ביטחון לאומי לא בנוי רק על כמויות של חיילים ונשק, כפי שמכונית איננה רק מנוע וגלגלים. בחלקים המרכיבים את הביטחון הלאומי יש גם פגוש קדמי שפעם אחר פעם קברניטינו מרסקים אותו.

רגישות העמים הנורמאליים לפגיעה בכבוד הלאומי שלהם היא תחושה טבעית של חרדה מסימן של סכנה מתקרבת לביטחונם הפיזי. מבחינה זו אפשר לראות את הכבוד הלאומי כפגוש קדמי של הביטחון הלאומי. לא כך אצל העם היהודי. 2,000 שנה של גלות בתנאים משפילים הכתיבו את הוויתור על אותו פגוש, כדי לא ליצור עילות לעימותים עם הרוב העוין במדינת הגלות. אפשר היה להניח שעם ייסוד מדינת ישראל הריבונית, היא תרכיב לעצמה יחד עם יתר חלקי המערכת הממלכתית גם את הפגוש האבוד של הכבוד הלאומי. אך זה לא קרה, כנראה בגלל הטמעה גנטית של התנהגות מתמשכת בגולה. וכך אנו דוהרים כיום בכבישי  "מפת הדרכים" ללא פגוש קדמי, בלי שקובעי המדיניות מרגישים בזה.

גם אלה המשתוקקים לשלום בכל מחיר צריכים להבין ששלום עושים בין שווים ולא בין מתנשאים למושפלים, כי אז זה נקרא כניעה. וכדי להתנהג, לפחות, כשווים צריך להגן בכל תוקף על הכבוד הלאומי, גם בפרטים הנראים לכאורה "קטנוניים"
אף אחד לא התרגש מדיווחה של קרולין גליק בעיתון ג'רוזלם פוסט מיום 30.11.07 על כך שבוועידת אנאפוליס אסרו האמריקאים על נציגי ישראל להיכנס לאולם הדיונים בדלת בה נכנסו הערבים. כך קיבלו את התכתיב הסעודי להשפיל את היהודים כטמאים, במדינה שבה השפלה על בסיס גזעני נחשבת לפשע, ומי כמו גב' קונדוליסה רייס מודעת לזה. תרגיל דומה כבר עשו לנו בוועידת ג'נבה של 1974 (בסידור שולחנות הנציגויות השונות באולם), אלא שאז קם שר החוץ הישראלי ואמר שלא ישתתף בהתכנסות זו על תקן של מצורע, והמארגנים מיהרו ותיקנו את המעוות. ולעומת זאת, כיום מי שהחליפה את אבא אבן של אז, שהבין את ערך השמירה על הכבוד הלאומי, קיבלה את היריקה בפנים כגשם ברכה והמשיכה בהתנהגות מתרפסת כלפי נציגי הגזע הערבי העליון, כאילו כלום לא קרה.

ואין זה מקרה שמיד לאחר סיום אותה ועידה משפילה העיז פקיד אמריקאי מדרגה שלישית להעמיד את ישראל בפני עובדה מוגמרת, כשהגיש הצעה למועצת הביטחון העוינת שתוציא החלטה מחייבת לרעת ישראל על בסיס דרישות הערבים באותה התכנסות. ישראל שהשלימה עם מעמדה המושפל, כבר לא הייתה כתובת להתייעצות או תיאום מוקדמים למהלך משמעותי כזה. הזדעקות קברניטינו ברגע האחרון מנעה את השלמת המהלך הזה, אך שום לקח לא נלמד. ההסתה הפרועה ועלילות הדם של פושעי הטרור הערבי עוברים ללא תגובה, ומאותתים לכל העולם שפגיעה ביהודים היא דבר שאין בו דופי.

גם אלה המשתוקקים לשלום בכל מחיר צריכים להבין ששלום עושים בין שווים ולא בין מתנשאים למושפלים, כי אז זה נקרא כניעה. וכדי להתנהג, לפחות, כשווים צריך להגן בכל תוקף על הכבוד הלאומי, גם בפרטים הנראים לכאורה "קטנוניים". וזה לא מחייב לצאת למלחמה, אלא להתחיל להתנהג כעם נורמאלי.