(79) להוציא לאור המלאכה לגמור, לולי משה בחירו.(80) האנשים האלה שלמים, כולהו אית להו. דרב חסד"א, חסד ואמת נפגשו. יחדיו יהיו תמים, דשנים ורעננים. ונחלו לעולם ההלל והשמחה. וזכות הרב המחבר יגן עליהם, וינטלם וינשאם עליונים למעלה מעל,(81) ריבה,(82) על מרומי ההצלחות יפתח להם [ה'] את אוצרו.

ואתם גם אתם בית ישראל. אשרי איש דמי"ו עליו יטוש,(83) והוא על נדיבות יקום. הראוי לכסף לכסף וראוי לזהב לזהב.(84) גם ה' יתן הטוב, טובה כפולה, ברכה עד בלי די. ויקח יתר"ו (85) למען עשה כיום הזה, להוציא לאור עוד חלק הראשון, המלמד לאדם דעת לפקוח עינים עוורות, וכאור בקר זרחה בעבורו.

ובכן אפרוש (86) את כפי אל ה', יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, גבורי כח עושי דברו, לשמוע בקול דברו.

הקטן תולעת יעקב בכמ"הר יום טוב אלגזי ז"ל

*

הערות להקדמתו של רבנו יעקב אלגאזי זצ"ל

(1) הספר "חמדת ימים" שהיה מצוי בישראל לפני מהדורתנו זאת הנוכחית, היא מהדורה מצולמת מהנדפסת בשנת תקכ"ג. כך מבואר ע"פ דף השער, שם כתבו שנת: "ועתה יגדל", כל האותיות מוגדלות פרט לאות ה' של "ועתה", והגימטריא: תקכ"ג). לפי אברהם יערי (תעלומת ספר, עמ' 87) זו היתה מהדורה ששית של הספר. ואמנם המו"ל ההוא כתב על דף השער שזו "פעם שלישית", אבל טעה ולא ידע משאר המהדורות שקדמו לו. רק אחרי שהדפיס שני כרכים מהספר, בבואו להדפיס כרך על "מועדים", התגלה לו "הקדמה" זו שכתב מהר"י אלגאזי שהיה בדפוס ראשון (איזמיר). וכן גם אנו מהדירים הקדמה יפה זו לפני כרך "מועדים".

(2) דניאל יב, יא

(3) יבמות קט ע"ב, כלומר השכינה התנשאה והסתלקה למרומים

(4) איוב יח, ד

(5) ברכות נח ע"ב. הזכיר זאת למען "לשון נופל על לשון" שיתו ושמירו דלהלן.

(6) ישעיה י, יז. כלומר נהפך למקום קוצים

(7) מליצה ע"פ "כאניות סוחר" (משלי לא, יד) וכאן מחנות חניה בדרכים

(8) ר"ה לג ע"ב

(9) יואל ב, ו

(10) פסחים מח ע"ב (לשון חוורון)

(11) מו"ק טז ע"ב

(12) ישעיה כב, ז

(13) שמא צ"ל: עד שתהי

(14) לשון קדחת

(15) שמא היה כתוב בכת"י: "נחרו"

(16) אבות פרק ה. והקב"ה נקרא "מקום"

(17) משלי כ, כא

(18) כתובות סח ע"א

(19) משלי יא, יז

(20) רות א, כ

(21) ירמיה ל, יג

(22) תרגום של: הבן כאשר חטא

(23) תרגום של הארץ (ארץ ישראל) חסרים לה בית המקדש והעלייה שעל גבה (עיין מסכת מדות פ"ד מ"ה)

(24) בראשית טו, י (כלומר חסרים הקרבנות)

(25) עירובין נג ע"ב (עיי"ש רש"י)

(26) בימי קדם, החוטאים באו לבית המקדש להשיג כפרתם

(27) יומא לה ע"ב

(28) במדבר רבה כא, כא

(29) עד שהגיע הלילה ה' סלח להם על עוונם. "אוהבו" זה הקב"ה

(30) מליצה ע"פ איכה ד, ד. וההדגשה על "ופרש" (ש' ימנית) ללמד שאין בימינו מי יגיד לחוטא כיצד יתכפר לו עוונו

(31) ישעיה כט, טו. כלומר האדם נשאר עם עוונותיו

(32) איוב יח, ו

(33) דניאל ד, כח

(34) מליצה ע"פ שמו"ב כג, א. דוד אמר כך על עצמו, אבל הוא נכון בכל דור ודור (עיין הערת ר' נתן שפירא, נדפס על הדף, "פרי עץ חיים", שער העמידה, פרק יט, ברכת תשכון. וכאן הכוונה לאריז"ל שסידר לחוטאים תיקוני תשובה. ו"חמדת ימים" מדבר בשמו.

