אמת הדבר, לפתע גם לאוזניים ימניות כשלי המינוחים, המשלים וההארות של דודו אלהרר הגיעו במינון גבוה, לעיתים גבוה מדי. לידידיי ולמקורביי אני מצהיר בזאת: אל חשש, לא נפלתי מהכסא. הכול יחסי. ככה זה כאשר מדבר שמאלני מכסה את מרחב התקשורת הישראלית. גם כאשר היה נדמה שחל שינוי מבורך בתקופת שירותו של אבי בניהו, חודשים ספורים חלפו מאז יצחק טוניק מתמנה למפקד התחנה, הוא מודיע לשדר דודו אלהרר כי הוא מסיים את תפקידו. טיעון המחץ של המפקד: "הוא הפקיע את המיקרופון הציבורי!".

מה הציק ליצחק טוניק? מה הפריע לקברניטי התחנה בדברי הרוגע האלה לקראת שבת המלכה? תשובה מאוד פשוטה: המסר חייב להיות אחיד. אלף פעמים תסביר למלהגי הדמוקרטיה שתחנת שידור צבאית היא ההיפך מדמוקרטיה
"הפוגה" קראו לתוכניתו של אלהרר. קולו מרגיע, לעיתים איטי מדי, ושוב הכל ביחס למהירות הבלתי נסבלת שסיגלו להם שדרים ושדרניות. בתוכנית הזו נאמרו ללא כחל וסרק אמירות יהודיות גאות, דבר פרשת השבוע וההקשר האקטואלי שלה, שירים מן המובחר וקטעי קישור מלבבים. בקיצור, ציוני ולעניין. מה הציק ליצחק טוניק? מה הפריע לקברניטי התחנה בדברי הרוגע האלה לקראת שבת המלכה? תשובה מאוד פשוטה: המסר חייב להיות אחיד. אלף פעמים תסביר למלהגי הדמוקרטיה שתחנת שידור צבאית היא ההיפך מדמוקרטיה. ואם כבר היא מתקיימת מכספי ציבור, לפחות שתהיה מאוזנת. חבל"ז.

זה מתחיל בצוות המגישים, זה נמשך בדור צעיר שנשמע בדיוק כמו הדור הקודם וזה שלפניו. זה נמצא בתוכניות המלל המייגעות וגם בתוכניות התרבות והמוסיקה. ההבדלים בין מגיש למגיש יירשמו במקרה הטוב על סיסמוגרף רגיש במיוחד, וכדבר הגשש החיוור: "כולם שואלים אותן שאלות וכולם עונים אותן תשובות". אז מה הפלא שאם יונחו זה לצד זה תכני השידור של שלמה ארצי מול דודו אלהרר מחט הסיסמוגרף תתפרק? אין צורך באוזניים רגישות כל כך: דמיינו לעצמכם קלפי שקופה בתחנת גל"ץ על דורותיה, התוצאה היא הקמתה של ממשלת צללים בראשות "מרץ". יותר פשוט: למעט עניין הבעלות, אין הבדל בין עיתון "הארץ" לבין גל"ץ.

בתחרות המדומה בין גל"ץ לבין רשת ב' ניכרים סממניה של האחידות. ההבדלים המינוריים בין שלושת העיתונאים המופיעים בתוכנית הבוקר: כספית, רוזן ואלדר, למשל, מעלים את השאלה הפשוטה: האם חסר עיתונאים אחרים לאיזון? האם חגי הוברמן מבין פחות בענייני ערבים מאשר אבי ישכרוף מ"הארץ", והאם דני שלום מעורה פחות בענייני צבא וביטחון מאשר ראובן פדהצור או טלי ליפקין-שחק? והאם רענון השורות לא קיים בגל"ץ, כלומר: רק עשר שנותיו של אלהרר ארוכות כנצח לעומת יעל דן ומיכה פרידמן או רזי ברקאי הוותיקים?


בתחרות המדומה בין גל"ץ לבין רשת ב' ניכרים סממניה של האחידות. ההבדלים המינוריים בין שלושת העיתונאים המופיעים בתוכנית הבוקר: כספית, רוזן ואלדר, למשל, מעלים את השאלה הפשוטה: האם חסר עיתונאים אחרים לאיזון?
לא רק אקטואליה. שאלו את מולי שפירא. בתרבות המצומצמת של גל"ץ וגם רשת ב' לא ניתן להכיל כמובן את רצון החיילים. השערורייה הבלתי גמורה של "פלייליסט", בה אדם אחד קובע מי יושמע ומי ייזרק לתחום תחנה המרכזית אינה אלא בבואה לנמיכות התרבותית צרת האופק המתרחשת בגל"ץ. הבה ונניח על שולחן: אין גזעני יותר מאשר הדרה מוחלטת של מוסיקה ותרבות שאינה מקו מסוים. יותר מדויק: מתי לאחרונה נשמע שיר ברוסית, בסינית, בהודית או בערבית בגל"ץ, כלומר תרבות המייצגת למעלה משני שליש עולם? במילים אחרות, הפלורליזם בו מתהדרים קומיסרי התרבות מסתכם בשירים לועזיים, קרי אנגלית, מתחום צר עד להחריד של מבצעים.

אז אם הרצון של החברה הישראלית לשלב בתוכה יהודים מתפוצות שונות, זה אמור להתבטא בין השאר במוסיקה, בסרטים, ספרות שירה ולא רק ערבי אוכל מסורתיים. רצון זה נמוג כעשן.

עכשיו גם אלהרר הוקרב למלך האחידות הפסאודו-ישראלית.