הישוב בארץ נכשל במיגור הטרור מעל 100 שנה. יתכן ובחינה חדשה של גישתנו תסיע. אדגים זאת על ידי שני תסריטים מקבילים: לאחד מהם נוכל בקלות להציע פתרונות, אם רק נעיז להשתחרר מקיבעונות קדומים, שהכו שורש בחברה הישראלית. יתכן וניתן לאמץ את אותה הגישה גם לתסריט השני.



תסריט ראשון: כיתה, נניח של בית ספר יסודי. שיעור עם מורה חדש שבעקבות המצב, הסב את מקצועו מהיי-טק להוראה מתוך אהבה לילדים.



ילד אחד קם ממקומו ללא סיבה נראית לעין זולת מפני ש"בא לו" ומתחיל להרביץ לכמה ילדים אחרים. המוכים מתחילים לבכות, בעיקר בגלל ההפתעה. המורה מצווה על הילד האלים לחזור למקומו, אבל זה יודע, שאין למורה עונש ממשי להטיל עליו: הוא יכול להמשיך בשלו – ועושה זאת. המורה יכול לצעוק, לאיים להתקשר להורים; הכל ללא הואיל: הילד יכול "לעשות שמח", הוא עושה. הוא גם מסרב ללכת מרצונו למזכירות - כאילו שלמזכירה יש כלים להתמודד עם ילד מתפרע. במצוקה מסוימת, המורה תופס את יד המתפרע כדי להרחיק אותו מהילדים האחרים ומוביל אותו מחוץ לכיתתו בפעולת הגנה על הילדים המוכים.



מיד, המורה מואשם על ידי הנהלת בית ספר בהרמת יד על התלמיד וזהו שיעורו האחרון בו. ואם במקרה האימא של הילד קצת פעלתנית, זהו גם השיעור האחרון של האיש בכלל, כי היא מתקשרת למשרד החינוך ו/או למשטרה, להתלונן על תוקפנות מצד

רבותי, חוק הוא חוק, והפירוש הנכון של הביטוי "שלטון החוק" הוא: החזק השולט קובע על מנת לשמור על עליונותו ולהגדיל את תחום השפעתו

המורה. כנקמה על סילוקו הזמני מהכיתה ואם הוא כבר בכיתה ו' בעלת סממנים של "מחלקת סמלים", הילד (החמוד בהגדרה) עלול אפילו לחכות בפתח בית הספר עם מוט ברזל, כדי "להתנקם" – הרי לא יפתח נגדו תיק במשטרה...



מעניין לשים לב, שסטטיסטיקת האלימות בבתי הספר גואה משנה לשנה.



תסריט שני: בית קפה בדרום, נניח ערב חג קריר. השומר בפתח מעביר את גלאי המתכות קצת ברישול באזור המותן של כל נכנס.

פתאום הזעקה, וכעבור שניות, טיל מתפוצץ. הרוג אחד, כמה פצועים, הרבה הלם וצעקות. בדרך כלל, צה"ל מפציץ שדה קוצים בעזה והתקשורת העולמית מגנה בלשון רפה. הפעם, צה"ל מזהה את מקור הירי ומחזיר אש לעברו – אבל זהו בית מגורים, כי האויב מכיר את הכללים ומשם הוא יודע שהוא יכול לפעול ללא חשש; וכך אישה עם ילד, אויבים אבל "חפים מפשע", נהרגים.



אזי יש גם גינוי תקיף לא רק בתקשורת, אלא במועצת הביטחון בגלל חוסר מדתיות. להבא, הממשלה תמנע מהפצצות בעזה או בכל מקום אחר. בגלל ההפצצה, רוב מדינות העולם מעבירות סיוע כספי לאויב האומלל – לעיתים, אפילו ישראל "מתחשבת" ועושה זאת.

מעניין לשים לב, שהטרור על צורותיו השונות כל הזמן "עולה מדרגה".



לכאורה, מה הקשר בין שני התסריטים? ובכן, בשני המקרים, יש עבירה על החוק. כולם יודעים, שאסור לגעת בתלמיד (מנהלת בית ספר פעם אמרה לי, שתפקיד המוסד בניהולה הוא להגן על הילדים... מפני "גורמים מאיימים זרים" – והיא התכוונה למורים!). גם כולם יודעים, שהחוק הבינלאומי אוסר הריגת אזרחים, שאינם מעורבים ישירות ברגע הריגתם במעשי מלחמה או חבלה.



בשני המקרים, הגורם התוקפן פעל, כי הוא השולט האמיתי במצב ובאותו רגע "בא לו" "להתנקם". בלשון חז"ל, "עשיו שונא ליעקב".