(35) עיין מסכת תמיד כח ע"א

(36) שמות כא, יג) ולשון תואנה

(37) בכל דור ודור ה' שולח מגיד מישרים (עיין "חובות הלבבות", שער התשובה, פרק ששי)

(38) מליצה ע"פ איוב כח, כז

(39) יומא פה ע"ב

(40) תהלים מט, כו

(41) תרגום של: חוזר עליו

(42) שמות יח, כ

(43) ירמיה ב, לא

(44) ב"ק קיח ע"א (וכאן מליצה לענין תשובה)

(45) ב"ב צט ע"א

(46) ר"ה כה ע"ב

(47) שבת יז ע"ב

(48) אם פרש ועזב דרך התורה (המכונה "רבי מאיר") תבוא לו "מארה" לשון "אורה"

(49) מכאן ואילך מספר הגאון ר"יאלגאזי כיצד ה' המציא לידו ספר קדוש זה

(50) מקום שם נמצא ר"ש בר יוחאי. "תלי זייניה" (ב"מ פד ע"ב)

(51) ירמיה מג, י

(52) ספר "חמדת ימים"

(53) גיטין נח ע"א

(54) זאת כתב ר"י אלגאזי על עצמו

(55) ראה שיש בספר דברים נפלאים

(56) מסודר לפי עיתות השנה

(57) תהלים לד, א (כלומר שהשתטה, כמו מעשה דוד אצל מלך גת)

(58) ירמיה לו, כג

(59) אם הטה אדם על עצמו מדת הדין ויסורין

(60) מליצה שיעלה משפלותו ע"י זכרון מה כתוב לפניו בספר

(61) האריז"ל, ר"ת הרב יצחק לוריא

(62) שתימלים אלו הן בש' שמאלית

(63) מליצה ע"פ ישעיה ה, כה

(64) מליצה ע"פ "רבי לא שנאה" (עירובין צב ע"ב) וכאן בהדגשה "לה" ללמדנו בהחלט שהדברים מוסמכים והם מפי האריז"ל

(65) התפילות הקצרות שבספר "חמדת ימים" כוללות אריכות רבה מהכוונות של האריז"ל

(66) הדברים נכונים ומכוונים גם ע"פ דברי משיח ה', הרי הוא האריז"ל ("פרי עץ חיים", שער העמידה, פרק י"ט, דה "ברכת תשכון". ועיי"ש הערת ר' נתן שפירא, מודפס על הדף, שמשיח בן יוסף נולד בכל דור ודור.

(67) כל בעלי סתרי תורה שותים את דבריו, ועושים על פיו

(68) ויקרא ה, ד

(69) מליצה ע"פ ירמיה ז, יח. וכאן "כוונות" ע"פ סוד

(70) תהלים קלב, יח

(71) מהר"י אלגאזי אומר כי תמיד היה מצפה שישיג כסף כדי להדפיס ולהפיץ ברבים ספר קדוש זה

(72) זה שם של "בית מדרש" בעיר איזמיר, טורקיה

(73) איוב כח, א

(74) תרגום: פנינה טובה זאת ("חמדת ימים")

(75) כל אחד ממעות מעשר שלו

(76) מליצה: זהו הדר

(77) שבת כג ע"ב

(78) שהוא אחד מן הקהילה הנ"ל

(79) תהלים סג, ט

(80) תהלים קו, כג. וכאן כוונתו לר' משה צונצין הנ"ל

(81) מליצה ע"פ במדבר ה, ו

(82) לשון ריבוי (כמו בסוטה טז ע"ב)

(83) הושע יב, טו. כלומר יתן מכספו כדי לרכוש לעצמו ספר קדוש זה

(84) מגילה יב ע"א. כלומר כל אחד יתרום מכספו למען הדפסת הספר, והעשיר (בעל הזהב) יתן יותר

(85) שמות יח, יב. מליצה שיקבל שכר על מה שנתן יותר

(86) ש' שמאלית

תוספת למבוא הכללי:

בימינו אינו מפורסם מה כבודו והדרו של הרב המפואר הרב יעקב אלגאזי, המו"ל הראשון של ספר "חמדת ימים". כל בן תורה הלומד בספרו "קהלת יעקב" (כללים) עומד משתאה על הבקיאות הנפלאה ועל עמקות העיון. אבל בנוסף לכך, המעיין בהסכמתו של החיד"א לספרו של מהר"י אלגאזי "שמע יעקב" (נדפס בקושטא, שנת תק"ה), וכן המעיין בהסכמתו של הרב יצחק הכהן לספרו של מהר"י אלגאזי "שארית יעקב" (קושטא, תקי"א), רואה גדולות ונצורות, תלי תלים של תיאור מעלותיו של מהר"י אלגאזי. שתי ההסכמות הללו הובאו שוב במהדורת "קהלת יעקב" (מהד' שנת תשמ"ח). [ונעיר כאן במאמר המוסגר, הרוצה לדעת מה הוא תפארתו של הרב יצחק הכהן הנ"ל, עיין "שם הגדולים" לחיד"א, ערכו, פסקא 319, ויותר מזה בדברי המקובל הגאון ר' אליהו הכהן מאיזמיר, מחבר "שבט מוסר", כמובא שם בהקדמה לספר ההוא, מהד' ירושלים, תשכ"ג, הערה 36. וראוי לקרוא בכובד ראש דבריו שכתב בהתלהבות על דרגת מהר"י אלגאזי. והרב יצחק הכהן זה היה בעיה"ק ירושלים, דלא כר' יצחק הכהן האחר שנתן הסכמה ל"חמדת ימים", שהיה מקומו באיזמיר].

