בעת האחרונה אנו עומדים משתאים, המומים וכואבים מול סדרה של פיגועים המתבצעים נגדנו מתוך מערכת המשפט של עצמנו: כל יום שמאיר מביא איתו בשורה מזעזעת חדשה, שמערערת את ביטחוננו במערכת שאמורה להגן עלינו מאי-צדק ופגיעת אויבים מבית ומחוץ. יום אחד מחליט בית משפט לגזור עונש של תשע שנים בלבד על ערבי שנכנס במתכוון לכפר תבור בערב יום כיפור כדי לבצע פיגוע רצח לאומני-דתי סמלי ורצח ילדה יפהפיה ומתוקה בת תשע, טל זינו. השותף לפשע משתחרר אחרי שנתיים (כלומר, ייתכן שכבר יצא לחופשי). אחר כך מתברר שבני משפחות הרוצחים מאיימים על משפחת זינו וכי הוצבה שמירה על ילדי כפר תבור. למחרת אנו קוראים שבני משפחותיהם של פורעים ערבים שהשתתפו במרי אלים נגד המדינה בשנת 2000 יפוצו בסכומי ענק. בינתיים מתנהל משפטם של חיילים כמו סגן אדם מלול, שבסך הכל "ליטף" ערבי במהלך פעילות ביטחון שוטפת.



כל יום שמאיר מביא איתו בשורה מזעזעת חדשה, שמערערת את ביטחוננו במערכת שאמורה להגן עלינו מאי-צדק ופגיעת אויבים מבית ומחוץ

בו בזמן אנו רואים שהמערכות העיתונאיות מעבירות לנו את המידע על נושאים אלה באופן חלקי, נותנות במה לאויב ונוטות לקחת את הצד הערבי.

לא רק במה שקשור ליהודים וערבים ישנה תחושה שמשהו מרושע, אפל ואיום השתלט על מערכות המשפט והתקשורת. אשה שככל הידוע רצחה את בתה בת הארבע עומדת לדין, ואנחנו כבר חשים לפי הטון של הדיווחים ולפי מהלך המשפט שהמערכות מתכננות לזכות אותה, או להטיל עליה עונש מזערי, ולסייע לה “להפיל את התיק” על השותף שלה לרצח.

במקביל עומד למשפט נשיא לשעבר, שגם אם חטא ואפילו אם פשע, קשה להעלות על הדעת שאנס. כולם יודעים שהמשפט נגדו אינו תקין. תחילה אפשרה העיתונות לנשים שטוענות כי נפגעו ממנו לחשוף את ערוותו ברבים בצורה האכזרית והפורנוגרפית ביותר, ללא צנזורה ובשידור חי, תוך טשטוש פניהן. וכעת, משפטו מתנהל מאחורי דלתיים סגורות, בניגוד לבקשת ההגנה, בכדי "לא לפגוע במתלוננות" הזכות.

לפעמים העיוות מתרחש במקום שבו נפגשים שני הנושאים האלה: הסכסוך היהודי-ערבי, וענייני נשים וגברים. המקרים המתרבים והולכים של ערבים שמטרידים ותוקפים יהודיות כמעט ואינן מדווחים כלל. רק כאשר מתרחשת תקיפה קשה במיוחד, היא מקבלת מקום בעיתון – אבל אז, עד כמה שהדבר מזעזע, העיתון נוטה לקחת את הצד של התוקפים.

נוצר רושם כאילו השמאל האנטי-ציוני החתרני, שהיה פעם בשוליים ונרדף על ידי השב”כ והמשטרה, השתלט על מוסדות המשפט והתקשורת שלנו ומשחק בהן להנאתו במטרה לשבור אותנו. ונדמה שהשמאל הזה קשור איכשהו גם לתפיסה מוסרית מעוותת וחולה, שבה מותר לנשים לרצוח ילדות קטנות ומותר לערבים לפגוע בנערות יהודיות.