העובדה שבשני המקרים הגורם המגיב פעל למען הגנה על המאוימים אין כל תוקף חוקי. לרגשות, למוסר ולצדק אין מקום בחוק, לא בישראל ולא בין האומות.



בשני המקרים, ברגע שהגורם החלש (זה המגן, כי גורם חזק יכול לתקוף כשבא לו ולא צריך להתגונן) מפר את החוק בתגובתו, לא מקשיבים יותר להסבריו ולא מחפשים יותר מה היתה הסיבה למעשהו – אם בכלל, טענותיו יכולות אולי לבוא בחשבון בטיעוניו להקלה בעונש, לא יותר.



רבותי, חוק הוא חוק, והפירוש הנכון של הביטוי "שלטון החוק" הוא: החזק השולט קובע על מנת לשמור על עליונותו ולהגדיל את תחום השפעתו. ברור, שהחוק שגוי בשני המקרים לעיל. ברור, שהחוק אינו מעוניין בצדק או במוסר... אבל היהדות - כן. ליהדות עניין רב במוסר ובצדק וכל הנביאים סלדו מרעיון החוק, המגולם בדמות המלך. כאשר היהדות מציעה תיקון על פי התורה שבעל פה – אין החוק מבין מושג זה כלל, כי הוא מעדיף לקנוס את החלש: זהו הגיון החוק במציאות הקיימת.



מדינת היהודים פועלת על פי חוק; מדינה יהודית פועלת על פי המוסר והצדק. אין זה רק שינוי במילים, זוהי תפנית שלמה בגישה. ובכן אני חושש, שלא נצליח להתגבר על הטרור כל עוד לא נצליח להבין את המנגנונים והתהליכים הפועלים בתוך בתי הספר ולתקנם: אלה הם בדיוק אותם מנגנונים של הכחשת המצב האמיתי, היפוך המושגים של שולט/נשלט וכיבוד אלימות החינם, רק בסדר גודל שונה.

עד שלא נקיים בירור בנסיבות כל מקרה ומקרה של אלימות בבתי הספר אצלנו בבית, לא נבין את דפוסי הטרור הקוסמופוליטי / בינלאומי / פאן-ערבי. כל עוד לא נצליח לגרום לילד המתפרע לבקש מעצמו סליחה מחבריו ומהמורה גם יחד, לא נצליח להתגבר על ארגוני המחבלים פחות או יותר ו

כל המובסים משלמים מס למנצחים – זהו כלל ברור בהיסטוריה: אנחנו מעבירים לארגוני הטרור הממוסדים יותר כספים, דלק, חשמל ונשק (יש מנסים אפילו להעביר להם שריוניות ולבנות להם שדה תעופה) – מה זה אומר עלינו?

תיקים וממוסדים. כל עוד לא נפעל למען תיקון הנזקים (כן, בושת, שבת, ריפוי וכדומה; כל הדברים הללו שלמדנו בגמרא), לא נראה איך אפשר להכריח את ארגוני האויב לשלם על הנזקים שהם גרמו לנו ולעמם גם יחד. כל עוד לא נתקן את הגישה של "בא לי" הסלחנית לגחמות הפרט, כל עוד "נתחשב", לא נתפוס איך קהילה בריאה מתפקדת.



כל המובסים משלמים מס למנצחים – זהו כלל ברור בהיסטוריה: אנחנו מעבירים לארגוני הטרור הממוסדים יותר כספים, דלק, חשמל ונשק (יש מנסים אפילו להעביר להם שריוניות ולבנות להם שדה תעופה) – מה זה אומר עלינו? – זה בדיוק כאילו, שהמורה היה נותן את חגורתו לילד המתפרע, כדי שיכאיב יותר ל"חבריו" ולו עצמו. הזוי? כלל וכלל לא, כי הפוליטיקה המציאותית גורסת שאם אינך יכול להביס אותם, היכנע והצטרף אליהם.



ממש איננו חייבים לקבל על עצמנו אופנות וחוקים זרים ולא מתאימים, שתוצאותיהם בבירור רעים. התיקון בבתי הספר בהישג יד כל מנהל חכם או כל ועד הורים אמיתי, אם לא בהישג ידו של משרד חינוך.



אני שואל, מתי נתנהג כבר כיהודים גאים בייחודיותם ולא ככל עובדי עבודה זרה-לנו? נדרוש משר החינוך החדש, מכל מנהל, מכל מורה ויו"ר ועד הורים לפעול קודם בביתנו פנימה, בבתי הספר. מיד, נראה כי הממשלה "פתאום" תצליח לתקן גם את הזירה הביטחונית-מדינית; ושלום על ישראל.