האירועים והחדשות המתרחשים בחברון בשבוע אחד יכולים להספיק למקום אחר לשנה שלמה. אנו מיטלטלים כמו על גלים סוערים, לגבהי מרומים ומשם לתהום- וחוזר חלילה. רק כעת הסתיימו החגים בהם ביקרו בחברון עשרות אלפי יהודים, שיא של חודשים שבהם האתרים בחברון, ובראשם מערת המכפלה, שקקו חיים ומבקרים יהודים, ומיד אנו צוללים לתוך מאבקים קשים, מרים וכואבים. מצד אחד – ארגוני אנרכיסטים אנטישמיים וניאו נאצים מרכזים מאמצים גדולים בחברון, כדי ליצור גל עוינות בינלאומי נגד מפעל התיישבות בחברון ובאזור יהודה, גל, שכמו שאנו כבר יודעים, איננו נשאר על הנייר אלא הוא בעל פוטנציאל הרסני ממשי;

ומאידך, גורמים מרכזיים במערכות השלטון מפעילים את כל הכלים שבידיהם כדי להעמיק את הקרע בין מפעל ההתנחלות והמתנחלים לבין שאר תושבי המדינה: פינויים וגירושים אכזריים, התנכלויות והרחקות שרירותיות, הסתה בכל הרמות – החל מנשיא המדינה וראש הממשלה ודרומה נגד המתנחלים, ואפילו הנחת מטען דמה פרובוקטיבי ליד בית איש השמאל פרופ' שטנרהל.  אגב, אני משתמש במושג ה'התנחלות' בגאוה, ואני מציע לכולנו לשאת בגאווה את התואר 'מתנחל' – המציין מי שגואל את נחלתו ומיישב אותה, כמו שמצוה התורה וכמו שעשו חלוצים יהודיים לפני מאה ועשרים שנה.

מערכת המשפט ו"אכיפת החוק" מגבה את ההסתה וההתקפות, ופועלת באפליה גלויה ובדו-פרצופיות לעין השמש
מערכת המשפט ו"אכיפת החוק" מגבה את ההסתה וההתקפות, ופועלת באפליה גלויה ובדו-פרצופיות לעין השמש. מול האנרכיסטים ופעילי השמאל הקיצוני היא רחבת לב ורפת ידיים, משחררת את האנרכיסטים והפורעים בבלעין אחרי "עיכוב" של שעה ומאפשרת להם להשתולל ולתקוף חיילים ושוטרים באין מפריע, מעלימה עין מעשרות אלפי בתים וטירות בלתי חוקיות שבנו ערבים; אך מול היהודים היא נחושה, אכזרית ודורסנית, מחלקת צוי הרחקה ומעצרים, והגיעה עד הרס בתים וגירוש ילדים יחפים באמצע הלילה והשמדת כל ציודן של המשפחות, כולל  ריהוט, אוכל ובגדים.
 
מותקפים מכל הכיוונים, כשהתקשורת מובילה את מקהלת השועלים הצבועים, עומדים רוב רובם של המתנחלים בפיות סתומים ובידיים קשורות: השמאל חוגג, ההסתה גואה, התקשורת כמעט איננה מאפשרת תגובות וזכות ביטוי, ויוצאת ידי חובה ב"אינסרט" – משפט מוקלט של חצי דקה, כתגובה על גל הסתה של יום שלם. טבעי שבמצב כזה הזעם גואה וננקטות תגובות שונות, שחלקן לפחות, הוא בלתי שקול ואף גורם נזק נוסף.

ברור שקללות וחרפות נגד כל חיילי צה"ל, כולל "איחולים" זוועתיים, הן דבר חמור ופסול, קודם כל מבחינה ערכית, יהודית, ושנית, מבחינת הנזק האיום שהן גורמות. המילים הנוראות שהושמעו בהקשר להרס חוות פדרמן הסיטו את כל תשומת הלב מהמעשה הברבארי לביטוי החמור וסיפקו אליבי לכל האחראים. אך גם תגובת אחרות בשטח שננקטו בזמן האחרון, כולל התקפות על בתי ערבים או שדות, תגובות ותקיפות מול מצלמות, גרימת נזקים לרכבי כוחות בטחון וכד' – מעבר לבעיה העקרונית, מוסרית, ראויות גם הן לדיון ושיקול דעת נוסף.

