בצד היותה של האנטישמיות בעיה קשה לגבי העם היהודי, היא מהווה גם כוח לא מבוטל במימד הפוליטי הכלל עולמי; דוגמה מובהקת 
המתרחש היום בעולם מגלה גל חדש של שנאת ישראל, הפועל בצורה שממנה ניתן ללמוד כי האנטישמיות חיה במשך כל הזמן הזה מתחת לפני השטח ורק חיכתה להזדמנות להסתער שוב על קרבנה
לכך היתה התנופה שהעניקה למשטר הנאצי, שהשתמש בה כבמשאב אנושי כמעט-אוניברסלי בהיקפו במסע הכיבוש שלו שהקיף חלק גדול מהעולם – חומרית ורוחנית כאחד. העובדה שבביזתם, ריכוזם והשמדתם של יהודים יכלו להשתתף בני ברית מגרמניה, צרפת ואיטליה הפכה לחלק חשוב בכלל מאמץ המלחמה של הנאצים, שלא לדבר על כך שגם היום עדיין רבים הסימנים להמשך חייו של הרעיון הנאצי בעולם ולשנאת העם היהודי.
קשר חובק עולם זה בין שונאי ישראל, המנוצל כדלק פוליטי, מעולם לא נחקר כראוי לו. מחדל זה היה לאחת הסיבות שבגללן, במשך הדורות שחלפו מאז שואת אירופה, נדמה היה כי האנטישמיות נעלמה מן העולם או שהיא, לפחות, גוססת. אך המתרחש היום בעולם מגלה גל חדש של שנאת ישראל, הפועל בצורה שממנה ניתן ללמוד כי האנטישמיות חיה במשך כל הזמן הזה מתחת לפני השטח ורק חיכתה להזדמנות להסתער שוב על קרבנה.
האנטישמיות היא עדיין בגדר חידה כלל עולמית מבחינת מניעי היסוד שלה. איש עדיין לא הצליח להסביר במלואה את התופעה שבגללה סוברים בני אדם כה רבים בעולם שהיהודים הם גורם שלילי – ובעיקר את מה שגורם למי שנראה כבני אדם תרבותיים החיים, בין היתר, במדינות התרבותיות של המערב, לחרוג משגרת חייהם ולפעול נגד יהודים. כפי שהוכח באמצעות היסטוריה עובדתית מכאיבה, תמוה הדבר במיוחד כאשר בני עמים המצהירים על מחויבותם ההומניסטית לאנושות באשר היא מתגייסים לפעולה נגד העם היהודי, כאשר חלק מפעולותיהם, המתבטאות באכזריות חריפה ביותר, מכוונות נגד נשים, זקנים וילדים שאין בכוחם להזיק כלל.
אופיינית ומכאיבה לא פחות מכך היא התופעה שקרבנות האנטישמיות, היהודים, מפנים דרך קבע אצבע מאשימה כלפי עצמם, כשהם מחפשים בעצמם את הסיבה לאשמה שטופלים עליהם שונאיהם. דבר זה הופך את החידה שבאנטישמיות לגדולה אף יותר, באשר היא מנציחה את עצמה כמטבע פסיכולוגית בעלת שני צדדים, שהאחד מצביע על כשל בנפשו של הצורר והשנייה על פגם בנפשו של הקרבן.
מטבעה של הרמוניה טרגית, קטלנית ובלתי הרמונית זו היא התופעה שעליה עמדנו לעיל, של דחיפת נושא האנטישמיות אל מתחת לפני השטח של המודעות הציבורית בתום כל פוגרום או טבח ביהודים ונעלמת למה שנראה כסופה, אך מסתבר כפרק זמן של דגירה בלבד. לאחר מכן שבה האנטישמיות ומגיחה מחדש, כדי להצהיר על עצמה שהיא עדיין חלק מהעולם האנושי, המוכן לצאת שוב לפוגרום בקהילה היהודית המקומית, עם עלייתו של תירוץ עכשווי כלשהו.
