בעקבות בחירות 2006 כתבתי על ההחמצה החילונית של הכתומים, כלומר על אובדן קולותיהם של נאמני ארץ ישראל החילונים, לא בגלל שאין כאלה, אלא בגלל שמערכת הבחירות כלל לא פנתה אליהם. הביקורת הופנתה אז נגד רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל, שהעדיפה ביודעין לפנות אל הציבור הדתי בלבד, הציבה ברשימתה מועמד יחיד שאינו חובש כיפה כחילוני מחמד (פרופ' אלדד), והסתפקה בחלקת אלוהים הקטנה, במקום לגייס עוד רבבות מצביעים פוטנציאליים.
כלקח מאותו מחדל, חבריי ואני הקמנו את מפלגת התקווה, ככתובת להצבעה בעיקר עבור הציבור החילוני הכתום, שלא היו נתונים על גודלו, אלא הערכות בלבד. בגלל חששותיהם של מתפקדים ואוהדים, התחייבנו כלפיהם שאם יהיה חשש שהתקווה לא תעבור את אחוז החסימה, לא נתייצב לבחירות לבד, אלא ברשימה משותפת עם מפלגות אחרות, ובלבד שקולותיהם לא ירדו לטמיון. על רקע זה 
הח"מ הזהיר שוב ושוב שמי שמוותר על קולות אלה עלול לגרום לאובדן ארץ ישראל, אבל קולו היה בבחינת קול קורא במדבר 
הוקמה ערב הבחירות רשימת האיחוד הלאומי, המוגדרת בהסכם הקמתה כרשימה יהודית-לאומית (ולא דתית-לאומית!), והכוללת 4 מפלגות שכל אחת מהן שומרת על ייחודה ועל עצמאותה. ביניהן, מפלגת התקווה, אשר מועמדיה הוצבו במקומות 3 (אלדד) ו-8 (הח"מ) של הרשימה המשותפת.
למרבה הצער, התקווה הוחמצה. אלברט איינשטיין נהג לומר שטיפשות או אי-שפיות הן הנטייה להמשיך לעשות את אותם הדברים שוב ושוב ולקוות לתוצאות שונות. האם לא יהיה זה נכון ליישם אמירה זו גם לגבי השידור החוזר של האיחוד הלאומי, שוב כרשימה דתית למרות שאינו מוגדר כך, ושוב תוך התעלמות מרבבות נאמני ארץ ישראל חילונים וויתור מודע ושגוי על קולותיהם? הח"מ הזהיר שוב ושוב שמי שמוותר על קולות אלה עלול לגרום לאובדן ארץ ישראל, אבל קולו היה בבחינת קול קורא במדבר מול מי שמצהירים שישמעו בקול רבניהם, והחושבים ומדברים בשפה המפד"לית, גם כאשר לא צעדו ברשימה משותפת עם המפד"ל. התוצאה: רשימה שאיננה ניתנת לשיווק לציבור באזור תל-אביב והמרכז, והישג זעום בבחירות: 4 ח"כים.
ככל הנראה לעולם לא יהיו נתונים מדויקים איזה אובדן קולות גדול יותר: כזה הנובע מהליכה עצמאית של התקווה ואי-מעבר אחוז החסימה, או כזה שנגרם כתוצאה מהחבירה למפלגות דתיות, שהרתיעה את המצביעים החילונים.
לכך נוסף גם מרכיב נוסף, משיכה ואובדן קולות כתוצאה מהשתתפותה של מפלגת ארץ ישראל שלנו ברשימת האיחוד הלאומי. ראשיה, ברוך מרזל והרב וולפא, אמנם אינם כלולים ברשימת האיחוד הלאומי, אבל נציגם, ד"ר מיכאל בן-ארי, הוצב במקום ה-4 ויכהן בכנסת. גם כאן לא ברור מי גדול יותר מספרית, המשיכה או האובדן, תוספת בוחרים או הרתעת בוחרים פוטנציאליים.
באופן בלתי מפתיע החלה התקשורת לנגח מרכיב זה באיחוד הלאומי ולהציגו כגזעני, פאשיסטי, כהניסטי, טרנספריסטי. בוודאי שקיימת כאן בעייתיות, אבל לא רק כאן. באופן בלתי מפתיע איש אינו יכול להצביע על כוונה של גורם כלשהו בימין לבצע גירוש כוחני של בני-אדם מבתיהם. לעומת זאת, גירוש כוחני של בני-אדם (אמנם יהודים) בוצע לפני פחות מ-4 שנים על-ידי אריאל שרון, בגיבוי
כדי לא להחמיץ שוב, חשוב להתחיל מעתה בהכנות לבחירות הבאות (2011?) ב-2 ראשים: ראש דתי-לאומי וראש ציוני-לאומי – התקווהמערכות המשפט והתקשורת. באופן בלתי מפתיע, אף אחד באותן מערכות לא מצא לנכון לפעול נגד ח"כ (בקרוב, לשעבר) אבשלום (אבו) וילן שבראיון ל"הארץ" (קיץ 2004) צידד בשימוש באש חיה כדי לגרש יהודים מבתיהם אם לא ייאותו להיות מגורשים מרצון. מדוע שתקו מערכות המשפט ואכיפת החוק וצדקני התקשורת וזכויות האדם למשמע דברים מקוממים אלה של הטרנספריסט ודומיו? על הפאשיזם של השמאל כבר התרעתי בעבר.
מכיוון שהבחירות הבאות לא תתקיימנה בעוד 4 שנים, על המחנה הלאומי לבחון לאלתר את דרכו. במיוחד נכונים הדברים לגבי הציבור הגדול המתקשה להצביע לליכוד מצד אחד ולרשימה שמאפייניה דתיים מצד שני, ובצר לו תרם לא מעט לעליית כוחו של ליברמן. רשימת האיחוד הלאומי הוקמה כאלתור לקראת הבחירות.
כדי לא להחמיץ שוב, חשוב להתחיל מעתה בהכנות לבחירות הבאות (2011?) ב-2 ראשים: ראש דתי-לאומי וראש ציוני-לאומי – התקווה. בדרך זו ממילא יימצאו בראש הדתי הגורמים המרתיעים בוחרים חילוניים, בגלל קיצוניות מדינית ו/או דתית. התקווה תוכל אז לפנות אל הציבור החילוני-לאומי בשפתו ובסגנונו, להציג בפניו מועמדים ומועמדות ולהבטיח לו מחויבות לבוחרים ולא לרבנים. לפני שנמהלה ברשימת האיחוד הלאומי, כזו היתה רשימת התקווה.