לא חשוב מה תהיינה התוצאות המשפטיות של החקירות נגד אולמרט, אבל מקום בספר השיאים של גינס שמתנהלות נגדו ארבע חקירות פליליות בו-זמנית, הוא כבר כבש לעצמו.
כמדינה וכחברה הגענו להצטיינות המפוקפקת הזאת בגלל תסמונת נפשית חמורה ומדאיגה שאנחנו סובלים ממנה בכל תחום אפשרי: נכות רגשית ומוסרית
כמדינה וכחברה הגענו להצטיינות המפוקפקת הזאת בגלל תסמונת נפשית חמורה ומדאיגה שאנחנו סובלים ממנה בכל תחום אפשרי: נכות רגשית ומוסרית. הכל אצלנו משחק. וכללי משחק הם: אם הצלחת "לשחק אותה" במשטרה, בבתי המשפט, בתקשורת ובזירה הפוליטית נקי או מלוכלך, טוב או רע, צודק או לא צודק, הגון וישר או נכלולי ועקום, לא חשוב.
החברה שלנו החליפה שיפוט ערכי בהתמודדות משפטית, וכידוע צדק ומשפט אינם אותו הדבר. אתה יכול להיות נבל וכל אחד יידע שאתה כזה, אבל אם רק תהיה חסין משפטית אתה כשר לעמוד בראש הנהגת העם והמדינה.
חברה שזאת האינטליגנציה הרגשית שלה, היא חברה חולה.
קחו את פרשת חיים רמון. האיש הורשע בדין ובעבירה מכוערת. שר משפטים, רגע לפני ישיבת חירום ממשלתית בה יוחלט על מלחמה ושלום ובתוך משרד ראש הממשלה, בהיות לו חברה שהוא עומד להינשא לה חוטף נשיקה צרפתית מקצינת צה"ל, צעירה שבקלות היה יכול להיות האבא שלה. וכאשר הפרשה מתפוצצת, הוא מנהל את המשפט בדרך נלוזה כלפי אותה הקצינה שהייתה קורבנו.
ועדיין, לפי הנורמות הירודות של החברה שלנו, כל זה אינו מספיק כדי לשלוח את האיש אל מה שקוראים כאן "לעשות לביתו", כלומר: לנצל את המוניטין והיוקרה של המשרות הממשלתיות שנשא בהן כדי להעשיר חברות פרטיות, ובתמורה לזכות בתגמול של מיליונים. אך אפילו זה לא קרה בפרשת רמון. כאן, חיכו עד שבית משפט יפסוק היש או אין בעבירה שהורשע בה קלון. כלומר: אנחנו החברה, העם ודעת הקהל אין לנו קנה מידה וכושר שיפוט לקבוע מהו קלון. ולמרות שקלון הוא שם נרדף לבושה והשיפוט על שניהם שייך לתחום הערכי, אנחנו מחכים לבית המשפט שהוא יפסוק לנו אם מבחינה משפטית רמון צריך להתבייש במעשהו. ובהיעדר פסיקה כזו, מכתירים את האיש בתואר "משנה לראש הממשלה".
מדוע? כבר בהזדמנות הקודמת, לא התבייש ראש הממשלה לגלות כיצד הוא ממנה שרים: "אני דואג לחברים שלי". ורמון "חיימון", כינויו בתוך הקליקה, הוא חבר קרוב. על פי אותו מבחן מינה אולמרט את הירשזון לתפקיד המפתח של שר אוצר, קריירה שנסתיימה בהתפטרות על רקע של המלצה משטרתית להעמידו לדין על גניבת מיליונים מקופה ציבורית.
שר אוצר שגונב כסף, זה נשמע גרוטסקי כמו מתוך מערכון היתולי. כאן, ביום התפטרותו, הבורסה אף לא זזה אף כמלוא הנימה. זה קטן עלינו.
שר אוצר שגונב כסף, זה נשמע גרוטסקי כמו מתוך מערכון היתולי. כאן, ביום התפטרותו, הבורסה אף לא זזה אף כמלוא הנימה. זה קטן עלינו
עכשיו כשראש הממשלה כורע תחת משא תיקיו הפליליים, אולי נפנים סוף - סוף שהסנקציה החברתית קודמת לסנקציה המשפטית. בלעדיה היא תגיע לדרך ללא מוצא ולפשיטת רגל. בחברה בריאה מספיק שיאמרו It Is’Nt one i , ובעברית: "לא ייעשה כן במקומנו" כדי שהנוגע בדבר יסיק את המסקנות בעצמו. חברה בריאה אינה מחכה למשטרה ולבתי משפט.