וכעת תמיהא נקרא. אוי, כמה קשה הוא יצר המחלוקת והמריבה. כדי להכפיש ולגנות את מחבר "חמדת ימים" ולא לדון אותו לכף זכות, צריכים החולקים ללכלך ג"כ את זהר אור עולם של המו"ל הראשון, שהגה והכין לדפוס כל הספר מתחילה ועד סוף (כמוכח מתוך הערותיו השזורות לאורך כל הספר) ולא מצא בספר שום פגם, ולא השמיט ממנו מאומה (אפילו את הפיוטים). ואין זה דומה לשמונים הרבנים שהבאנו בהקדמה אשר רק הביאו מדבריו, אלא כאן מדובר במי שעיין בכל מלה ומלה ובמלוא האחריות הדפיס את הספר. ומדובר על מי שהיה ראש הרבנים בירושלים, ובמי שהחיד"א והרש"ש כבדוהו להיות ראש החותמים בחבורה שלהם, כמובא בהקדמתנו. ולאו מילתא זוטרתא היא.

למשרד יריד הספרים: דברים דהלן יש להדפיס כהערה נוספת, באותיות שונות, בכרך ג' עמ' דף 83 של דפי הגהה השניה:

דברי המלקט:

מכל הטענות שאמרו מתנגדי ספר "חמדת ימים", הוכיחו המסנגרים שאין בהם ממש. מלבד נושא אחד שלא ראיתי מי שיישב כל צרכו. שלש פעמים מופיע פיוט שהמחבר העתיק, לזמר בראשון של פסח, בשביעי של פסח, ולחג מתן תורה. ובשלשתם סדר ראשי תיבות הוא לכאורה אותו שם של הרשע, נתן עזתי. ודאי שיש כאן מקום תמיהה על המחבר קדוש, אשר כל ספריו מלאים דבקות ודרגות נשגבות, כיצד העתיק פיוט כזה?

אבל שבתי והתבוננתי, כי לא אנחנו הראשונים לגלות בעיה זו. ודאי כל שמונים גדולי התורה ששבחו את הספר, וראו במחבר שהוא בר סמכא שראוי לצטט מדבריו, גם הם ראו זאת כשלמדו בספר (כיון שבדפוס באו האותיות של כל ראש שורה מודגשת ומוגדלת). אי אפשר לסבור שדלגו "במקרה" על אותו הדף, שהרי שיר כזה מופיע שלש פעמים במקומות שונים בספר! ואם האחד מהם קרא ב"רפרוף", כלום כל החמשים נהגו כך? [ובמיוחד שבני ביתו של ה"כתב סופר" מעידים שלמד בכרך זה שלנו בכל רגל ורגל בישראל. כיצד הוא חשב על נושא זה?] ועלינו לעיין, מה שמונים גדולי ישראל השיבו על קושיא זאת? אין לנו בכתב מה השיבו על כך [ודאי כי ענו בעל פה למי ששאל]. לכן מן הראוי שנסדר כאן מה שאפשר להיות שקדמונינו אמרו. [ובגוף הספר תרגמנו כל הפיוטים מהארמית ללשון קדשנו, וגם ציינו מקורות מספר. וכל לומד יווכח שאין בתוכן שלהם שום נפתל].

ראינו שהגאון מחבר "ארעא דרבנן" הגאון ר' יעקב אלגאזי, המביא לבית הדפוס את ספר "חמדת ימים", הביא במלואו את הפיוטים אשר חשד יש בהם שמחברם הוא נתן עזתי. כנראה הגאון זצ"ל לימד זכות על מחבר "חמדת ימים" ולכן לא ראה לנכון למחוק אותם. חובה עלינו כבני תורה ללכת בעקבותיו ולדון ג"כ לכף זכות (לקיים מצות עשה דאורייתא של "בצדק תשפוט עמיתך", רש"י לויקרא יט, טו). ולהלן נביא את הטיעונים האפשריים:

1 - אין מחבר הפיוט הזה "נתן עזתי", שהרי איננו אותו השם בדיוק. כי נוסף בפיוט לפסח "אברהם נתן בנימין" (כן כתב הגאון הרב מנחם הלפרין בספרו "כבוד חכמים"). ועוד, אביו של אותו רשע היה שמו "אלישע לוי" (כמבואר בספר "אבן נגף", דף 12) ולא "אלישע חיים" כמו שמופיע בשיר. ובכן לכאורה הוא אדם אחר. ועוד, הרי הגמרא חוששת לכמה "יוסף בן שמעון" שיש בעיר (גיטין כז ע"א). ובכן שמא כותב הפיוט הוא אדם אחר הנושא אותו השם, ואין זה נתן העזתי הידוע לשמצה?

