לאחרונה אנו עדים לרצף של תופעות המעידות על ליקויים בתחומי (חוסר-) התרבות, (תת-) הרמה, ורדידות התקשורת, שאילו היו מתרחשים במקומות אחרים היינו רואים בהם אנטישמיות.
אחת מהתופעות הללו היא ההמולה התקשורתית והציפיות המנופחות לקראת הסיכוי שהסרט ה(אנטי-) ישראלי "ואלס עם באשיר" יזכה בפרס האוסקר. הלהיטות לאוסקר האפילה על מהותו של הסרט ככזה המסלף את העובדות ומציג את ישראל באור שלילי וכאחראית לטבח מוסלמים בידי נוצרים. חסד עשתה ועדת הפרס כאשר נמנעה מלספק תחמושת נוספת לשונאי ישראל בעולם ובארץ.
תופעה אחרת: הסאטירה הירודה "כמו בתולה" של ליאור שליין בערוץ 10. חופש הביטוי וחופש היצירה והאמנות (?) אינו יכול לשמש הכשר לכל דבר הבל שיוקרן בטלוויזיה בארץ ובעולם. לנוכח תגובתם הנזעמת של ערבים נוצרים בארץ, ושל הוותיקן ברומא, נחפז 
כמעט במקביל לסאטירה הירודה הנ"ל שודרה בערוץ 2 ב"ארץ נהדרת" סאטירה המזכירה את הארס של העיתון הנאצי דר שטירמר שהציגה יהודים כיצורים אכזריים, צמאי-דם ופוגעים בערבים ובחיילים
ראש הממשלה להתנצל ולהביע את צערו על התוכנית. בין השאר אמר אולמרט ש"אילו היו אומרים דברים דומים נגד הדת היהודית ודאי היתה קמה זעקה של קהילות יהודיות". האם אין זה תפקידו של עורך נבון לשמור על חופש הביטוי אבל גם על גבולות הטעם הטוב?
כמעט במקביל לסאטירה הירודה הנ"ל שודרה בערוץ 2 ב"ארץ נהדרת" סאטירה המזכירה את הארס של העיתון הנאצי דר שטירמר שהציגה יהודים כיצורים אכזריים, צמאי-דם ופוגעים בערבים ובחיילים. גם אם יש בשוליים הקיצוניים ביותר תופעות פסולות ומגונות של פגיעה בחיילים או בערבים, מדובר באירועים חריגים ביותר הראויים לכל גינוי, אבל לא להכפשת כלל הציבור היהודי בידי קומץ בריוני מסך המקבלים במה לטפטוף מסרים מזוויעים במסווה של סאטירה. בעניין זה לא נזעקו הנאורים בעיני עצמם, אנשי התרבות והרוח, ולא מחו על הניצול לרעה של חופש הביטוי שהפך לחופש השיסוי. גם ראש הממשלה, שנזעק להתנצל על פגיעה בנוצרים, לא גינה פגיעה ביהודים, ולא אמר את המתבקש: אילו היו אומרים דברים דומים בחו"ל נגד יהודים ודאי היתה קמה זעקה של קהילות יהודיות.
באחד מנאומיו הדמגוגיים ב-2004 תקף שמעון פרס – יו"ר מפלגת העבודה דאז ונשיא חצי העם בהווה – את שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, והגדיר את מהלכיו להצלת הכלכלה הישראלית הקורסת בכינוי הגנאי: קפיטליזם חזירי. מצבו הטוב יחסית של המשק הישראלי לנוכח המשבר הכלכלי המאיים הוא הפרי המבורך של אותה מדיניות אחראית של נתניהו. למרות זאת, תועמלני השמאל ממשיכים לחזור על פנינת הלשון הנבזית.
י
נניח, למשל, שממשלת בריטניה היתה אוסרת מגורי יהודים באזורים מסוימים ואף היתה שולחת צבאה כדי לגרשם משם, כיצד היינו מתייחסים לכך?יתכן שלא היה מקום להזכיר עובדות אלה דווקא היום, אלמלא היו עושים אנשי השמאל שימוש נרחב ונכלולי בכך בשיח שלהם: מצד אחד תוקפים את נתניהו על מדיניותו הכלכלית האחראית – קפיטליזם חזירי בפיהם – ומצד שני מאשימים אותו ואת המחנה הלאומי כולו בטרפוד "תהליך השלום", שמן הראוי להגדירו כשלום החזירי.
המשותף לתוכניות ה"שלום" למיניהן הוא הקמתה של מדינה פלשתינאית ממערב לירדן. מעשה זה מצריך שני מעשים בלתי-מוסריים לפי כל אמת מידה מוסרית:
- איסור על יהודים לגור באזורים מסוימים (ועוד בלב מולדתם) רק בגלל היותם יהודים.
- גירוש כוחני של יהודים מבתיהם (ועוד בלב מולדתם), ושוב, רק בגלל היותם יהודים.
אילו היו מעשים כנ"ל נעשים במדינה אחרת היינו מגדירים אותם כאנטישמיות. נניח, למשל, שממשלת בריטניה היתה אוסרת מגורי יהודים באזורים מסוימים ואף היתה שולחת צבאה כדי לגרשם משם, כיצד היינו מתייחסים לכך? ומדוע מה שהיה נחשב בעינינו, בצדק, כאנטישמיות גזענית אם היה מתרחש בחו"ל אינו נחשב לכזה בעיני "אנשי המוסר" בארץ?
מה שהיה נחשב בחו"ל כאנטישמיות, האם לא יהיה זה נכון לראות בו אוטו-אנטישמיות?