הסיבה שגלעד שליט לא חוזר

הפעילים למען שחרור גלעד שליט דורשים לשלם עבורו "כל מחיר". הגישה הזו הוכיחה את עצמו ככשלון במשך 24 שנה.

משה פייגלין , י' בתמוז תשס"ט

גלעד שליט
גלעד שליט
צילום: פלאש 90

ההיסטוריה הכואבת של חיילים שנפלו בשבי ארגוני המחבלים לא החלה עם גלעד שליט. אם נוציא מן החשבון ההיסטורי את אלחנן טננבאום, שמסיבות אפלות הפעיל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לחץ כבד מאוד על שרי ממשלתו והתעקש לשלם מחיר מטורף עבורו, אנו מוצאים שהפעם האחרונה בה הוחזרו חיילים בחיים משבי המחבלים היה ב-1985 בעסקת ג'יבריל.

רשימת החטופים ארוכה וכואבת: רון ארד; לוחמי גבעתי – רחמים אלשיך ויוסף פינק; שלושת חטופי הר דב – עומר סוואעד, בני אברהם ועדי אביטן; נסים טולדנו; אילן סעדון; אבי סספורטס; ירון חן; אריה פרנקנטל; אהוד גולדווסר ואלדד רגב. למעט נחשון וקסמן, את כולם ניסתה ישראל להחזיר הביתה בצורה דומה לזו שהיא מנהלת כיום מול חוטפיו של גלעד שליט. איש מהם לא חזר חי.

עד לאותה עסקה מבישה (עסקת ג'יבריל), נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין. האופציה הראשית הייתה פעולה צבאית. לעתים היא נכשלה, כמו בחילוץ ילדי אביבים, לעתים הצליחה, כמו באנטבה. בדרך כלל לא נוהל כל משא ומתן ואם הוחלט לנהל, המחיר ששולם היה סביר – "כדי דמיהם" ככתוב במקורותינו. עבור גופות שילמנו בגופות.

אפשר בהחלט לומר שעסקת ג'יבריל והשחרור הסיטונאי של המחבלים שבא בעקבותיה הייתה קטליזטור מרכזי בפריצת האינתיפאדה, זמן קצר לאחריה. מספר ההרוגים הישראלים, שנרצחו באופן ישיר על ידי אותם רוצחים משוחררים ובאופן עקיף כתוצאה מהזרקת
באופן פרדוקסלי, מתברר שב-24 השנים שחלפו מאז הוחלט לשלם "כל מחיר" עבור הצלת החיילים שנפלו בשבי, לא הצליחה ישראל להציל ולו חייל בודד אחד, אבל כן הצליחה להביא למותם האכזרי של כ-2000 מאזרחיה
מאות מחבלים לשטח והתססת האוכלוסייה המקומית, עולה בסדרי גודל מבהילים על מספר החיילים ששוחררו.

באופן פרדוקסלי, מתברר שב-24 השנים שחלפו מאז הוחלט לשלם "כל מחיר" עבור הצלת החיילים שנפלו בשבי, לא הצליחה ישראל להציל ולו חייל בודד אחד, אבל כן הצליחה להביא למותם האכזרי של כ-2000 מאזרחיה, גברים נשים וטף.

המושג "כל מחיר" מכוון כמובן לשחרור כל המחבלים הכלואים אצלנו, הוא אינו מכוון לפעולה מלחמתית חלילה, כי הרי המלחמה היא כאמור דבר שלילי. לכן לא מדובר באמת על כל מחיר. ספק אם המפגינים למען גלעד מוכנים להפציץ את עזה ולספוג את כל הגינויים והחרמות הבינלאומיים, עד שהחמאס ייכנע וישחררו. אפילו הפסקת זרם החשמל לעזה, הוא מחיר שישראל אינה מסוגלת "לשלם" בשביל החייל החטוף שלה. כשמדברים על כל מחיר, הכוונה היא לכל מחיר פציפיסטי שישביע את רצונן של שלי יחימוביץ' וארבעת האימהות, ויעלה את קרנם התקשורתית של הפוליטיקאים שישלמוהו.

