הסיבות להתפוררות

ביילין, ברק וגלאון כבר לא בתמונה - איך השמאל שולט?

גיל רונן , ט"ו באייר תשס"ט

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7

שאל דתי-ימני מה הן הסיבות לקריסתה של מדינת ישראל והוא יאמר לך "השפעות מערביות, פוסט-ציונות ופוסט-מודרניזם". שאל אותו מי הן הדמויות המרכזיות בשבירת כוחה של הציונות והוא יאמר "שמעון פרס, יוסי ביילין ואהרון ברק," לאו דווקא בסדר זה, ואולי יוסיף גם את פורום החווה של אריאל שרון והתקשורת הבוגדנית. מאמר זה מיועד למי שהתשובות האלה אינן מספקות אותו.

פרס, ביילין, ברק ושות' הם תנאי הכרחי אך לא מספק בכדי להסביר מפלה כה עצומה כפי שאנו חווינו כאן בדור האחרון: מדובר בשינוי כה יסודי שניתן להשוותו כמעט לניתוח לשינוי מין. בבת אחת וללא אזהרה עברנו ממדינה לוחמת וצבאית לחברה רופסת ופציפיסטית. ממדינה שדגלה בכבוד, הרתעה ונקמה, למדינה שדוגלת בנסיגה כערך בפני עצמו, שאינה מתירה לחייליה ולשוטריה לירות על מי שמסכנים אותם, ומתרפסת בפני רוצחי נערות ומרוצצי גולגלות ילדים. ממדינה של גיבורים מהוללים במדי זית למדינה של אמהות מייללות בשחור. עם כל הכבוד לפרס, ביילין ואהרון ברק – הם לא יכולים לספק את ההסבר למעבר כל כך חד ומהותי.

בכדי להבין איך נפלה החברה הישראלית לידיו של השמאל הפציפיסטי ב-20 השנים האחרונות, צריך להיות שרלוק הולמס, ולהתייחס למציאות כאל סיפור בלשי. מי שייטיב להביט בנתונים ולנתחם ימצא את הפיתרון לחידה. הפתרון מורכב ומרתק, אבל יש בו גם פשטות.

מאחורי פרס, ביילין, אהרון ברק ושות' ולצידם פועלת, מזה כמה עשורים, תנועה חברתית עצומת מימדים שהכשירה את הקרקע לקליטת רעיונותיהם, החלישה את אחיזתם של הרעיונות הציוניים, והחדירה את הפציפיזם לכל פינות הווייתנו הציבורית. אין בכלל ספק שפרס, ביילין ואהרון ברק חייבים את הצלחותיהם לכוח גדול יותר: הראייה לכך היא ששלושתם כבר אינם שחקנים פוליטיים רלוונטיים כיום, אך השמאל הוא רלוונטי מתמיד.

פרס, ביילין, אהרון ברק ושות' פינו את מקומותיהם והעבירו את המושכות לדמויות חדשות: במקום פרס, מנהיגת השמאל בכנסת כיום היא ציפי לבני. במקום אהרון ברק, בית המשפט העליון מצוי כעת בידי בייניש וארבל. אחרי עידן ביילין, מנהיגת מר"צ – לפחות בעיני התקשורת – היתה ועודנה זהבה גלאון.

זהו רמז אחד.

רמז שני לפתרון החידה ניתן למצוא בתובנה המופיעה במאמרו של הרב אליעזר מלמד "קידום נשים לאן?", שפורסם לאחרונה ב"בשבע".

"מרבית הנשים הדתיות והמסורתיות מציבות את ערכי המשפחה מעל הקריירה", ציין הרב מלמד. "הן מקימות משפחות גדולות יותר, ומנגד מגיעות באופן ממוצע לפחות הישגים בעבודה. לעומת זאת, נשים חילוניות מציבות את הקריירה מעל המשפחה, וממילא מגיעות ליותר הישגים בתחום הקריירה ופחות בתחום המשפחה".


מכך הסיק הרב מלמד, ובצדק, כי "כאשר קובעים חוק העדפה לנשים במשרות בכירות ובדירקטוריונים, קובעים בעצם חוק העדפה לשמאל החילוני. שכן הנשים הדתיות והמסורתיות מגיעות פחות לעמדת התחרות על משרות אלו. ומכיוון שעמדות חילוניות נוטות יותר שמאלה, נמצא שבחוק זה מצאה האליטה השמאלית
מכך הסיק הרב מלמד, ובצדק, כי "כאשר קובעים חוק העדפה לנשים במשרות בכירות ובדירקטוריונים, קובעים בעצם חוק העדפה לשמאל החילוני. שכן הנשים הדתיות והמסורתיות מגיעות פחות לעמדת התחרות על משרות אלו. ומכיוון שעמדות חילוניות נוטות יותר שמאלה, נמצא שבחוק זה מצאה האליטה השמאלית, השולטת כיום במערכת המשפט ובתקשורת, דרך נוספת להשליט את עמדות המיעוט השמאלי על הרוב היהודי".

