החזון של העם היהודי לדורותיו

העם היהודי, לדורותיו, לא חלם על הקמתה של מדינת ישראל. משאת נפשו הייתה תמיד: ארץ ישראל, הארץ המובטחת, המולדת שננטשה בכפייה. המקומות שבהם התהלכו אבותיו. הערים והכפרים שהיו פזורים לפני אלפי שנים בכל השטח שמן הים ועד למדבר – משני צידיו של נהר הירדן.  הרי אדום ומואב. מורדות הבשן. רמת הגולן. מדבר סיני. מערת המכפלה. קבר רחל. הר הבית. עיר דוד. חברון. בית לחם. זה היה החלום – ואותו ביקשו לממש ראשי התנועה הציונית. מדינת היהודים שאותה חזה בנימין זאב הרצל לא באה במקומו של החזון הגדול. האמיתי, הבלתי ניתן לטשטוש. היא הייתה רק אמצעי למימוש החזון הזה.

וכך גם הבינו זאת דוד בן גוריון וחבריו ב-1948 כאשר הם ניסחו את משפטי הפתיחה במגילת

העצמאות:



איש לא הסמיך אותם, את ראש הממשלה הנוכחי, או את קודמיו או את אלה שיבואו אחריו, לוותר על החזון של העם היהודי לדורותיו

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפלה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית..."

דברים אלה מצאו, כמובן, את ביטויים גם מסמכים בינלאומיים, החל מהצהרת בלפור, מסמך רשמי שקיבל עיגון משפטי רחב היקף, וכלה בכתב המנדט שניתן לבריטים ב – 1922 בידי חבר הלאומים למטרה אחת ויחידה:  לסייע לעם היהודי להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל. אף אחד לא שמע אז על 'עם פלשתיני' או על שאיפות לאומיות, כביכול, של 'האומה הערבית'. הפיקציות הללו נולדו רק שנים רבות מאוד לאחר שהלאומיות היהודית קיבלה מסגרת ממלכתית.

נשיא ארצות הברית אולי לא שמע על כל אלה, אבל אנחנו, בניו ובנותיו של העם היהודי, איננו רשאים לוותר על חזוננו. לא תמורת נזיד עדשים. לא כדי להבטיח עוד כמה שנים של שרידות פוליטית למדינת ישראל. לא תמורת פיסות נייר שינוסחו בבית הלבן.

אנחנו מחזיקים בידינו את התנ"ך – ואין בלתו. וכך צריכה להיות מנוסחת תשובתו של בנימין

אנחנו מחזיקים בידינו את התנ"ך – ואין בלתו. וכך צריכה להיות מנוסחת תשובתו של בנימין נתניהו לעולם כולו

נתניהו לעולם כולו. יותר מזאת: הוא אף אינו רשאי לומר אחרת. איש לא הסמיך אותם, את ראש הממשלה הנוכחי, או את קודמיו או את אלה שיבואו אחריו, לוותר על החזון של העם היהודי לדורותיו. שרידות פוליטית של ממשלה זו או אחרת או של העומד בראשה, או שרידותה של מדינת ישראל לעוד כמה שנים של דשדוש חסר עתיד, אינם יכולים לבוא במקום החזון הגדול שלאורו צעדו,  ואף נטבחו,   מיליוני יהודים במשך מאות שנים.

הייתי אף מרחיק לכת ואומר שמדינת ישראל, על מוסדותיה, איננה רשאית לבגוד בעם היהודי – ואם כך תעשה, חלילה, שוב לא תהיה לה תקומה. יסודותיה ישקעו עד מהרה. טובי בניה ינטשו אותה, נפשית, ועמל של דורות רבים ישקע בתוך מצולות של ניוון וריקנות.