קשה לחשוב על מציאות עלובה מזו בה מוצא עצמו כיום הימין בישראל. על פי הסקרים, פחות מעשרה אחוזים מגדירים עצמם בימים אלו כשמאל. גוש הימין ניצח בצורה ברורה, והפקיד בידי נתניהו את המפתחות להרכבת הממשלה הבאה.

מאז תמו הבחירות, נוטל נתניהו את אמון בוחרי הימין ומשקיע את עיקר מרצו בחיזור נמרץ אחר השמאל. תחילה אחר ציפי לבני, אחר-כך אחר אהוד ברק
והנה, מאז תמו הבחירות, נוטל נתניהו את אמון בוחרי הימין ומשקיע את עיקר מרצו בחיזור נמרץ אחר השמאל. תחילה אחר ציפי לבני, אחר-כך אחר אהוד ברק – נראה כי עבור מועמד הימין להנהגת המדינה, ממשלת ימין הנה ברירת המחדל הגרועה מכל. אלמלא התעקשותם של מועמדי השמאל, כבר היינו מוצאים עצמנו תחת ממשלה חדשה, שרוב שריה הבכירים הם ירושה מן הממשלה הקודמת. כאילו לא היו בחירות, כאילו אין ימין בישראל, משחק סכום אפס במיטבו.

האם מישהו זוכר חיזור שכזה אחר הימין, כשהשמאל זכה בבחירות?

לשבחו של נתניהו אפשר לומר שלא השאיר מקום לטעות בו אצל בוחריו. התנהלותו בחודשים שקדמו לבחירות הצביעה בדיוק על הכוון בו הוא מנסה ללכת עכשיו. זו בדיוק היתה הסיבה מדוע איבד הליכוד כעשרה מנדטים, שעל פי  הסקרים נמצאו באמתחתו בסוף דצמבר, לטובת ליברמן והאיחוד הלאומי, והפסיד במירוץ מול קדימה.
אך האם יש לנתניהו ברירה אחרת?

כנראה שלא. מדובר כאן בבעיה מובנית שהיא עמוקה הרבה יותר מעניין אישי כזה או אחר אצל מועמד הימין להרכבת הממשלה. למעשה, אין לימין אלטרנטיבה אמיתית לדרכו של השמאל. את הפתרונות הכוחניים הנמרצים ביותר, אלו שגוש הימין כבר לא מעז לחלום עליהם, יישם השמאל בעבר - ונכשל.  השמאל כבש, השמאל טרינספר, השמאל התנחל בגוש קטיף ובפאתי סיני, אל כל המקומות שהימין הקלאסי חולם לשוב אליהם היום, השמאל כבר הגיע, נכשל, ועבר לשלב הבא.

"אתם פשוט נמצאים דור אחד אחרינו" אמרה פעם פרופ' אניטה שפירא, והיא צדקה.

כי מה הם בסך הכל השמאל והימין אם לא שתי ידיה של הציונות? וזו – כל מטרתה לפתור את שאלת היהודים באמצעות נירמולם במדינה משלהם. הסכסוך הבלתי פתור עם שכנינו הערבים מזכיר לנו כל הזמן שאת מטרת העל הציונית – עוד לא השגנו. הסכסוך מצביע על כך שאנחנו שונים, לא מקבלים אותנו, ולא הצלחנו להשתלב במשפחת האומות. את פתרונות ההשתלבות בכח, ניסה כבר השמאל וכשל.

"עדיפה שארם-א' שיח בלי שלום," אמר אז דיין. היום אומר זאת בוגי יעלון... השמאל הולך קדימה אל פתרונות של פשרה, הימין מדדה אחריו. "מה שאתה רואה כאן מחוץ לחלון," אמרתי לאברך צעיר כשצפינו בטורי החיילים הצועדים לעברנו בגוש קטיף, "הוא לא נסיגת הציונות אלא ההתפתחות הבלתי נמנעת שלה".

בכדי להגשים את רצון הרוב היהודי, צריכה ישראל "להחליף ראש". לא רק החלפת ראש במובן האישי אלא החלפת ראש במובן המהותי. מציונות של קיום סתמי, לציונות של ייעוד הנגזר מתוך יהדותה של המדינה
האם לימין יש פתרונות אחרים? נתניהו, בגין, יעלון – הדוברים האינטליגנטיים ביותר של הימין, אינם מסוגלים לומר דבר מלבד להיאחז בכך שאין עם מי לדבר. אבל גם את הפטנט הזה של לחמוק מן הבעיה באמצעות הטלת האחריות על הצד השני כבר ניסה השמאל. עד שבא סעדאת – זו בדיוק היתה האסטרטגיה שלו. ברור שאסטרטגיה כזו קורסת ברגע שהצד השני חפץ בכך. הנה אסאד כבר מוכן לדבר – האם יש לבגין הבן כלים אחרים בכדי לשמור על הגולן, מאלו שהיו לבגין האב, כשנשיא מצריים ביקש לדבר על סיני?

חוסר היכולת של הימין להציב אלטרנטיבה רעיונית לדרכו של השמאל, הוביל ברבות השנים לתלות מוחלטת – גם מנטלית וגם ממסדית -  שאותה אנו חווים עכשיו בהתנהלותו של נתניהו. ברור שלכל פוליטיקאי יש את הסגנון שלו – נתניהו "בעייתי" משהו, אולם באופן עקרוני, שום מועמד ימין אחר לא היה נוהג אחרת.

האם נגזר עלינו להחליף לנצח את גרב שמאל בגרב ימין וחוזר חלילה? הרי איש אינו מעז כלל לצפות כי ממשלת נתניהו – אם בכלל תקום – תכלה את ימיה.

בכדי להגשים את רצון הרוב היהודי, צריכה ישראל "להחליף ראש". לא רק החלפת ראש במובן האישי אלא החלפת ראש במובן המהותי. מציונות של קיום סתמי, לציונות של ייעוד הנגזר מתוך יהדותה של המדינה.