משחק הכיסאות המוסיקליים הסתיים, השחקנים התיישבו על הכיסאות, והאיחוד הלאומי- בחוץ. כעת ברור שנתניהו השתמש במפלגה הזאת רק כפיגום, ליצור מראית עין של כוונה להרכיב ממשלה ימנית הנתמכת ע"י 65 ח"כים, ובעזרת ההתחזות הזאת לגרום לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. עליו, ולא על הגב' לבני שזכתה בבחירות ביותר קולות ממנו. נראה בעליל שנתניהו מלכתחילה התכוון לכונן ממשלת מרכז ולא ממשלת ימין ובממשלה כזאת אין מקום הן לקדימה והן לעבודה ביחד עם האיחוד הלאומי. עוד לא 
אנשי נתניהו רק שיחקו ביעקב כץ ובחבריו. ברגע שסגרו עם ברק, הפסיקו את המשחק
הומצאה השמיכה שיכולה לכסות את שניהם גם יחד. והואיל ונתניהו היה חייב לבחור, הוא בחר בהתאם לנטיותיו ולתכניותיו, והן אינן – ולא היו - ימין.
כעת מתלחשים שהתעקשותו של יעקב כץ (כצל'ה), ראש האיחוד הלאומי, לקבל את תיק הבינוי והשיכון היא שמנעה את צירוף מפלגתו לממשלה. בדקתי ומצאתי שאין לטענה הזאת שחר. חברי המשלחת למו"מ הודיעו בפירוש לח"כ גדעון סער שהדרישה הזאת אינה אולטימטיבית, ולא עליה ייפול המשא ומתן. גם בנושאים ההצהרתיים הודיעו לליכוד שמוכנים ללכת לקראתם, אך אנשי נתניהו רק שיחקו ביעקב כץ ובחבריו. ברגע שסגרו עם ברק, הפסיקו את המשחק. ההתנהלות הזאת, ובמיוחד הטלת האשמה על זה שנזרק החוצה, מבטיחה לנתניהו מקום של כבוד בין תלמידיו של ניקולו מקיאוולי, שבספרו "הנסיך" כתב:
"מושל זהיר אסור לו לשמור אמונים כשהדבר נוגד את האינטרס שלו, והסיבות להתחייבות שקיבל על עצמו אינן קיימות עוד...
"נסיך שירצה להמציא תירוץ סביר לאי מילוי הבטחתו אף פעם לא יחסרו לו אמתלאות חוקיות...
"כמה פעמים הושמו הבטחות לאל ונסיכים הפרו אמונים! הכי הרבה הצליחו אלה שהיטיבו לחקות את השועל.
אולם, הם הצטרכו להסוות זאת היטב ולהיות מוליכי שולל ומעמידי פנים גדולים. האנשים הם תמימים.. ומאחז-העיניים תמיד ימצא את אלה שיתנו שירמו אותם."
אפשר לסכם: לדעת כל הפרשנים, תוצאות הבחירות שיקפו רצון ברור של הבוחר לקבל ממשלה בעלת קו ימני מובהק, אך נתניהו נתן לו ממשלת מרכז. מי שהצביע ליכוד יוכל להתנחם בכך, שמכל מקום קולו תרם להדחת קדימה ולבני מן השלטון, וגם זה משהו.
עכשיו תיבחן התיזה של פייגלין שאנשיו הביאו לנתניהו הרבה קולות, כי תוצאות ניתן להשיג רק כאשר פועלים "מבפנים". נראה, מה תהיה השפעתם של חברי המרכז והח'כים נאמני ארץ ישראל, כשהם פועלים מתוך הליכוד. זה גם יהיה הצ'אנס האחרון של ח"כ
אפשר לסכם: לדעת כל הפרשנים, תוצאות הבחירות שיקפו רצון ברור של הבוחר לקבל ממשלה בעלת קו ימני מובהק, אך נתניהו נתן לו ממשלת מרכזאורלב והמפד"ל, להוכיח שהדרך של ישיבה בפנים בכל מחיר שבחרו בה, תקדם גם את העניין הלאומי, ולא רק את תאבונם לקחת חלק בשלטון. על ישיבתם בממשלת הגירוש של שרון העניש אותם הבוחר בכרטיס צהוב של שלושה מושבים בכנסת, עכשיו לא נותר אלא כרטיס אדום.