אחד הסעיפים הפליליים שראש הממשלה חשוד בהם הוא "הפרת אמונים". גם צמד המילים הזה הושתל בחוק העונשין מתוך ערוגת המוסר והערכים. בפרשת שמעון שבס, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ראה נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, צורך לתת שיניים משפטיות למונח "הפרת אמונים". הוא הגדיר את המונח בחדות כדי שפקידי ציבור מושחתים לא יוכלו להתחמק מעונש על העדפת חברים או בעלי ברית פוליטיים בחלוקת טובות הנאה שלטוניות בגלל הסתמיות, והמליציות של הביטוי הכוללני "הפרת אמונים".
שבס הורשע, שר המשפטים לשעבר צחי הנגבי עומד לדין, וגם מעל לראשו של ראש הממשלה תלויה חרב "הפרת האמונים". אבל מחלה מוסרית מידבקת לא ניתן לרפא באמצעות סעיפי חוק. עכשיו פועלים מפירי האמונים ותומכיהם לשנות את סעיף הפרת האמונים ולאלף אותו, לבל יהווה עוד סכנה למושחתים. וכך, מי שאין אצלו צדק, בסוף גם משפט לא יהיה לו. מי שאין לו מוסר, יישאר גם בלי חוק.
חוסר הרגישות שהתפתח בחברה היהודית הישראלית לעקרונות, לתשתית הרוחנית והאידיאית של החיים הלאומיים והחברתיים, חורג הרבה מעבר לתחומי החוק והמשפט, השחיתות וניקיון הכפיים. הכשל החיסוני המוסרי עושה בנו שמות בכל התחומים.
קיימת, למשל, מפלגה שנחשבה "ימנית". חבריה נבחרו לכנסת ואחד מהם, ליברמן, נעשה שר בקולות בוחרים מן הימין. והנה, לפתע המפלגה הזאת מתנדבת "להיפטר" מ"שכונות-קצה" ערביות בירושלים לטובת מדינה פלסטינית שתוקם על גבולה. הרי לנו מפלגה "ימנית" הדוגלת בהעברת רוב שטחי יהודה ושומרון וחלקים גדולים של ירושלים לריבונות פלסטינית, ולצורך זה ובכך הם מודים בפה מלא. הם יעקרו, יגרשו את המתנחלים היהודים, ויחריבו את יישוביהם. נגד שינוי חזית כזה, 180 מעלות, אי אפשר ללכת לבית המשפט מפני שהפרת מצגים פוליטיים אינה עבירה פלילית. ובאין סנקציה משפטית, בגידה רעיונית אינה מספיקה אצלנו כדי לשלח את גונב הדעת למדבר הפוליטי.
חוסר הרגישות שהתפתח בחברה היהודית הישראלית לעקרונות, לתשתית הרוחנית והאידיאית של החיים הלאומיים והחברתיים, חורג הרבה מעבר לתחומי החוק והמשפט, השחיתות וניקיון הכפייםלהיפך, בדעת הקהל הישראלית נחשב עד היום סנדק המשחיתים הפוליטיים, הבוגד הגדול מכולם בערכיו ובחבריו לדרך, אריק שרון. הוא נחשב לגיבור, ולאחד "ששיחק אותה". ומפלגתו החדשה, מפלגת הבורחים והסוטים מתנועותיהם, ליכוד מכאן ועבודה מכאן, היא היום מפלגת השלטון. אחד המומרים האלה, מאיר שטרית, אף הוא היום שר בישראל ואפילו התפאר: "התפטרנו מן הבגז' הישן, מברל כצנלסון ומזאב ז'בוטינסקי, ועכשיו אנחנו חופשים. כלומר: אין ערכים, ואין עוד ערך לערכים. נו, והאם הם צועדים להם עכשיו מעדנות בדרך אל האושר? אכן רבים מהם צועדים בדרך מן הבנק אל המשטרה, ובמקום ספרי הגות הם מתעמקים בספר החוקים, בחוק העונשין.
זה המקום לציין ששחיתות אינה חייבת להיות כספית. ניתן להשחית תרבות, מוסר, אידיאולוגיה, פוליטיקה ומדיניות. האופורטוניזם והפראגמאטיזם ש"קדימה" מתפארת בהם גם זו שחיתות. וגם העובדה שמפלגת העשירים בישראל קוראת לעצמה "העבודה" ומתיימרת להיות "סוציאליסטית" (ולשם איזון הבנק של המיליארדרית מספר אחד נקרא "הפועלים").
חברה שאבדו לה ערכיה אינה מסוגלת עוד להתרגש משום דבר. מי שהיה יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות, "אברום" בורג, יכול להתפאר בנתינות הצרפתית שאימץ לו, לקרוא לחזור לגולה, ומיד לאחר מכן להפוך לסלבריטי בערוץ הראשון, "הממלכתי".
