בנאומו באוניברסיטת בר אילן, לא רק שנתניהו הקים בהבל פיו את מדינת פלשתין, אלא חמור מזה: ההצהרות הנלהבות מהשמאל ומהעולם כאילו פתח הנאום דלתות רבות מתעלמות מכך שההבטחה למדינה ערבית נוספת ממערב לירדן סגרה למעשה את הדלת החשובה ביתר - הפתח לשלום האמיתי עליו דיבר נתניהו. דלת שנסגרה לא רק לאלף שנים כמו שמאיימים שכנינו הערבים, אלא אולי אפילו להרבה יותר זמן. בכך מהווה הנאום סיכון בטחוני ומדיני חמור ביותר מיידי ועכשווי. לא רק שאין שום צעד "קדימה" אלא יש נסיגה גדולה. לא רק מחמת הכניעה וההתרפסות בפני אויבינו, אלא בעיקר בגלל חיזוקם של הערבים המתנגדים לשתי מדינות ורוצים במדינה ערבית אחת מהמדבר שעבר הירדן לים התיכון.
 

בכל מילון בסיסי ניתן לראות ש"מדינה" היא ארץ בה תושביה נתונים לשלטון מרכזי עצמאי שככזה יש לו כל האפשרויות לנהל מדיניות חוץ וביטחון, וברגע שאמרת "מדינה" אתה מבטל לפיכך את תנאי ה"פירוז" שהצבת לפני כן
נתניהו התיימר לומר לנו ולעולם דברים ברורים וישירים, אבל בדבריו מובנית סתירה פנימית שאיננה ניתנת ליישוב. "מדינה פלשתינית מפורזת" איננה מדינה ולעולם לא תוכל להיקרא מדינה. בכל מילון בסיסי ניתן לראות ש"מדינה" היא ארץ בה תושביה נתונים לשלטון מרכזי עצמאי שככזה יש לו כל האפשרויות לנהל מדיניות חוץ וביטחון, וברגע שאמרת "מדינה" אתה מבטל לפיכך את תנאי ה"פירוז" שהצבת לפני כן. דהיינו – שום תנאי ושם "פירוז" לא יוכל למנוע משלטון פלשתיני עצמאי להמשיך לצבור נשק שיהווה מהר מאוד מדינת חמאסטן אשר תאיים על ליבה של מדינת ישראל, שם מרוכזת מרבית אוכלוסייתה, רוב מניינה ובניינה. תהליך בלתי הפיך כזה – מי ישורנו? לא שלום יביא אלא מלחמה.

ראש ממשלת ישראל נכנע ללחץ האמריקני והאירופי ללא שום סיבה סבירה, שכן הוא נבחר בראש הליכוד על סמך הבטחתו השוללת מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים, לעומת העמדה התבוסתנית של "קדימה" שהבטיחה מדינה כזו, לאחר אסון הגירוש מחבל עזה שכבר גרם לשתי מלחמות ושעודד את אויבינו הקיצוניים ביותר, שהנה-הנה ניתן לסלק אותנו מהמזרח התיכון. עוד התקפלות קטנה והם משיגים את כל תאוותם בידם.

עוד לפני 80 שנה לימד אותנו מנהיג ציוני גדול, זאב ז'בוטינסקי, עובדה הנכונה עוד יותר דווקא היום: הוא סבר שדווקא אפשר להשיג הסכם שלום עם הערבים, אבל לא ייתכן שום הסכם כל עוד יישאר בליבם אפילו שמץ של תקווה שניתן לסלק אותנו בכוח מהאזור. והדרך להסיר את התקווה הזו היא לא להבטיח להם דבר ולהיות מאוחדים בנחישותנו ולצבור כוח מולם. לא רק כוח פיזי אלא בעיקר חוסן לאומי רוחני ללא רתע.

זהו קיר הברזל הדרוש גם היום. מס השפתיים שקדם להבטחת מדינה פלשתינית איננו יכול למחוק את התקדים החמור. נתניהו שבר בנאומו עיקרון חשוב, לפיו כל עוד הערבים לא נתנו דבר הם לא יקבלו דבר. והנה – בטרם נתנו הערבים דבר, כבר נתן להם נתניהו מדינה בהבל פיו.

עובדה: כל התגובות הערביות לנאום דוחות את כל נאומו של נתניהו, כולל ההבטחה למדינה פלשתינית, מדברים שם על יום שחור ועל סגירת הדלת לשלום, שאין בו שום חדש ושהוא מהווה למעשה סטירת לחי עבורם. השלום התרחק לדבריהם לפחות לאלף שנה וכדאי שנתחיל להאמין להם. פיהם וליבם שווים.

ז'בוטינסקי סבר שדווקא אפשר להשיג הסכם שלום עם הערבים, אבל לא ייתכן שום הסכם כל עוד יישאר בליבם אפילו שמץ של תקווה שניתן לסלק אותנו בכוח מהאזור
נתניהו נשא נאומו במרכז בגין-סאדאת, אולי כדי לרמוז על ההסכם השלום ההוא של מנחם בגין, כדי לטעון שהוא הולך בדרך של המנהיג הגדול ההוא. רק שהוא מעדיף לשכוח כנראה את ההבדל העקרוני: מנחם בגין התנגד בתוקף לכל יישות מדינית עצמאית ביהודה ושומרון. הוא הסכים רק לרעיון האוטונומיה, וגם זו – אוטונומיה לשטחים ולא לאוכלוסייה, וגם זה – רק לאחר משא ומתן והכרה בריבונות היהודית על ארץ ישראל. נאום נתניהו סותר את האידיאולוגיה של בגין.

ראש הממשלה נכנע ללחץ האמריקני בניגוד לכל עמדותיו והתבטאויותיו בעבר, בניגוד לעמדות שעל בסיסם בחרו בו רוב אזרחי המדינה, בעוד שאין לו שום פרטנר מולו. הנאום ייזכר כאבן היסוד להקמת מדינת פלשתין שגם אם לא תקום בפועל – הסכנה היא כאמור בעצם ההסכמה וההצהרה. אלה ייזכרו והתנאים שקדמו להבטחה יישכחו.

לא יהיה מרד בליכוד, כי האלטרנטיבה של "קדימה" גרועה עוד יותר, אבל כל המחנה השפוי המבין את המשמעות המסוכנת של הנאום יעשה הכל כדי שההבטחה השגויה לא תבוצע. ובמיוחד לא בימים טרופים אלה, בהם כל רמז של התרככות מעודד גורמים קיצוניים כמו איראן וצפון קוריאה המטפחים את חייליהם-שליחיהם הערבים במזרח התיכון ומכינים אותם למלחמה הבאה.