2 - אפשר להיות שהמחבר העתיק בספרו את הפיוט הזה שנתחבר בהיות עדיין נתן אדם כשר, וע"פ דין מותר ללמוד ממה שהאדם חידש בתורה בהיותו עדיין כשר וטרם החמיץ. כך כתב הגאון ר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, על אבן העזר, סי' צ"ו). ונ"ל להביא לו ראיה ממה שחז"ל הביאו משנה של אלישע בן אבויה בפרקי אבות (פרק ה', "הלומד ילד למה הוא דומה") ואע"פ שאח"כ נהיה אלישע רשע ואפיקורוס (חגיגה טו ע"ב). אבל משנה זו נאמרה על ידו בהיותו עדיין כשר ולכן מותר ללמוד אותה.

ועוד ראיה להיתר זה. מצאנו שבספר "שני לוחות הברית" (של"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, במהד' של חמשה כרכים, כרך ג' עמ' י"ז) מביא חמש עשרה עצות לתועלת לימוד התורה, וכולם הוא העתיק מן ספר האפד [ר"ת אני פריפאט דוראן], שנכתב בשנת קס"ג. [וכן נדפס פירושו ל"מורה נבוכים", הבא במהד' שעם תרגום אבן תיבון]. כפי המפורסם, מחבר זה קלקל בסוף חייו (ושמא מחמת דוחק צרות ועינוייהם של הנוצרים) והמיר דתו. ולכן נזהר של"ה לא לציין בשמו אלא כתב "מצאתי". וצ"ע כיצד אפשר ללמוד תורה מפיו? והרי שנהיה "רב שאינו הגון" (רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"ד ה"א) ואין ללמוד ממנו. אלא פשיטא שהיה סבור השל"ה שמותר ללמוד ממנו דברי תורה שחידש בהיותו עדיין כשר ולפני שסרח.

3 - עוד יש לסבור כי מילי מעלייתא שיש בו דרשינן (תשובת רי"ז משאוויל, מובא ב"שדי חמד", כללים, כלל א' פסקא ס"ד). וסברא זו הזכיר רמח"ל עצמו, בעצם ענין של "ר' נתן", בספר אגרותיו "ירים משה" (דף קפ"ח, מתאריך ה' סיון, הת"ץ). ורואים מהאגרת שהוא דן בבעיה שהזכרנו, וענה על כך: "גם בהם ימצא איזה דבר טוב. ומי חכם יכול לאכול תוכם, וקליפתם יזרוק". והמכתב ההוא נכתב כשנה לפני שנדפס "חמדת ימים" לראשונה (תצ"א) וכוונתו לשאר כתביו, ולא לספרנו.

4 - ועוד שהאיסור ללמוד מן רשע הוא רק "מפיו" ולא מפי כתביו, כמפורש בלשון הפסוק במלאכי (ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". ובגמרא (חגיגה טו ע"ב) הביאו פסוק זה וכפלו לשון זו פעמיים: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה $מפיהו@, ואם לאו, אל יבקשו תורה $מפיהו"@ עכ"ל. ואנו רגילים לדייק בכל מלה ומלה הנראות כמיותרות בגמרא. משום מה ראו חז"ל הקדושים צורך להגיד ב' פעמים מלת "מפיהו"? אלא לומר שאין איסור זה חל על הלומד מפי כתביו. כנראה כן דייק מהר"ל ("נתיבות עולם", תורה, פרק יד); וכן כנראה דייק אדמו"ר ר' צדוק ("פרי צדיק", שמות, דף 111,שקלים, פסקא א' ד"ה ובמתן תורה) וכ"כ הגאון ר' יוסף זכריה שטערן, אב"ד שאוול (דבריו מובאים ב"שדי חמד", כללים, כלל א' ס"ק ס"ד; וכלל ל' ס"ק קמ"ה). והסכים לדבריו הגאון המאסף של "שדי חמד" זצ"ל.