דבר זה קורה גם בזמננו; התירוץ הפעם הוא מעשיה של מדינת ישראל - אך לא רק. באופן תמוה משהו, מסתמנת שנאת ישראל במדינות תרבות מוצהרות כמו אנגליה, שהובילו את המלחמה נגד הנאצים, אך רשמו דפים אנטי-יהודיים במאבקם נגד הישוב היהודי בארץ ישראל בימיו הראשונים; בדומה לכך, גם בימינו חושפים האנגלים פנים אנטישמיות: "בריטניה מובילה בעוינות התקשורתית כלפי ישראל; תתפלאו לדעת כמה אנשים חושבים שהיהודים אשמים בקריסת הבנקים ובמשבר הפיננסי העולמי" – דברים אלה נאמרו
המשבר הכלכלי העולמי, תרמית מדוף ומבצע "עופרת יצוקה" הציתו גל אנטישמיות חסר תקדים. "לראשונה ממלחמת העולם השנייה יש קריאות לחרם על חנויות ירקות ועסקים של יהודים בעולם"לאחרונה על ידי אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה בארה"ב בראיון שנתן למגזין "פירמה". לדבריו אלה הוסיף כי "המשבר הכלכלי העולמי, תרמית מדוף ומבצע "עופרת יצוקה" הציתו גל אנטישמיות חסר תקדים. "לראשונה ממלחמת העולם השנייה יש קריאות לחרם על חנויות ירקות ועסקים של יהודים בעולם".
רבים מדבריו של אייב פוקסמן בראיון יכולים לשמש חומר חשוב למחשבה לגבי דמותה החדשה של האנטישמיות. הוא מתייחס לרשת האינטרנט כאתגר עכשווי חמור במיוחד בהקשר זה: "האינטרנט היא אחד האתגרים הקשים ביותר שלנו במאבק נגד אנטישמיות. כולנו יודעים שאי אפשר לחיות בלעדיו, אבל הוא משמש ככביש מהיר להפצת אנטישמיות".
לדבריו, מתפשטת האנטישמיות לשדרות רבות של האוכלוסיה ולהנהגה הפוליטית העולמית; "אנחנו רואים יותר פוליטיקאים שמתייצבים לימינם של תוקפי יהודים ופחות פוליטיקאים שמתייצבים לימין היהודים", הוא אומר. "בפעם הראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה אנחנו שומעים קריאות להחרים יהודים. לא מדובר על חרם פרופסורים שמרצים בישראל, למשל, אלא על חרם על חנויות ירקות של יהודים באיטליה, על עסקים יהודיים בטורקיה, בוונצואלה ובדרום אפריקה".
לגבי ההקשר הפוליטי העכשווי מוסיף פוקסמן כי "מה שישראל עושה או לא עושה ...לא משנה לאנטישמים. הם לא זקוקים לעובדות או לתירוצים. הם קולעים את החץ ואחר כך מציירים סביבו את עיגולי המטרה. בכל אלה מתבטאת העובדה שהאנטישמיות לא רק רחוקה מלהיעלם, אלא שהיא היום תמנון רעיוני רב זרועות חי ומסוכן, השולח את זרועותיו לשדות רבים ופועל בצורה מתוחכמת תוך כדי הפעלת הפוליטיקה, התרבות והתקשורת המודרניים לטובתו.
הכרה בקיומה של האנטישמיות כבקיומו של כוח טבע קיים מתבקשת מן העובדות. גם אם אין עדיין מושג ברור לגבי מניעיה, יש להתייחס אליה כאל מחלה קשה וממארת שבה נגוע חלק מן האנושות. נגיף האנטישמיות, בין אם מדובר במהות רוחנית או גופנית, קונה לו שביתה בנפש האדם שבו הוא משתכן ומשתלט על כל היבטי רוחו, החל מתכני שכלו וכלה בתגובות הרגשיות שלו. המחזיק בו הופך למסוכן לא רק כלפי העם היהודי אלא גם כלפי האנושות בכלל. עובדה אחרונה זו מסבירה גם מדוע הביאו שונאי ישראל גם לנזק לעצמם.
ניתן לומר שבעצם היות האנטישמי פועל במפגיע נגד העם היהודי, תוך שימושו בשקרים, בטיעונים מעוותים ובעובדות המוצאות מהקשרן, המציגים את היהודי כשונא האנושות, מזיק הוא לעניין האנושי כולו. עד היום הוכיחו מתנגדי היהדות כי בפעולותיהם נגד העם היהודי הם פעלו גם נגד עמיהם הם. הדוגמה החריפה ביותר לכך סופקה על ידי הנאצים; הם, אשר התגייסו להשמדת היהדות, הביאו, בסופו של דבר, לשואה ולהרס עצמיים של כלל העם והארץ הגרמניים. פגיעות קשות ברמת חייהם חוו גם עמים אחרים אשר פגעו ביהודים באופן שגרם להם לשקיעה תרבותית כללית. דבר כזה קרה לספרד, שבעקבות גירוש היהודים מעל אדמתה איבדה את המעמד הרם שהיה לה בתרבות העולמית – והוא מתרחש גם בארצות ערב. בכל אחד ממקרים אלה הוכח כי היהודי מייצג אנושיות חיובית וערכים רמים בכל תרבות שבה הוא נוטל חלק – וכדאי לה, לתרבות, להתייחס אליו ככזה.