לאן פניה של הממשלה?
לאן יוביל עכשיו הצמד נתניהו-ברק? האם האחד ימשוך שמאלה והשני ימינה, או שמא אין כלל הבדל ביניהם?
כבר בשלב זה, יש להביא לידיעת הציבור כמה עובדות:
על פניו, ההסכם הקואליציוני שבין הליכוד לעבודה אינו קושר לממשלה את הידיים. ההתחייבות להמשיך את המו"מ היא ביטוי כללי, על גבול המליצה. די בכך שהממשלה תדחה רק שתי דרישות – וויתורים בירושלים וקבלת היוזמה הסעודית, כדי שמוקש המו'מ ינוטרל. והלא ביחס לירושלים נשבע נתניהו בכל הקדוש לו, שלא ייגע לרעה בשלמותה, ואת היוזמה הסעודית-ערבית דחתה ממשלת שרון לפי דרישת נתניהו, באחת מ-14 "הערותיה" למפת הדרכים!
אנו אומרים זאת, והחשש מנקר שמא מקיאוולי מציץ לו מעבר לכתפנו – וצוחק...
אשר להתחייבות הממשלה לכבד הסכמים בינלאומיים חתומים - יש רק אחד כזה: הסכם אוסלו והסתעפויותיו. ההסכם הזה יצר עובדות בלתי הפיכות בשלב זה, כגון עצם קיומה של הרשות הפלסטינית, אך מהצד השני חלק גדול מסעיפיו בטל ועבר מן העולם ע"י התנהגות שני הצדדים.
"הספר הלבן" הקרוי "מפת הדרכים" אינו הסכם שישראל חתומה עליו. זו החלטה שהחליטו האמריקנים, האירופים והרוסים בינם לבין עצמם, מעין הצהרת כוונות. הם אכן ביקשו – וקיבלו - מאיתנו הסכמה להשלים עם ההחלטה החד-צדדית הזאת שלהם, אבל ההסכמה זאת לא עלתה לכדי קשר הסכמי מחייב. חסר כאן גם היסוד של קיום שני צדדים וגם קיומו של מפגש רצונות חופשי ביניהם: תן וקח. היה כאן תכתיב, והיתה החלטת ממשלה פנימית לחיות עימו, כדי להימנע מהתנגשות חזיתית. מי פה הצד השני להתחייבות: הרשות הפלסטינית, שגם אותה העמיד הקוורטט בפני עובדה? הקוורטט בעצמו, שהנחית על ישראל את "המפה" כעובדה מוגמרת, וכמי שאומר: 'דעו לכם, שמכאן ואילך זו המדיניות שלנו, ועם זה תצטרכו להסתדר!'?
אין לקבל את טענתו של ליברמן, שמפת הדרכים היא התחייבות ישראלית בעלת תוקף בינלאומי. מול הקוורטט שקיבל בינו לבין עצמו את מפת הדרכים אין פרטנר, אין "צד שני". יש רק החלטת ממשלת שרון, אף היא חד-צדדית, לקבל את מפת הדרכים ב-14 הסתייגויות, שמחמת הנימוס קראה להן "הערות". החלטה זאת של ממשלת שרון, ככל החלטת ממשלה אחרת, ניתנת לביטול בהחלטת ממשלה אחרת, ממש כפי שממשלת נתניהו ביטלה את החלטת ממשלת אולמרט לבנות לראש הממשלה מעון פרטי במימדים של ארמון מלוכה ובמחיר מטורף.
הכרזתו של ליברמן עוד תגרום לישראל נזק רב, ומי יודע אם האיש אינו יונה צחורה שרק התחפשה לנץ טורף.