מערכות המשטרה והצבא מיישרות קו עם המצב המשפטי הזה. כשערבים פוגעים ביהודים, עוצרים את היהודים. החיילים, השוטרים, האזרחים – כולם אחוזי פחד מפני כוח שהם אינם מצליחים להבין אותו, אך הם חשים שהוא מצוי בכל מקום כמעט. אחדים, כמו אל"מ איתי וירוב שהעיד לטובת סגן מלול, מגלים עמוד שדרה, ואחרים נראים משתפים פעולה ברצון עם הרשעות הזו: אלוף גד שמני, למשל.

גם במקרה של שמני נפגשים שני הנושאים שלכאורה אין ביניהם שום קשר: הסכסוך בין יהודים לערבים, וקו התפר בין שני המינים. מעשה שהיה כך היה: שמני היה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה אהוד אולמרט כאשר חיים רמון היה שר משפטים. דורית בייניש מאוד לא אהבה את העובדה שרמון מתכוון להנהיג רפורמות שעלולות לצמצם את שליטתה במערכת וחיפשה דרך להפיל אותו. יום אחד סיפק לה רמון את העילה לכך כאשר נישק חיילת שכנראה לא היתה מעוניינת בנשיקה רומנטית. החיילת לא רצתה בכלל להגיש תלונה נגד רמון. אבל אז גויסו שני אנשים כדי ללחוץ עליה. האחת היתה ראש יאח"ה תנ"צ מירי גולן – עוד אחת מהפמיניסטיות עם השיער הקוצני והמבט מזרה האימה שכה מרבים להיתקל בהן במערכת אכיפת החוק – והשני היה שמני.

השניים האלה לקחו את החיילת לשיחה וטענו באוזניה בין השאר כי אם לא תתלונן נגד רמון הוא עלול לתבוע אותה תביעת דיבה (טיעון שהוא בגדר קשקוש מוחלט כמובן). החיילת התחילה להישבר מול הלחץ, ויצאה לטיול בחו”ל. המשטרה לא הרפתה ושלחה חוקרים ל

נוצר רושם כאילו השמאל האנטי-ציוני החתרני, שהיה פעם בשוליים ונרדף על ידי השב”כ והמשטרה, השתלט על מוסדות המשפט והתקשורת שלנו ומשחק בהן להנאתו במטרה לשבור אותנו

דרום אמריקה כדי לגבות ממנה עדות. בהמשך התנהל המשפט נגד רמון תוך שימוש בהאזנות סתר והעלמת עדויות מההגנה, והתוצאות ידועות: רמון נאלץ להתפטר (רק שאז אולמרט עשה לבייניש תרגיל והביא את פרידמן. ואז חבורת בייניש נכנסה לפאניקה והחליטה לזרז את החקירה נגד אולמרט כדי לאלץ אותו להתפטר ולקחת איתו את פרידמן).

אז מה קורה פה? האם יש קשר בין ההתגייסות לכאורה של שמני לטובת דורית בייניש והמאפיה הפמיניסטית שלה במערכת המשפט והמשטרה, לבין התנהגותו במקרה סגן מלול? התשובה חיובית. אבל כדי להבין את הקשר צריך לדעת הרבה דברים. צריך, למשל, לדעת מה כתב פרידריך אנגלס ב"מוצא המשפחה", מה היא "אסכולת פרנקפורט” המרקסיסטית, וכיצד התפתח מתוכה הניאו-מרקסיזם. צריך לדעת מי עומד מאחורי תכתיבי המחשבה הקרויים "תקינות פוליטית" ומה הם "מדעי המגדר". צריך לעקוב אחרי תולדות התנועה הפמיניסטית בישראל ולדעת כיצד התנועה הזו השתלטה בהדרגה ובשיטתיות על מערכות המדינה, החל משנות ה-1970. צריך להכיר את ההתפתחות של שדולת הנשים והוועדה לקידום מעמד האשה. צריך להתחקות אחר הקשר האידיאולוגי והפרקטי בין עיתונאיות כמו אילנה דיין ושלי יחימוביץ' לבין קבוצת בייניש-ארבל, וצריך גם להכיר שמות פחות ידועים של עיתונאיות הפועלות מאחורי הקלעים, כמו יעל גולן, העורכת הראשית של חדשות Ynet, הבת של שדר "קול ישראל" אריה גולן.

טור זה הינו טור ראשון בסדרה.