השבוע עלה שמם של האסירים היהודיים לכותרות בנסיבות מצערות. בנו בן ה- 7 של עופר גמליאל, אסיר יהודי היושב בכלא בישראל מאז 2003, נפצע היום בבת עין, וחברו נרצח במכות גרזן אכזריות.
עופר גמליאל נדון לחמש עשרה שנות מאסר! אך מלבדו יושבים היום בכלא בישראל אסירים יהודיים רבים. למרבה הבושה תנאים 
ומי מאתנו יכול לחשות כאשר בעוד יהודים אלו יושבים בכלא במצב משפיל לאורך שנים, משתחררים לפחות מדי שנה או שנתיים, מאות מחבלים כמחווה לפלסטינים
בסיסיים המגיעים לאסיר נמנעים מהם, ושביתת הרעב של עופר לא גרמה לתקשורת לדווח דבר. הם שוב בחרו להתעלם, להאפיל ולהשתיק. שתיקה איומה.
נכון, כולם מגנים, כולם יודעים שזה לא היה אמור להיות. מדינה לא יכולה להתקיים אם כל אחד ייקח את החוק לידיים, והקיצוניות מסכנת את כולנו. אך מי יכול לחשות כשמדובר ביהודים אכולי כאב, למודי ייסורים? יהודים שראו את חבריהם מנותצים במכות גרזן על ידי ערבים 'חפים מפשע'. ומי מאתנו יכול לחשות כאשר בעוד יהודים אלו יושבים בכלא במצב משפיל לאורך שנים, משתחררים לפחות מדי שנה או שנתיים, מאות מחבלים כמחווה לפלסטינים. מדוע לא יעניק ראש הממשלה מחווה למשפחות הסובלות? ליהודים שלא עמדו בכאב, ונתפסו לפני מעשה? האם באמת שווים הערבים האכזריים שטובחים בנו ליהודים שמגיבים מתוך אינסטינקט של גאווה יהודית?
שנים רבות שתקנו והושטנו עורף לסכין הטבח. אך הנה שבנו לארצנו וישנם מי שזועקים: לעולם לא עוד! לעולם לא ירוטש ילד בן 16 מבת עין במכות גרזן! נכון שאת תגובת העם היהודי על צה"ל לעשות, ולא על יחידים. אך האם נתן לאחינו לשבת שנים רבות בכלא, בתנאים לא תנאים, וללא הקלות? עלינו להפסיק לגמגם, ולהשמיע את טענתנו המתבקשת כל כך: ישוחררו האסירים היהודיים כפי ששוחררו מאות מחבלים! האסירים היהודיים לעולם לא ישובו לקחת את החוק לידיים. הם פעלו מתוך לב מורתח בזמנו, ויעידו כל מכיריהם על מידותיהם וטוב לבם. על רגישותם הרבה שבגינה יצאו להשיב לשונאיהם מכה.
המחבלים הערבים לעומת זאת, יוצאים לטבוח בעוד יהודים. הם יודעים שבכלא הם לא יישארו זמן רב. האם החמאס הכריזו על רצונם להפסיק לרצוח גברים, נשים וילדים? האם המחבלים המשוחררים ישובו לרעות צאן ולעשן נרגילה? או שמניסיון מר מדי הוכיחו אותם מחבלים משוחררים כי הם מבצעים פיגועים מחרידים בצאתם מהכלא? מי פצה פה ולמי זה באמת הפריע כשבעיתון הודיעו על אוטובוסים מלאים במאות מחבלים, עם ובלי דם על הידיים שמשתחררים? יוצאים לחופשי משום שראש הממשלה רוצה להצטייר טוב בעיני רוצחים. כיצד יביט בעיני המשפחות השכולות שרוצחי בניהם משתחררים ובעיני המשפחות שבניהם נרצחו על ידי מחבלים משוחררים?
האם בשל התדמית השלילית אנו נמנעים מלתבוע את זכויות אחינו (כן, אחינו) היהודים? גם אם יש ביניהם מי שהרגו ערבים מתוך דם מורתח, וגם אם עשו טעות מרה ואיומה- גדעו חיים, ופגעו במדינה ובחוק. האם יגרע חלקם ממאות רוצחים משוחררים? את ענשם כבר ריצו, וסבלם רב.
שומע אני את זעקת מו"ר הרב עמיטל: קולו של התינוק בוכה! אם נעשה עוול ליהודים עלינו לצעוק ולמחות, בין אם מדובר באחים, ובין אם מדובר באויבים לדעות! ההתנגדות לניסיון הרצח אינו פוטר אותנו מעקרון הערבות ההדדית. זכויות בסיסיות כגון ניכוי שליש, ושחרורים לאירועים משפחתיים אינם ניתנות להם, בעוד שזכויות אלו ניתנות למחבלים מחשש מה יאמרו העולם? אך מה יאמר המצפון היהודי?
ילדיו ואשתו של עופר גמליאל מבת עין גדלים ללא בעל וללא אב כבר כמה שנים. לא צריך להיות ימין קיצוני ואפילו לא ימין, כדי לדרוש
עלינו להפסיק לגמגם, ולהשמיע את טענתנו המתבקשת כל כך: ישוחררו האסירים היהודיים כפי ששוחררו מאות מחבלים! הפסקת ההתעללות באנשים האלו - טועים ומריעים ככל שיהיו. האם איננו מומחים בלדקלם את: ייתמו חטאים ולא חוטאים? האם איננו יודעים לשיר בדבקות את השיר אהבת ישראל בנשמה? האם איננו דורשים לקבל ולהבין אחרים?
אני מאמין כי יש כאן הזדמנות נפלאה להוכיח אחריות וערבות בין אחים יהודים. לקיים מצווה של חסד וצדקה עם המשפחות האומללות, ועם האסירים עצמם. יש בידינו הזדמנות נפלאה להראות שלמרות חילוקי הדעות הקשים, אנחנו גם מסורים ואחראיים, אכפתיים ונלחמים למען מי שזקוק לנו, גם אם זה לא פוליטקלי קורקט. גם אם לא כולם אוהבים את זה. זו קריאה ממעמקים לכל אדם עם לב בשר, שלא נתן לאדישות ולקרירות להרוג את הרגש. זו קריאה שמאמינה בכוחנו להשפיע, בכוחנו להושיט יד למי שהתחרטו ולמי שכבר סבלו מספיק.
נסיים בדברי הרב קוק זצ"ל:
"אהבת ישראל מחייבת אהבת כל אדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, ועל כן אינה יכולה להתייחד בעדן האהבה העליונה" (אורות ישראל, ה').