5 - אפשר להיות שמחבר "חמדת ימים" זצ"ל לא שמע כלל את העובדא שנתן עזתי תמך בש"ץ ימ"ש גם אחרי המרתו הנוראה. צריכים אנו לדעת שבדורות ההם לא היה רדיו או עיתון, וללא שמי שהוא יספר לו על כך, לא ידע אדם מאומה על מה שאירע מחוץ לכפר שלו. וכיון ששקד מחבר הספר זצ"ל בלימודיו ולא חיפש לדעת "חדשות", לא ידע מאומה ממה שאירע בעולם בענין ר' נתן שתמך בש"צ. ובמיוחד שמעשה ההמרה עצמה היה בשנת תכ"ו, כשש שנים לפני פטירת המחבר, כלומר כשהיה אז זקן מאד (72) ומתבודד בלימודיו, או חולה כדרך הזקנים ומרותק למטה, ולא מתעניין בעניני "חוץ". ואם לא ידע מהענין, אין להאשימו על הבאת הפיוט.

6 - בעז"ה הבאנו כאן כמה לימודי זכות, אע"פ שהמפקפק עלול לטעון נגד מקצתם. וגם נגד המתעקש לדון לחובה (מה שהתורה אסרה, עיין רמב"ם אבות פ"א, מובא להלן) אנו נענה כדלהלן: כי הנה מצאנו וראינו כמה פעמים כי אצל קצת מגדולי ישראל היתה פליטת הקולמוס בכתיבת דעות מוטעות, וכנראה חסרה להם אז הסייעתא דשמיא שהיתה כמעט תמיד מנת חלקם. נביא שלש דוגמאות. הנה הרמב"ם מציע דעה נוראה שאין אמת בקמיעות ובשימוש בשמות הקודש ("מורה נבוכים", ח"א סוף פ"סא ובסוף פ"סב). ועיין לימוד זכות שכתב עליו הרמ"ק ("אילימה", תחילת פרק א; ובספרו "פרדס רמונים", שער א' תחילת פ"ט). וכן מצאנו שהרד"ק (בהקדמתו לנביאים ראשונים) כותב שכל עניני "קרי וכתיב" שבתנ"ך הם תוצאה של אי ידיעה וספק (ח"ו). וכמה התקיף אותו על זה ר"י אברבנאל בהקדמתו לספר ירמיה. וכמה התקיף את שניהם גם מהר"ל ("תפארת ישראל", תחילת פ"סו). וכן ר"י אברבנאל שנכשל להגיד על עזרא הסופר דבר שאינו ראוי (מל"א י, כב. דף תקמ"ד) וכמה גער בו המלבי"ם שם. וע"ע דברים נחרצים בספרו של ר' צדוק הכהן ("אור זרוע לצדיק", מאמר בשם השם, דף 49).

ולמרות הביטויים הבלתי ראויים הנ"ל, מי זה פתי שיכחיש את המצוה והחובה ללמוד בספרי קודש הנ"ל, למרות אותן שגגות הקולמוס כנ"ל?

ועוד יותר מזה. אם נניח שאדם גדול נכשל מתוך תמימותו לתת אימון ביושרו של איש שהוא נוכל ומעמיד פנים כצדיק, כלום יש מפני זה "לפסול" אותו גדול שהלך שולל? הרי בזמנו גדול עולם ה"חפץ חיים" נתן אימון במי שהו"ל "ירושלמי על סדר קדשים" שמצא כביכול בכתב יד (עת שהזייפן ליקט בעצמו הכל ממקומות אחרים בירושלמי, רק שהחליף את הסגנונות). ה"חפץ חיים" תמך בו ואף נתן "מכתבי המלצה" שייעזר על ידם להשיג כסף להדפסה. ומסופר שה"חפץ חיים" אף החל להניח כל יום תפילין דרבנו תם, כי כך "משמעות" הירושלמי החדש. ואם הוא טעה בהבחנת האדם, כבר הוא נפסל? וכן אותם גדולים שבתחילה נתנו אימון בשו"ת בשמים רא"ש, שזייפן אחד המציא וייחס לרא"ש עצמו. כלום אותם גדולים נפסלו מחמת "תמימותם"?

ובאמת, גם גדולי עולם העצומים ביותר טעו בתמימותם לתת אימון ברשע. חז"ל מספרים לנו כי אפילו הנביא אחיה השילוני (רבו ומורו של אליהו הנביא!) נתן אימון בירבעם בן נבט (סנהדרין קא ע"ב, ודף קב ע"א) וחתם לו בכתב על אישור שיש לעשות כבקשתו, ולבסוף ע"י כתב זה גופא הדיח ירבעם את ישראל לעבוד לעגל. והכל מפני שירבעם עשה רושם עצום כת"ח מופלג ("בשמלה חדשה, אין בתורתו שום דופי", שם בסנהדרין קב ע"א). והגמרא מספרת שם על אחיה השילוני "ושניהם לבדם בשדה", שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם [גם לפני אחיה] כעשבי השדה [מול קומת בן אדם]. ובכן גם חכם וצדיק כמו הנביא אחיה השילוני הוטעה ע"י מי שהתקלקל אח"כ, או שהסתיר בשעת מעשה את רשעותו. ולכן כיצד אנו נתלונן על מחבר "חמדת ימים" אם טעה ברשע ונוכל וצבוע, שהתקלקל אח"כ? ובאמת על ענין ש"צ עצמו ימ"ש מעולם הוא לא כתב מאומה. וכל הדיון הוא במה שהעתיק פיוט מנתן.

