אחת הירושות המשפטיות המוזרות שהשאירו לנו הבריטים מימי המנדט היא הוראת חוק האוסרת על בתי המשפט להתערב בניהול מוסדות דת ומקומות קדושים. "דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים) 1924" קובע כי כל עניין הקשור לבתי כנסת, ישיבות, כוללים ומקומות קדושים אינו שפיט בבתי המשפט.  הגוף המחליט בעניין תהיה ועדה מיוחדת לשיפוט בעניינים אלה, ועד שתוקם יחליט בנושאים האלה שר הדתות. במרוצת השנים בג"ץ צמצם את הוראת חוק זו לאורח ההתנהלות הפנימית של מוסדות הדת והמקומות הקדושים, אך שמר על קיומה.

ה"קבוצה הברסלבית" הגיעה לבית הכנסת בהזמנת הוועד, על מנת לחזקו לאחר שמרבית המתפללים בו הלכו לעולמם ונוצרה סכנה לקיום תפילות במניין. בנוסף לתפילות הם גם לומדים תורה וגמרא בשעות היום
חוק עתיק יומין זה עלה בימים אלה לדיון בעתירה שהגישה קבוצה של אזרחים חילונים הגרים בשכונת רוממה הישנה בחיפה, ובה הם ביקשו לסלק קבוצה של חסידי ברסלב שבאה להתפלל וללמוד תורה בבית הכנסת השכונתי. ה"קבוצה הברסלבית" הגיעה לבית הכנסת בהזמנת הוועד, על מנת לחזקו לאחר שמרבית המתפללים בו הלכו לעולמם ונוצרה סכנה לקיום תפילות במניין. בנוסף לתפילות הם גם לומדים תורה וגמרא בשעות היום.

לכאורה, בית המשפט היה צריך להודיע לצדדים כי בתוקף "דבר המלך במועצה (המקומות הקדושים) 1924" הנ"ל אין לו סמכות לדון בנושאים אלה בהיותם עניינים דתיים, וכי עליהם לפנות לשר הדתות או לוועדה לשיפוט בנושאים דתיים (שטרם הוקמה).

ואכן, השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 4250/07, פס"ד מיום 29.8.07), התייחס להוראת החוק הנ"ל בלי לקרוא לה בשמה:

"יתכן שעל הצדדים הנוגעים בדבר לפנות לשר הממונה על הנושא, לנוכח אופייה של המחלוקת הנעוצה בסכסוך הדתי בין הזרמים השונים והאסכולות השונות. לטעמי, בית המשפט במקרה זה איננו הגורם המתאים להכריע בשאלת ניהול בית הכנסת".

שיעורי תורה בצמצום

לכאורה, העתירה הייתה צריכה להידחות כאן על הסף ובכך היה צריך להסתיים הדיון. לכאורה כך, אבל בפועל זה להיפך. השופט שפירא אומנם דחה את העתירה, אך בדרך קבע כמה קביעות גורפות תקדימיות העלולות לשנות את כל אורח התנהלותם של בתי הכנסת בישראל.

ראשית, קובע השופט שפירא כי "בית הכנסת במהותו הינו מקום תפילה ציבורי פומבי הפתוח לכל אדם היכול לבוא בשעריו ולהתפלל במקום".  בהינף קולמוס וב- 16 מילים הלאים כבוד השופט את כל בתי הכנסת בישראל הפך אותם לרכוש ציבורי.  על אף שרובם ככולם ניבנו על ידי ובכספי המתפללים בהם, והם מנוהלים ומתוחזקים על ידי המתפללים וועד בית הכנסת הקובע את הסדרי התפילה, נוסח התפילה ואופי המקום, הפך השופט שפירא את בתי כנסת לרכוש ציבורי הפתוח לכל אדם, כולל: מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, סינטולוגים ורפורמים. כל אחד יבוא כשיחפץ ויתפלל כרצונו. 

כדוגמא לכמות השיעורים המותרת מביא השופט דווקא את השיעורים שקיימו העותרים בבית הכנסת שהם קבוצה של חילונים תומכי "מרץ" ובעלי אג'נדה אנטי –דתית מוצהרת אשר פנו לח"כ יוסי ביילין שיעזור להם במלחמתם ב"ברסלבים"
אך גם בכך לא סגי.  השאלה שנדונה היא האם ועד כמה רשאי בית הכנסת לקיים שיעורי תורה.  גרסת השופט שפירא: "בהתאם, מקובלת עלי גם טענת העותרים כי בית הכנסת אמור לפעול ככזה, במובן זה שפעילות הלימודים שם לא תהיה בגדר של ישיבה, אלא כפעילות נלווית לתפילות ומצומצמת בהיקפה".  כלומר השופט שפירא קובע ששיעורי התורה המותרת בבתי הכנסת הן רק "פעילות נלווית לתפילות", וכמותן המותרת "מצומצמת בהיקפה". 