בעניין העדר כל תוקף ליוזמת אנאפוליס ליברמן צודק, כמובן, ואין מה להוסיף על דבריו.
האם נתניהו ייכנע ללחץ מבחוץ ומהתקשורת מבפנים?
יוצא, שידיה של הממשלה החדשה אינן כבולות עדיין באזיקים, שלבני ניסתה לשים על ידיו של נתניהו כתנאי להצטרפותה לממשלתו: מסירת לב ארצנו לריבונות עם זר תחת הסיסמה – "שתי מדינות לשני עמים".
מכל מקום, מיבחנה הראשון של הממשלה החדשה כבר עומד לפניה: האם תיכנע לדרישה להכריז בקול רם על אמונתה במדינה הפלסטינית כמו שיהודי משומד לנצרות מחוייב להאמין "בשילוש הקדוש"מן הדרישה החצופה הזאת קיבל אולי את השראתו האולטימאטום שאירופה הניחה כמוקש בפתחה של ממשלת נתניהו - הדרישה להכריז מייד על מחויבות לנוסחת "שתי המדינות" או להסתכן בצעדי עונשין. מאז הימים שקדמו להפצצת סרביה ע"י נאט"ו לא זכור שהאירופים העזו לדבר אל מדינה כלשהיא בטון משפיל ומתנשא כזה – לא אל דמשק, הרוצחת של נשיא לבנון, חרירי, לא אל ציר הרשע והטרור בטהרן.
מכל מקום, מיבחנה הראשון של הממשלה החדשה כבר עומד לפניה: האם תיכנע לדרישה להכריז בקול רם על אמונתה במדינה הפלסטינית כמו שיהודי משומד לנצרות מחוייב להאמין "בשילוש הקדוש" או משומד לאיסלם להצהיר על אמונתו "באללה ומוחמד שליחו"?
אם מישהו חשב שלנתניהו תוענק תקופת חסד עד לביקורו בוושינגטון בחודש מאי, טעות בידו. המבחן כבר כאן! וושינגטון מתרחקת מאתנו ומתקרבת לאיראן. אובאמה מנסה להשיג את גיבויין של טהרן ודמשק במלחמתו בטאליבן ובנסיגתו מעיראק. לזאת קוראים "לעשות את התיש לגנן", ועל כך יכולנו לומר לו "סחתיין", שיהיה לך לבריאות, אלולא היה מועיד לנו תפקיד מרכזי במשחק הזה - השעיר לעזאזל : אובאמה ויועציו קושרים הכל בהקמת המדינה הפלסטינית. תארו לכם! גורל אלקאידה במעמקי פקיסטאן, עתודות הנפט בעיראק וכל מעמדה של ארה"ב ברחבי המזרח התיכון, הכל תלוי ומותנה בכך, שהיהודים ימסרו את נחלת אבותיהם למדינה הפלסטינית!
נוכח זאת, קל לנחש איזה לחץ יופעל על הממשלה החדשה מבחוץ, ובמקביל איזה לחץ יפעילו התקשורת העוינת ו"מחנה השלום" מבפנים. בתוך הכנסת תלחץ האופוזיציה משמאל – ערבים, מרץ וקדימה ומולם, באופוזיציה הימנית, יעמוד רק האיחוד הלאומי. כדאי וראוי שהמפלגה הזאת תהיה מודעת לכובד אחריותה, שאם תגלה הממשלה סימני התקפלות, יהא זה תפקידה לרכז ולהוביל את ההתנגדות בכל הארץ, בכנסת ומחוצה לה.
כל מי שאוהב את מולדתו לשמה ולא לשם שום חשבון צדדי- פוליטי, מפלגתי או אישי יאחל לממשלה החדשה הצלחה, וזאת מתוך תקווה שתלך בדרך הישר. ולאופוזיציה הימנית יאחל, שאם חלילה לא כך יהיה – תשכיל לעשות את תפקידה הממלכתי ללא רתיעה ומבלי להתפשר על עקרונות וערכים - וסוף הניצחון לבוא.