[כל זה אנו מוסיפים אם בכל זאת יתעקש אדם עיקש לא לקבל את אותם חמשת הטיעונים המוזכרים לעיל, למרות שנאמרו על ידי גדולי עולם זי"ע, כמו של"ה, מהר"ל, רמח"ל, רבי צדוק ועוד].

ולגבי ההאשמה של "שבתאות", המדייק בדיבורו איננו משמיץ כך אלא למי שהוא מאמין באותו מטורף הדעת ומכנהו "משיח". אבל מי שהוא טועה באיש "נתן עזתי" כשלעצמו, ולא דיבר בכל ספריו מאומה ואפילו ברמז על ש"צ ימ"ש, הגזמה נוראה היא לכנותו "שבתאי" (ח"ו). ירא ה' איננו הולך בדרכם של החוקרים החילונים השמחים אלי גיל להשמיץ כל הבא ליד בהאשמה של "שבתאות".



*

בסיכום: הרי הרמב"ם כותב בדיני לימוד זכות: "אבל אם היה אדם ידוע שהוא צדיק ומפורסם במעשה הטוב, וראית בו מעשה שכל צדדיו מורים שהוא מעשה רע, ואי אפשר להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה, הרי חובה לפרשו שהוא טוב כיון שיש שם צד אפשרות שהוא טוב, ואסור לחושדו. ועל זה אומרים [חז"ל, שבת דף צז.] 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'" עכ"ל (פירוש המשניות, אבות, פרק א', דף ער). וכך נפסק להלכה דאורייתא, עיין "מקורות" ב"חפץ חיים", פתיחה, באר מים חיים, ס"ק ג'. אף בעניננו,

כיון שראינו צדקת המחבר בספרו הנפלא, והעידו על סמכותו ונאמנותו למעלה משמונים גדולי ישראל (כמפורט במבוא שלנו) הרי חובת התורה היא לדון אותו לכף זכות אפילו באפשרות שהיא רחוקה ביותר! וכאמור צריך כל מטיח אשמה להשמר מאד בנפשו, כי חז"ל (שבת צז ע"א) קללו את החושד בכשרים שילקה בגופו ח"ו.

ויותר מזה. מובא בשו"ע (יו"ד סי' קנז סעיף ב') דינו של אפיקורוס. והש"ך שם פוסק הלכה למעשה שהוא הדין המבזה ת"ח, שאין לו חלק לעולם הבא. ומשמעות "ביאור הגר"א" שם שהוא מסכים לדבריו.

ודאי כי שגיאות שהיו בעניננו בדורות קדם, אינם בכלל. אבל בימינו אחרי ראותינו דברי למעלה משמונים גדולי ישראל בנידוננו, קשה לנו להבין איך אפשר להשמיץ את המחבר ולא לחשוש כלל אפילו לספק בזה, באיסור כה חמור. כלום כך הם מזלזלים בבוא לידם ספק מאכלות אסורות? ובאמת הדוחה כל ששת לימודי הזכות שהבאנו כאן, ולא נכנס בלבו אפילו "ספק" פן הוא טועה בהאשמתו את מחבר הספר "חמדת ימים", צריך לחשוש שמא הוא בכלל דברי הש"ך בשו"ע יו"ד סי' קנ"ז סעיף ו', והגר"א שם.

"ולמזהיר ולנזהר, שלומים תן כמי נהר".

$תוספת דברים לקראת הדפסת כרכים ג' וד' של "חמדת ימים"@

כמפורסם, הגאון ר' יעקב עמדין וכן המקובל ר' יהודה פתייה, שניהם פסלו את הספר "חמדת ימים", מפני שקבעו כי המחבר שלו הוא (ח"ו) הרשע נתן עזתי שר"י. דברי הגר"י עמדין הם בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן פג): "יצא מפי איש הרוח העזתי המזוהם ומטונף". ודברי הגר"י פתייה, ע"פ מה שראה בחלום, הם בספרו "בית לחם יהודה" (דף עט:) ובספרו "הנשמות מספרות" (דף מח). אבל באמת יש הוכחות חזקות שההנחה הזאת איננה נכונה, אסף אותם הגאון ר' מנחם מענכין הלפרין (מחבר "הגהות וביאורים" שנוספו בספר "עץ חיים" לאריז"ל) בספרו על נושא זה בשם "כבוד חכמים".