אל האבחנה המדוייקת הזו נצרף כעת רמז שלישי. אלו נתונים על שילובן של נשים בתפקידים שונים במשרד המשפטים, שפורסמו באתר משרד המשפטים לרגל יום האישה הבינלאומי:


על פי דיווח של הממונה על שילוב נשים בנציבות שירות המדינה, עו"ד טליליה שחל רוזנפלד, מבדיקה שנערכה לאחרונה בכלל שירות במדינה ובכלל זה במשרד המשפטים עולה כי מבין 2,743 העובדים במשרד המשפטים כ-1800 הן נשים והן מהוות כ- 65% מכלל עובדי המשרד".

"בשלוש הדרגות הגבוהות ביותר מועסקים 974 עובדים, מתוכם 633 נשים, שהן 66% מנושאי המשרה הבכירים ביותר. מתוך 37 עובדים שדרגתם מקבילה לזו של שופט מחוזי, 22 הן נשים, שהן 59% מבין העובדים בדרגה זו".

"שני עובדי משרד המשפטים המקבילים בדרגתם לשופטי עליון הם גברים – היועץ המשפטי לממשלה עו"ד מני מזוז ושופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, המכהן כנציב תלונות הציבור על שופטים".

כרקע לשלושת הרמזים האלו, נזכיר כי השמאל הרדיקלי השכיל כבר בשנות ה-60 וה-70 לזהות את הפוטנציאל הפוליטי העצום הגלום בנשים, וניכס לעצמו את תנועת הנשים, תחת כותרת העל "פמיניזם" או "שחרור האשה". התנועה הזו נמצאת, גם היום, תחת שליטתו של השמאל הכי קיצוני וגם פמיניסטיות ימניות מודות בכך.

האידיאולוגיה הפמיניסטית, ברובד העמוק ביותר שלה, היא שמאלנית-קיצונית כי היא כופרת בתפיסה הלאומית. השקפת העולם הפמיניסטית היא בינלאומית, על-לאומית ואנטי-לאומית מטבעה, ורואה את ההיסטוריה קודם כל ומעל לכל כמאבק בין הנשים לבין 'הפטריארכיה', כפי שהקומוניזם ראה את ההיסטוריה כמאבק בין מעמד הפועלים לבין 'הבורגנות'.

המנגנון הפוליטי הפמיניסטי הוא שמקדם מקצועית רבבות נשים ומעניק להן זכויות רבות (יש שיאמרו זכויות-יתר) בתעסוקה, מיסוי ותחומים רבים אחרים. הוא מעצים את קולן (יש שיאמרו שהוא משליט אותו) בתקשורת, ויוצר סוג של "מאזן אימה" מול האגרסיביות הטבעית של הגברים. הוא הפך את חוקי ההטרדה המינית והאונס, בהגדרתם החדשה, לכלי-נשק רבי-עוצמה שיותר מה שהם מגינים על נשים מעברייני מין אמיתיים, הם מקלים על נשים מניפולטיביות להשיג חסינות מפני פיטורין (בידי גבר) ואף לסחוט קידום וטובות הנאה אחרות.

המנגנון הפמיניסטי הלוחמני יוצר לחץ תעמולתי בלתי פוסק סביב נושאים שבהם ניתן לנגח את הגברים, כמו אלימות במשפחה וסרבנות גט, תוך סיקור אמוציונלי במתכוון וסילוף נתונים, עד כדי המצאת סטטיסטיקות והסתרתן של אחרות. הוא עורך מסעות ציד פומביים נגד גברים בעלי שררה שנחשדו בעבירות מין ונוקם באכזריות בנשים המעזות להגן עליהם. מהסיבות האלה ואחרות, נשים מרגישות שהן מחוייבות לתנועה הפמיניסטית והן חוששות לצאת נגדה, גם אם אינן שלמות עם אופן התנהלותה.

כעת, כשאנו עושים אחד ועוד אחד ועוד אחד אנו מבינים מה קרה פה.

כשני שלישים מבעלי התפקידים במשרד המשפטים חייבים את הצלחתם, במידה רבה, לתנועה שהאידיאולוגיה שלה ומוסדותיה שייכים לשמאל הקיצוני ביותר – לא ממשיכת דרכו של השמאל הציוני-יהודי-בטחוניסטי של מפא"י, אלא היורשת של השמאל האנטי-ציוני ואנטי-צה"לי של מק"י.

ברור לחלוטין שבמצב שכזה, גם אם היועץ המשפטי לממשלה הוא גבר וגם אם דעותיו בנושאי היסוד של צבא וציונות סבירות, ההחלטות שלו נקבעות במידה רבה מאוד על ידי האווירה – שלא לומר הלחץ – הפמיניסטי-פציפיסטי שיוצרות סביבו 633 הנשים המועסקות בדרגות הגבוהות ביותר של המשרד.

בטוחני כי חלק מהנשים הבכירות במשרד המשפטים היו מגיעות לתפקידיהן גם ללא התנועה הפמיניסטית-פציפיסטית. ועדיין, ברור שבנסיבות הנוכחיות, התנועה הפמיניסטית-פציפיסטית היא "בעלת הדעה" בקרב נשות משרד המשפטים. תשאלו מישהי שעובדת שם.


