על פני קשה לתאר יריבות קשה יותר מאשר זו שבין יוסי ביילין ואביגדור ליברמן. האחד הוא יונה צחורה הדורש שלום כמעט בכל מחיר, דיאלוג עם כל אויב, ורדיפה נחרצת של כל מתנחל. הוא רזה גוף, מגולח למשעי, ענוד חליפה ועניבה מהודרים, מצויד בגינונים אירופיים, עברית חסרת פניות וכסף אירופי, וכמובן פטרונותו של הנשיא הנבחר. הציבור עליו הוא נשען הוא הציבור השבע, היושב לכאורה בטח בתל-אביב רחביה ומרחביה, ציבור שנוח לו עם המצב הנוכחי ומשווע להקריב כל ציבור אחר כדי לשמר את מצבו הנוח.
שניהם מוכנים לחלק את ארץ ישראל עם הפולש הזר, למרות שברור לשניהם כי הלה ימשיך להשתמש בכל שטח שיחזיק כבסיס שיגור גראדים, קסאמים ושהידים. האחד רוצה לשלוט על הערבים דרך הצבת כוח בינלאומי והשני קורא לאותו דבר כוח נאט"ו
השני הוא בריון גוץ מזוקן שעיניו מזרות אימה, כבד פה וכבד לשון בעברית טעונת-מבטא, מצויד בכסף שמקורו איננו ידוע לרבים, וגינוניו בוטים ונחרצים. הציבור עליו הוא נשען הם עולים חדשים וותיקים המתגוררים רובם ככולם בשולי הארץ, וחשים על בשרם את אימת הכיבוש הערבי. לזכות יוסי אפשר לזקוף את ההישג של קרבנות השלום למאותיהם ואלפיהם. אביגדור יכול להשתבח בתוכנית הרכבת אשר מאז היה שר התחבורה קורמת עור וגידים, והונאת הציבור המרשימה ביותר מאז משאל הליכוד.
יוסי הוא אהוב התקשורת שמילותיו מתנגנות בעדנה על שפתותיהם, ואביגדור הוא הנציג המובהק של הימין המתנחל השנוא על התקשורת שכל מילה היוצאת מפיו הופכת לחצץ בפי המבקרים. יוסי באופוזיציה יחד עם בני אלון והאיחוד הלאומי, ואבי בקואליציה עם מבצעי המדיניות של יוסי. ניגוד חריף שקשה ליישבו או לגשרו.
אלא שהכל לכאורה. למעשה, יוסי ואביגדור אחים. שניהם מתעבים את הפולש הערבי והיו רוצים לראות כיצד הוא נעלם מתחום עיניהם אחת ולתמיד. שניהם מוכנים לחלק את ארץ ישראל עם הפולש הזר, למרות שברור לשניהם כי הלה ימשיך להשתמש בכל שטח שיחזיק כבסיס שיגור גראדים, קסאמים ושהידים. האחד רוצה לשלוט על הערבים דרך הצבת כוח בינלאומי והשני קורא לאותו דבר כוח נאט"ו. האחד רוצה לסתום את פיותיהם של פלסטינים ישראלים דרך הגדלת כופר הנפש הניתן להם מתוך הגטו היהודי, ואילו השני קורא לתת לערבי ריבונות על כל מקום בו הציב את רגלו ולהרחיק ממנו כל תמיכה כלכלית, הבדל של ניואנס, שהרי איש לא ימנע מרהט חשמל ומים כאשר להבים משלמת עבור התענוג.
בנושא ירושלים ההבדלים בין יוסי אביגדור דקים יותר מחיידק, ועדינים יותר מנגיף. אביגדור דורש היפרדות ממאה ושיבעים אלף ערביי ירושלים, ואילו יוסי דורש היפרדות מכל השכונות שמאוכלסות בערבים. מישהו מבין את ההבדל?
מתי תתחיל התקשורת לדבר אמת? כמו שאמר ראש העיר של אשקלון אודות איום הקטיושות על עירו, רק כאשר תל-אביב תמצא עצמה תחת מטר טילים
ההבדל היחיד בין יוסי ואביגדור הוא סגנון ולא מהות. שניהם מובילים מפלגות שעיקר חזונן הוא חלוקת הארץ עם הפולש הזר וצמא הדם. יוסי בסגנון מעודן ואביגדור בסגנון בוטה, אבל זה הכל. איכות ההבדל בין יוסי ואביגדור הוא כמו ההבדל בין החמאס ופתאח. שניהם קוראים לחיסול מדינת ישראל אלא שבסגנונות שונים, כמו ההבדל בין ברק נתניהו. שניהם קוראים להקמת מדינה פלסטינאית נוספת על השתיים הקיימות (ירדן ועזה), כל אחד בסגנונו הוא. התקשורת לעולם איננה מעוניינת במהות, אלא רק בסגנון. לכן יוסי אהוב ואביגדור שנוא. ברק אהוב ונתניהו שנוא.
לתקשורת מצב זה נוח מאוד. כך היא יכולה להציג פוסט-ציוני אחד כימין ואת הפוסט-ציוני השני כשמאל, ואת הברירה ביניהם כבחירה בין מהויות. האמת היא שכולם פוסט-ציונים. כולם כנועים לתקשורת, ולכן נמנעת מעם ישראל הברירה האמיתית שבין הציונים המגשימים, הנאמנים והישרים לבין הפוסט-ציונים המאחזים את עיני הציבור באשליות הזויות, כמו: "עדיף רוצח מגולח על פני רוצח מזוקן", ו"רק עם אויבים עושים שלום".
מתי תתחיל התקשורת לדבר אמת? כמו שאמר ראש העיר של אשקלון אודות איום הקטיושות על עירו, רק כאשר תל-אביב תמצא עצמה תחת מטר טילים. עד אז נכונו לנו עוד ימים רבים וקשים של דברי הבל מחד וגראד-קסאם-שהיד מאידך.