לאחרונה, כאשר סיפרתי על כך לפני אחד האדמו"רים שבדורנו, אשר יד לו בקבלה, הוא ייעץ לי לפרסם הדברים במהדורות הבאות של ספר "חמדת ימים". הוא אמר כי כיון שספר "כבוד חכמים" לא נמצא בשוק, וכמעט אף אחד איננו יודע מה כתוב בו, מצוה דאורייתא היא לפרסם לכה"פ חלק מדבריו. וזאת הנני לעשות כאן.

ואוסיף כאן עוד דברי זירוז שזרזני אותו אדמו"ר שליט"א. הוא העיר כי עתים רבות הצדיקים והישרים נחשדים ע"י בני דורם, ורק כעבור זמן צדקתם יוצאת לאור. וזו אחת ממעלות הצדיקים, שהם סובלים מחשד חינם. כך אמר ר' יוסי "יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו" (שבת קיח:) והוסיף שם רב פפא "לדידי חשדן ולא הוה בי". ועוד סיפר לי האדמו"ר כי לפני כמאתים שנה היה אדמו"ר מזלוטשוב אשר אביו נמנה בין המתנגדים ל"חסידים". ידוע שבדורות ההם היו מריבות רבות בין הקהילות אם לומר באמצע נוסח ה"קדיש": "ויצמח פורקניה" או לא. לפי אריז"ל יש לאומרו, ולפי מנהג עתיק של אשכנז, אין אומרים. ואביו ציוה לו "צוואת שכיב מרע", שכאשר יבוא יומו, אסור לו לבן להוסיף נוסח זה ב"קדיש" שהוא אומר אחריו. והנה תיכף אחרי שקברו את האב בבית הקברות, והאדמו"ר חזר לביתו לשבת "שבעה", קם לומר "קדיש" ושם הוסיף את המלים " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". תמהו החסידים, הא כיצד הוא מיפר רצון אביו הנפטר? ענה הרב, כי כיון שהנפטר כעת נמצא בעולם האמת, הוא כבר יודע שחייבים לומר מלים אלו, ובודאי הוא חוזר בו מצוואתו ודוקא רוצה שהבן יאמר מלים אלו.

כך הפטיר הרב שייעץ לי, אין ספק שכעבור סופה וסערה, וכעת הרב יעקב עמדין הוא ב"עולם האמת", הוא בעצמו מעוניין לבטל את מה שאמר בשגגה ובטעות. ובסגנון זה גמר דבריו "שליחותו של אותו צדיק ר' יעקב עמדין אתה תקיים, ותפרסם דברי ספר "כבוד חכמים". [עכ"ל]. וכיון ש"מצוה לשמוע דברי חכמים", הנני מפרסמם כאן.

לא יכול להיות שמחבר ספר "חמדת ימים" הוא אותו רשע "נתן עזתי":



[א] נתן עזתי נולד בשנת ת"ז. לעומת זאת, בחמ"י, כרך מועדים (חג המצות, פ"ח) המחבר כותב: "עמיתנו בתורה ר' שלמה הלוי נר"ו בתשובותיו (סי' נז) והרי מהר"ש נפטר בשנת שצ"ה, לפני שנתן נולד.

[ב] נתן עזתי מת מיתת נבלים בגיל ל"ג (כמ"ש חז"ל בסנהדרין קו ע"ב "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם") בשנת ת"מ, ובחמ"י על שבת (פ"ח) מביא דברי ר' יו"ט צהלון שאין ברירה בלח (שו"ת סי' נג). וכן בסוף עניני יו"ט חמ"י מביא ממנו, בסי' קלט) כאשר הדפסה ראשונה של ספר זה היתה רק בשנת תנ"ד, י"ד שנה אחרי מיתת נתן שר"י. וכיצד יצטט מהספר ההוא?

[ג] חמ"י לשבת (פ"ג) מצטט דברי "חסד לאברהם" (אזולאי). אבל זה נדפס לראשונה רק בשנת תמ"ה (והרי נתן מת בשנת ת"מ!).

[ד] אותו רשע נתן שר"י למד אצל הגאון ר' יעקב חגיז. אבל בכל הספר חמ"י הוא כותב "מורי ז"ל", כאשר עדיין ר' יעקב חגיז חי אפילו אחרי מיתת נתן.