תחשבו על זה לרגע. כך נראית מהפכה. כך נפלה הפרקליטות לידי מק"י. כך עברה המדינה לידי השמאל האנטי-ציוני והפציפיסטי. כך הגענו למצב שבו חייל היורה בערבי המשליך עליו אבנים עומד לדין. כך הגיעה הציונות לנקודה שבה היא נלחמת על חייה
תחשבו על זה לרגע. כך נראית מהפכה. כך נפלה הפרקליטות לידי מק"י. כך עברה המדינה לידי השמאל האנטי-ציוני והפציפיסטי. כך הגענו למצב שבו חייל היורה בערבי המשליך עליו אבנים עומד לדין. כך הגיעה הציונות לנקודה שבה היא נלחמת על חייה. כך הגיעה החברה כולה לסף קריסה סופית.

הדינמיקה הזו הרי פועלת גם בזרועות שלטון אחרות: יותר ממחצית השופטים הם כיום נשים, וייצוגן הולך וגדל במשטרה, בצבא (כולל הפרקליטות הצבאית, שמחליטה אם להעמיד לדין חיילים), במערכת הרווחה ובאקדמיה. כל רבדי החברה והכלכלה הושפעו: רוב הסטודנטים לרפואה ומשפטים הם נשים כיום – נתון המעיד לכאורה כי הגברים והגבריות מצויים במצוקה כללית. ובכל המקומות הללו, הגידול העצום במספרן של הנשים מבשר ניצחון לשמאל הרדיקלי, לא רק כי לנשים מהשמאל יש נטייה גדולה יותר לקרייריזם, כפי שציין הרב מלמד, אלא גם כי הנשים הקרייריסטיות (כולל אלה מהימין!) חבות תודה לשמאל על קידומן. כאמור, התנועה הפמיניסטית שבשליטת השמאל היא זו שמארגנת עבור הנשים את החקיקה שמסדירה את קידומן, היא זו שיוצרת את האווירה המתאימה בתקשורת, והיא אף זו שדואגת ליישום החוקים הלכה למעשה באמצעות משרדים כמו "הממונה על שילוב נשים בנציבות שירות המדינה" שהוזכרה לעיל.

גם נשים בתוך המגזר הדתי-לאומי חייבות כיום הרבה לתנועת הנשים של השמאל. מה לעשות שהטרור שמפעילות המנהיגות השמאלניות של תנועת הנשים מול דמויות סמכותיות גבריות ומול עצם הרעיון של סמכות גברית מסייע גם להן להתקדם בתחומים שונים, או לכל הפחות נותן לחלק מהן תחושה של העצמה, סיפוק ומשהו שרבות מהן תופסות אותו, בדין או שלא בדין, כעשיית צדק ותיקון עוול היסטורי.

במצב עניינים זה, רק דבר אחד יכול להציל את המדינה שלנו, וזו התארגנות של נשים מסורתיות ודתיות, שיציבו אלטרנטיבה לפמיניזם של השמאל וישברו את "אחוות הנשים" סביב התנועה הפמיניסטית במתכונתה הנוכחית. או-אז ניתן יהיה לבלום את החקיקה הפמיניסטית ולהוציא את הרוח ממפרשי האונייה ההרסנית הזו. אך התארגנות שכזו לא תצא לדרך אם אנו, ציבור חובשי הכיפות, לא ניתן לנשים מהמחנה שלנו תמריץ וסיבה לעשות את המעשה הזה. עלינו למצוא נוסחאות שייתנו לנשים הטובות האלה – גם כפרטים וגם כציבור עם קול ונציגוֹת משלו – מקום מהותי וקבוע במרחב הציבורי, לפחות בכל הקשור למדיניות בענייני משפחה ויישומה. עלינו להפוך אותן לעקרות הבית – מלשון עיקר, כמובן – לא רק במישור הפרטי, בכל בית ובית, אלא גם במישור הכללי, כקבוצה עם מנהיגוֹת משלה, במסגרת הבית הלאומי.

בנוסף עלינו למצוא נוסחאות אשר יספקו את הנשים – או לכל הפחות ייצרו בסיס לדיאלוג כנה, פורה ופרקטי, תחום בזמן – בכל הנוגע לטיפול בבעיות היוצרות מתח שלילי בין נשים וגברים כיום. מתוך כלל הנושאים ששדולת הנשים הפמיניסטית-שמאלית מרבה לעסוק בהם – מסורבות הגט, אלימות של בעלים, אופיים של בתי הדין הרבניים, עבודת נשים, שכר נשים, ניצול מרות לצורך חיזור בלתי-רצוי – עלינו לברור את העיקר מהטפל, להפריד את הלוז האמיתי מהקליפה השקרית והמנופחת, ולטפל בו בנחישות. לשם כך נדרשת מנהיגוּת אמיצה (באמת, לא בדיבורים), בעלת חזון יצירתי ורצון טוב.