לעניות דעתי, עלינו לנהל את המאבק על ההתיישבות בארץ ישראל תוך היצמדות לדרך שהורו לנו אבותינו מאז: מחד – היצמדות עיקשת ונחושה בשטח, ומאידך – להיזהר לא להתנתק מעם ישראל; לא לשכוח, שכמו כל מצוה, גם מצות ישוב ארץ ישראל צריכה להיות "בשם כל ישראל". ודוק: איני מתכוון שיש להיכנע לחוקי הגזע שמפעילה נגדנו ממשלת ישראל, ובשום אופן לא לחבק את המגרשים. יש להאבק בנחישות נגד השלטון הפועל באכזריות ובצביעות נגד יישוב ארץ ישראל; אך באותו זמן יש להיאבק על ליבו של העם בישראל ולחבר אותו אלינו.

ברור שקללות וחרפות נגד כל חיילי צה"ל, כולל "איחולים" זוועתיים, הן דבר חמור ופסול, קודם כל מבחינה ערכית, יהודית, ושנית, מבחינת הנזק האיום שהן גורמות
עתיד מפעל ההתיישבות ייקבע מלמעלה, והוא תלוי במידה רבה בגיבוי שיקבל מרוב העם בישראל. לכן, ההתחברות אליו היא חיונית. במאבק נגד שלטון עוין אסור שנמצא את עצמנו כקומץ מבודד, מנותק והזוי, על גבעה או בנקודה אחרת. הנתק הזה הוא בדיוק מה שהשמאל הקיצוני, השולט במוקדי הכח, היה רוצה. הם 'מתים' להתנפל על קומץ מתנחלים הזויים ושנואים, ולחסל אותם. גם אם נדבק בשטח ככל יכולתנו, עד מסירות נפש, בסופו של דבר המפעל כולו, אם יהיה מנותק מרוב עם ישראל, יהיה "כיבוש יחיד" ולא "כיבוש רבים", לא יזכה לסייעתא דשמייא  ולא יתקיים, חלילה.

כוחנו הוא ביכלתנו לחבר את מפעל ההתנחלות ולחזק אותו בתמיכת עם ישראל, ואיתו אנחנו מוכרחים לשמור על קשר. זה לא קל, ולפעמים אפילו קשה, אבל זה בנפשנו. בדיוק כמו להיאחז בכל רגב מרגבי אדמת הארץ, אנחנו צריכים להאחז בכל רגב מרגבי עם ישראל. מפעל ההסברה שהופיע בשבועות האחרונים נגע בדיוק בנקודה הזאת: חיבור רגשי בין עם ישראל בגוש דן לבין לב ארץ ישראל. אגב, מובילי המפעל אינם חובשי כיפות, והם הציעו את הכיוון אחר חשיבה עמוקה ומחקר עומק שגילה שרוב העם מוכן, צמא ורוצה להתחבר למורשת ולארץ ישראל.  מנגד, השונאים שלנו, בכל הרמות: בפרקליטות, בממשלה, בשירותי הבטחון למיניהם ובתקשורת, מנסים להרעיל את הקשר הזה, לייצר פרובוקציות ו'ספינים', ליזום מבצעי גירוש וחורבן, להבליט כל קללה וגידוף, לשדר הסתה ללא הפסקה -  הכל כדי שנהיה מבודדים, מנותקים, מוזרים ושנואים, יעד מושלם לחיסול וגירוש. מה שאנחנו צריכים לעשות זה כמובן בדיוק ההיפך: להתחבר ולקרב.

מצער שיש חברים שחלקם, לפחות, יקרים ואידיאליסטים אמיתיים, שאינם מבינים את המציאות המורכבת, ועושים טעויות קשות שעליהן כולנו משלמים ונשלם. נכון, לא קל לעמוד מול גירוש אכזרי אנטישמי, ולפנות לנוכחים בבקשה לא להתלהם ולא לחרף, כי זה בדיוק מה שהמגרשים רצו להשיג. מיד קופצים ביטויים הידועים: 'יפי נפש', משת"פים, וכד'. קשה להיאבק נגד "שליחי מדינת ישראל" ולהישאר מחוברים לעם ישראל. אצל הרבה חברים המושגים האלו התבלבלו. אבל לנו אסור להתבלבל. להיאבק – בלי להתנתק. או, בהגדרה הקולעת – "בנחישות וברגישות": להאבק בנחישות על כל בית, מאחז ויישוב – ולהתחבר ברגישות לעם ישראל.