המציאות מראה, אם כן, שנכון ל-24 השנים האחרונות, מי שאומר שמוכרחים לשחרר את גלעד "בכל מחיר", גוזר עליו דין מוות. הלוואי ואתבדה, אבל המשמעות האמיתית של "בכל מחיר", היא שלמעשה אין מחיר. המחבלים הבינו שמתוך המתנה סבלנית יש להם רק מה להרוויח. ככל שיהיו אכזריים יותר, יסתירו מידע, ואפילו אם יהרגו את השבוי ויסחרו רק בגופתו – המחיר שיקבלו מהישראלים רק יעלה.

יותר מזה, כיוון שהמחיר שהישראלים מוכנים לשלם אינו כולל מלחמה, והמשך שביים של המחבלים (בתנאי לוקסוס) אינו מטריד את האויב יתר על המידה, אזי המצב האופטימלי מבחינתם הוא המשך המצב הקיים. המצב בו ישראל מושפלת וכורעת עוד ועוד על ברכיה הרי יסתיים ברגע שגלעד ישוחרר – אז למה לשחרר?

"אין שום דבר ששווה למות בשבילו" שר ג'ון לנון. גישה זו השתרשה אצלנו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. הפגנת ה-400 אלף (שלא היו ולא נבראו), ארגוני האמהות, וכל הזרם השמאלני שהרים ראש בעקבות המלחמה, נשאו ברמה את אותן גישות פוסט-מודרניות לפיהן המלחמה היא רוע מוחלט וחסר משמעות וכל מה שצריך לעשות הוא רק לדמיין מציאות אחרת והכל יסתדר.


מאז מלחמת לבנון הרכיב השמאל על אפו של עם ישראל משקפיים שהפכו את המלחמה לבלתי לגיטימית ומגונה בכל מקרה. מאותו רגע הפכה שמירת חיי החיילים לערך העליון ביותר
סרטו, האיכותי כשלעצמו, של ארי פולמן "וואלס עם באשיר" המתאר את חוויית אותה מלחמה, מעביר בדיוק את התחושה הזו. מלחמה ללא סיבה וללא מטרה. הייתי אז קצין בשירות פעיל ואני יכול לומר שזו כלל לא הייתה תחושת כל החיילים שיצאו אליה. מתברר שכמו את כל חוויות החיים, גם את המלחמה אתה בדרך כלל רואה דרך המשקפיים שאתה מביא מן הבית.

מאז מלחמת לבנון הרכיב השמאל על אפו של עם ישראל משקפיים שהפכו את המלחמה לבלתי לגיטימית ומגונה בכל מקרה. מאותו רגע הפכה שמירת חיי החיילים לערך העליון ביותר. בעסקת ג'יבריל, כשהבין זאת האויב, ירד פלאים הסיכוי להחזיר שבוי ישראלי לביתו בחיים. מרגע שהראינו ש"להחזיר את כל החיילים הביתה בשלום", הפך למטרה הראשית שלנו – שום שבוי לא שב יותר.

אבל עוד משהו קרה בדיוק לפני 24 שנים. ישראל בגדה והפקירה לשבי האמריקני את הסוכן שלה, יהונתן פולארד. יש קשר הדוק בין שיתוף הפעולה המלא של מדינת ישראל עם שביו המתמשך עד היום של אחינו יהונתן, לבין חוסר יכולתנו להחזיר שבויים אחרים הביתה. עם ישראל זה גוף אחד, בין בארץ ובין מחוצה לה. כשזיהום הבגידה פוגע בחלק אחד הוא מתפשט במהרה לכל האיברים.

פולארד הציל אותנו מהגרעין העיראקי, בגלל שאנחנו יהודים. אבל אנחנו בוגדים בו כי אנו מעדיפים להתייחס אל עצמנו כאל ישראלים, ואליו כאל בוגד אמריקני. כשהפנינו עורף לזהותנו היהודית, אזי גם לזהות הישראלית איננו מסוגלים לשמור אמונים.