"האזרח הקטן", ברוח כוונת המשורר, מתייצב בתורים ארוכים לפני שגרירויות גרמניה, פולין, רומניה והונגריה, כל בתי הקברות של טבוחי עמנו, כדי לקבל אזרחות זרה. ומי העומדים בתור? רובם בנים שכבר נולדו במדינת היהודים ועמידתם משדרת שמשהו רע קורה לחלום הציוני.
באנגליה ובמקומות אחרים מארגנים חרם אקדמי נגד ישראל. פרופסורים מכאן, מתוך האוניברסיטאות המשמשות מטרה לחיצים, פועלים לקידום החרם נגד המוסדות שלהם. וחבריהם אינם מוקיעים אותם ואינם מקיאים אותם מתוכם, כי אין בושה. אך חברה שאיבדה את הבושה היא חברה פרוצה, ולמונח הזה יש בעברית כפל-משמעות. ואכן, הפריצות המוסרית של ה"התנתקות" גררה אחריה את הפרצות שפרץ בנו האויב ב"מלחמת לבנון השנייה". החטא ועונשו.
ועם המצפון, אובד לפעמים גם חוש ההומור.
שמעו בדיחה: כשאולמרט עוד היה מראשי הליכוד וראש עיריית ירושלים, הוא נתן לברק במערכת הבחירות תעודת-הכשר: "ברק לא יחלק את ירושלים". אומנם לא כל כך האמינו בהבטחה הזאת, אבל קיבלו שאולמרט הוא נמצא במקום שממנו ניתן להעניק הכשרים כאלה. העוקץ הגיע רק היום: מה שאולמרט ביקש לומר הוא שלא ברק, אלא הוא יחלק את ירושלים.
החברה הנהנתנית והעכשוויסטית שלנו מתרכזת במיגון, במקום לכבוש את שטח האויב ולמגר משם את התוקפנות. רק על מיגון אחד היא פוסחת, על המיגון האמוציונאלי הבא מן הנשמה ומן הלב, ה"מיגון" שבגללו עם ישראל שרד כל עיקרוכך זה לא הצחיק איש שבערוץ הטלוויזיה ה"ממלכתי" הערוץ הראשון, ערוץ בולשביקי הנתון לשליטה מלאה ומפוקחת טוטאלית על ידי השמאל, משדרים תוכנית הבוחנת את... הדמוקרטיה. זה כבר אינו בחזקת "טובל ושרץ בידו", אלא זה שרץ טובל.
חברה כזאת מסוגלת למנות ב"קרן הקיימת לישראל" דירקטור ערבי וליישב על אדמות הקרן ערבים, ודעת הקהל היהודית שאיבדה כל תחושה היא אדישה. משל, האפיפיור ממנה קרדינל מוסלמי, וברומא הדבר אינו זוכה אפילו לכותרת.
כך, אנחנו אדישים נוכח ההריסה השיטתית של שרידי קודשינו בהר הבית על ידי הוואקף. וכך מסוגל מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ, אלון ליאל, כוכב קבוע בתקשורת הישראלית, לדרוש משרת החינוך בכתב שלא לקיים סיורי תלמידים בגולן כי זו "פרובוקציה לסורים וטעות מדינית". ועל המכתב חתמו עוד פרופסור אחד, עיתונאי, שגריר לשעבר, ועוד.
ושגריר-לשעבר אחר, שלמה בן עמי, שכיהן גם כשר לביטחון פנים, מתראיין ל-"7 ימים" במשרדו במדריד, מקום מושבו הקבוע ושם הוא מנהל את "מכון טולידו" ומביא את המראיין, אמיר שואן, לסכם את הראיון כך: "לעיתים נדמה ש... הוא פוליטיקאי זר. עם איראן, לדוגמא, הוא מציע פשרה מדינית ובחמאס הוא רואה "אסלאם פוליטי" ולא ארגון טרור". בן עמי כבר אינו עימנו, והתופעה הולכת והופכת לנורמה. ראו, כמה "בנים של", ובניו של ראש הממשלה בראש, כבר אינם כאן.
ויום אחד ישחררו את ברגותי ואלפים אחרים, וממשלת אולמרט כבר מכשירה את הקרקע לשחרור מרצחים עם דם על ידיהם וגם על כך יעבור הציבור לסדר היום, כולל עשרות אלפי קורבנות הטרור.
החברה הנהנתנית והעכשוויסטית שלנו מתרכזת במיגון, במקום לכבוש את שטח האויב ולמגר משם את התוקפנות. רק על מיגון אחד היא פוסחת, על המיגון האמוציונאלי הבא מן הנשמה ומן הלב, ה"מיגון" שבגללו עם ישראל שרד כל עיקר. אולם כאשר המיגון הזה: הציוני, החזוני והאמוני חסר, כל המיגונים האחרים לא יועילו.