--------------------------------------------------------------------

לוח תוכן של המחברים שהובאו בהקדמה לספר (לפי מספור הקטע):

אהל יוסף    32

אור פני יצחק    66

אות אמת    31

איפה שלימה    12

אליה רבה על השו"ע  47

אמת ליעקב (קבלה)   7

אשל אברהם    17

באר היטב על השו"ע  46

בן איש חי    8

בתי כהונה    4

בתי כנסיות    25

גר"א מוילנא    35

דושינסקיא, הגה"צ ר' יוסף צבי 71

דן מדניאל    23

דמשק אליעזר   63

דרך ישרה    20

הגהות וביאורים לעץ חיים  50-51

הכנת לב לתפילה   64, 65

ויגד משה (ר' משה יהודה כ"ץ) 40, 43, 44, 45, 65, 70, 71, 72, 73, 74

זכור לאברהם   18

זכר דוד (ר"ד זכות)   34

חב"ד     52, 68

חיד"א     4

חיי אדם    40

חסד לאברהם (טוביינא)  14

חתם סופר    43

ייטב לב (טייטלבוים)   69

יסוד ושורש העבודה   41

יפה ללב (ר"י פאלאג'י)  16

ישמח משה (ר"מ טייטלבוים) 70

כף החיים (על שו"ע)   82

לוצאטו, ר' משה חיים  80

לשם שבו ואחלמה   49

מאמר מרדכי (על או"ח)  29

מגן גבורים (רי"ש נתנזון)  50

מהרי"ץ (ר"י צלאח, תימן)   15

מוצפי, הרב סלמן מוצפי  8, 83

מטה יהודה (ר"י עייאש, על שו"ע) 22

מכתם לדוד    73

מנחת יהודה (ר"י עפשטיין)  36

מעם לועז    81

מקדש מלך    6

משנת חסידים   79

נטעי גבריאל    64, 65, 74

נפש יוסף    24

עוללות אפרים (על ברכות)  45

עיקרי דינים (ר' דניאל טירני) 19

עצ"י היער    33 

עצי חיים    74

פלא יועץ    76

פרי האדמה    21

פרי מגדים    42

צאנז, אדמו"ר מצאנז  74

קדושת יום טוב   72

קהלת יעקב (הגאון מקרלין) 35, 51

קלויזנברג, אדמו"ר ר' יקותיאל 74

רמ"ז (ר' משה זכות)   77

ר' אברהם אלנקאר   78

ר' אברהם בן עזרא   25

ר' אברהם דאנציג ("חיי אדם") 40

ר' אברהם חאיון   27

ר' אברהם טוביינא   14

ר' אברהם יעלין   55

ר' אהרן מקרלין   58

ר' אליהו מוילנא (גר"א)  35

ר' אליעזר בן זאב (מראדזין) 63

ר' אליעזר פאפו   76

ר' אליעזר קעניג   67

ר' אפרים זלמן מרגליות  45

ר' אשר מרגליות (סידור ע"פ סוד) 48

ר' ברוך מקאסוב   61

ר' חיים אבואלעפיה   2

ר' חיים די לה רוזה   10

ר' חיים ולוז'ין    37

ר' חיים פאלאג'י   5

ר' חיים שאול דוייך   12

ר' יוסף חיים מבבל   8

ר' יוסף צבי דושינסקיא  71

ר' יוסף שאול נתנזון   50

ר' יחיא צ'לאח   15

ר' יעקב ישראל אלגאזי  1

ר' יעקב מקרלין ("משכנות יעקב") 36, 51

ר' יעקב שאלתיאל נינייו  7

ר' יצחק הכהן    3

ר' יצחק פייגנבוים (אב"ד ורשא) 66

ר' יקותיאל טייטלבוים  69

ר' ישראל חריף (סאטנוב)  53

ר' ישראל מקוז'ניץ   57

ר' מאיר ביקייאם   11

ר' מאיר שלום (אב"ד פאריסוב) 56

ר' מנחם הלפרין   50-51

ר' מנחם שניאורסון (חב"ד)  68

ר' מרדכי שרעבי   82

ר' משה זכות (רמ"ז)   77

ר' משה מזאלשין   72

ר' משה מזלוז'יץ   60  

ר' משה מסאטנוב   59

ר' משה טייטלבוים (ישמח משה) 68

ר' משה סופר מפרשבורג (חת"ס) 43

ר' משה שלמה טאלאצין  38

ר' נפתלי מרופשיץ   65

ר' עמנואל חי ריקי   79

ר' פנחס מפאלאצק   39

ר' פרץ (בית פרץ)   60

ר' רחמים יצחק פאלאג'י  16

ר' שלום בוזאלו ("מקדש מלך") 6

ר' שלום שרעבי (רש"ש)  9

ר' שלמה אריה מטיטשין  64

ר' שלמה מולכו   26

ר' שלמה עליאשיב ("לשם") 49

ר' שמחה מזלוז'יץ   62

ר' שמעון סופר (בן החת"ם סופר) 44

רמח"ל     80

רש"ש     9

ר' שלום שרעבי   9

ר' שניאור זלמן מלאדי (תניא) 52

שלחן גבוה    28

שער החצר    13

שער המלך    54   

תורת חכם    10

תניא (רש"ז מלאדי)   52