כך באחת, מניף בית המשפט הנכבד את הגרזן אחד העיקרים הבסיסיים ביותר ביהדות: "והגית בו יומם ולילה", אבל לא בבית הכנסת. בכך, למשל, אוסר כבוד השופט את קיומם של "כוללי בוקר" הנערכים בחלק גדול מבתי הכנסת בישראל.

כדוגמא לכמות השיעורים המותרת מביא השופט דווקא את השיעורים שקיימו העותרים בבית הכנסת שהם קבוצה של חילונים תומכי "מרץ" ובעלי אג'נדה אנטי –דתית מוצהרת אשר פנו לח"כ יוסי ביילין שיעזור להם במלחמתם ב"ברסלבים". "יצוין כי פעילות לימודית כזו נערכה בבית הכנסת בעבר ונערכת גם היום על ידי העותרים עצמם ואין בכך פסול", כותב השופט.  אותה קבוצה המבקשת להשתלט על בית הכנסת קיימה בו שיעור אחת בכמה שבועות, בדרך כלל בנושא של דרכי המאבק בכפייה דתית ובהשתתפות בולטת של אישי ציבור אנטי - דתיים.  ועד בית הכנסת שהתיר שיעורים אלה אוכל עתה את פרי הבאושים.

לימוד תורה כעבירה פלילית

מי יקבע את המינון המותר של שיעורי תורה?  בניגוד למה שאמר השופט למעלה בדבר הצורך לפנות לשר הממונה, קובע השופט כאן את ההיפך: "הגורמים האמונים על אכיפת חוקי התכנון והבנייה ואשר יחקרו את תלונת העותרים בדבר שימוש חורג, ידרשו לבחון את העובדות ולהכריע האם יש בפעילות הלימודית המתבצעת בבית הכנסת כדי להוות חריגה מהגדרתו של המבנה כ"בית כנסת". ואם ימצא בחקירה כי כך הם פני הדברים, כי אז תהיה על המשיבה 2 [הוועדה המקומית לתכנון ובנייה] החובה לשקול האם ראוי במקרה זה להגיש כתב אישום נגד המשתמשים בגין עבירה של שימוש חורג " (ההדגשה במקור).

כלומר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תבדוק כמה שיעורי תורה מתקיימים בבית הכנסת, והיא תקבע אם כמות השיעורים  מהווה "חריגה מהגדרתו של המבנה כבית כנסת". ואם כך הוא הדבר, היא תגיש כתב אישום נגד לומדי התורה ("המשתמשים") בגין עבירה על חוקי התכנון והבנייה.

על הממשלה למנות שר דתות שהוא הסמכות העיקרית בנושא מקומות קדושים ומוסדות דת, וקביעתו נדרשת בלמעלה מ- 30 חוקים הקשורים לנושאי דת, ועל כן ראוי שיהיה גם אוטוריטה דתית מוסמכת
בסיכומו של דבר דוחה בית המשפט את העתירה, לא מפני שניהול בתי כנסת ומוסדות דתיים אינם כלל בסמכותו כפי שקובע החוק, אלא משום שהוא מוצא כי העתירה מוקדמת מדי ויש להמתין עד שהעירייה תדון למי יוקצה בית כנסת, לעמותת המתפללים אשר בנתה אותו מכספיה לפני 34 שנה או לקבוצת חילונים שהתאגדו כעמותה לפני 4 חודשים במטרה מוצהרת להשתלט על בית הכנסת. 

על הממשלה למנות שר דתות שהוא הסמכות העיקרית בנושא מקומות קדושים ומוסדות דת, וקביעתו נדרשת בלמעלה מ- 30 חוקים הקשורים לנושאי דת, ועל כן ראוי שיהיה גם אוטוריטה דתית מוסמכת (אין בכך ולא כלום עם השאלה בדבר הצורך במשרד הדתות).

על שר הדתות למנות ועדה לשיפוט בנושאים הקשורים למוסדות דתיים. אם לא כן, בתוקף פסק דינו של השופט רון שפירא מחיפה עלולות העיריות וועדות מקומיות לתכנון הבנייה להאשים בפלילים את מתפללי בתי כנסת המקיימים שם יותר מדי שיעורי תורה, לטעמם.