אחד הספרים היפים שקראתי בימים האחרונים הוא "מקימי". הספר כתוב שוטף, זורם ומלא הומור עצוב ושנינות. אפשר לצחוק, אפשר להתרגש, אפשר להתבייש ואפשר גם לבכות. די הצטערתי כשהוא נגמר לי והיה עלי לחפש ספר אחר שיקשור אותי אליו ככה.

השאלה שלי היא למה בנות צעירות שגדלות במין חממה מסויימת, צריכות להכיר את ההווי התל-אביבי הזה, דווקא כשהוא נכתב יפה כל כך ומשעשע כל כך?
אבל, מאחר שהספר הפך למין טרנד חדש וסוחף בציבור הדת"לי בעיקר ונכנס לדיונים כיתתיים באולפנא. מאחר שכל נערה מוצאת עצמה חייבת לקרוא את הספר, אחרת היא לא בעניינים ואפילו המחנכת שלהם קראה ודנה על כך עם הבנות, זה הופך את הספר לנושא לדיון ציבורי ולביקורת.

אינני יודעת כמה מציבור המבוגרים קרא בספר. אבל אצל בני הנוער זו כבר "חובה חברתית" ממש. בעיקר כמובן, בנות הנוער. כולן כמובן הלכו לערב עם הסופרת לשמוע ולהתרגש. דווקא זה נשמע לי חיובי, תורם ומחזק. מה שלא לגמרי נכון לגבי הספר.

השאלה שלי היא למה בנות צעירות שגדלות במין חממה מסויימת, צריכות להכיר את ההווי התל-אביבי הזה, דווקא כשהוא נכתב יפה כל כך ומשעשע כל כך? למה בנות צעירות הצמאות לרוחניות וצמאות לתכנים יהודיים עמוקים, יכולות למצוא את זה דווקא בספר של נועה ירון? למה אין להם מענה אחר לכל זה?

למה צריך לקרוא את כל הגועל נפש שבספר כדי להגיע ל"הארה" הזאת? האם הדברים שחווה המספרת צריכים חס ושלום לגעת בנו? למה לא אומרים להם לבדוק, ולא לקרוא כל דבר שמביא לתשובה? למה אנחנו כל כך נאורים ופתוחים? למה אנחנו זקוקים לחיזוקים מהסוג הזה? ולמה אנחנו לא יודעים שאורות נוצצים לא מחביאים שום הבטחה ממשית?

האם הדברים שחווה המספרת צריכים חס ושלום לגעת בנו? למה לא אומרים להם לבדוק, ולא לקרוא כל דבר שמביא לתשובה? למה אנחנו כל כך נאורים ופתוחים?
אחת הדמויות בספר שמשום מה לא זוכה לתשומת לב מספקת היא דיתי. דיתי היא בעלת תשובה מזה חמש שנים, ולומדת במין מדרשה או משהו כזה בשם "דרכי נועם"... דיתי שהיא מאוד יפה, כמו כל הדמוות הנשיות בספר רוצה לעשן עוד פעם אחת (לא סיגריה...) והיא מסבירה ברצינות תהומית על הצורך לרדת לפעמים ממש למטה כדי לעלות שוב...

בכלל, בספר נושא היופי הנשי והיופי בכלל הוא חזק מאוד וכמעט גיבור ראשי. גם כשהיא כבר חוזרת בתשובה, וכשהיא קונה שמלת כלה (ממעצב צמרת, אלא מה?) היא מהממת. המטפחת מהממת עליה, והחברות מאוד יפות. כולן מדהימות,

אז נכון שהסוף הוא טוב, ונכון שיש שם דיאלוגים מרגשים. נכון שהרב דניאל שלהם מרשים והדברים המושמים בפיו מרתקים במיוחד... נכון שהחזרה בתשובה שלה מחזקת ומדהימה. ובהחלט נכון שהספר כתוב היטב, אבל האם בשביל פיסת רוחניות צריך לבוסס בכל כך הרבה בוץ? אני מאמינה שהכותבת עצמה לא תרשה לילדיה לקרוא בספר, ולא רק בגלל שזהו סיפור חייה.

על בתי הצעירה אסרתי לקרוא את הספר. לבת הגדולה יותר לא הספקתי. היא התחילה לקרוא לפניי בעידודי הנלהב (גם אני הושפעתי מכל התעמולה), אך עזבה לאחר זמן מה. וכששאלתי אותה:  "איך הספר"? ענתה במה שהאיר את עיניי בטרם התחלתי לקרוא: "בציבור החרדי לא היו קוראים את זה...". אצלנו כמובן שכן, ועוד בחסות רבנים שאינני יודעת אם לילדיהם יניחו לקרוא בספר.

אני מציעה להורים לקרוא ולבדוק כל ספר שהילדים רוצים לקרוא או לפחות לכוון יותר. הנוער צמא, סקרן ומוצא הכל. הרי לא כל מה שמכיל פסוקי רבי נחמן או יהדות בכלל הוא כשר
אני מציעה להורים לקרוא ולבדוק כל ספר שהילדים רוצים לקרוא  או לפחות לכוון יותר. הנוער צמא, סקרן ומוצא הכל. הרי לא כל מה שמכיל פסוקי רבי נחמן או יהדות בכלל הוא כשר.

הגיע הזמן שנרד מהיציע, ונסתובב ביניהם קצת יותר.