א. למעשה נבחר ירבעם להיות מלך על חמש שישיות מעם ישראל! אלא שהיה עליו לגבש במהירות את השלטון ובעיקר את הצד הפולחני של עבודת-ה', שמעתה חסרה את המרכז הרוחני החשוב והמפואר – בית המקדש. הוא חשש שללא תחליף למקדש ישובו השבטים ויקבלו על עצמם את עולו של רחבעם מלך יהודה, שהמקדש בתחומו. לכן מצא פתרון מבריק: בניית עגלים לפולחן. למרות שהפתרון היה בעייתי מבחינה דתית-הלכתית, מצא ירבעם לכך צידוק מפולפל, כיון שהיה גדול הלמדנים שבדור, עד שכל חכמי הדור נדמו לפניו כעשב השדה! (סנהדרין קא עמ' ב'). לימים, ינסחו חכמים באירוניה מושחזת את אופיו של טיפוס זה: "תלמיד ותיק היה ביבנה, שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים" (ערובין י"ג ע"ב).

המהלך להנחלת 'מורשת-העגל' היה מבוסס על שלשה יסודות: האחד – הסתמכות על דמותו הכריזמטית והלמדנית של ירבעם. לא יעלה על הדעת, היו טוענים חסידיו בלהט, שמלך צדיק ולמדן כירבעם יעבוד עבודה זרה. תסמכו על ירבעם, הוא יודע, היו מטיחים בפני כל מי שניסה לערער על מהלכיו. השני – ניסוח ספין קליט, כמו "לא בכדי עשה אהרון את העגל", או "עגל הזהב במדבר הקדים את זמנו". דווקא המופרכות שבעשיית העגל, היותה יסוד להפצת הרעיון וקליטתו. השלישי – העגל אף הוא מחיות המרכבה, ולא רק הכרוב, שדמותו במקדש בירושלים. לא לחינם נבחר העגל – זהו סמלו של שבט אפרים הנבחר להנהיג: "בכור שורו הדר לו", בירך יעקב אבינו את יוסף.
 
כדי לקבל את תמיכת הציבור שכבר התחנך לעבודת-ה' על-ידי שמואל, שאול, דוד ושלמה, ונרפא מחטאי עבודה-זרה שהיו בעבר, ואף מעבודת-ה' בבמות הצליח פחות או יותר להיגמל, היה על ירבעם לזכות באהדת תלמידי-החכמים וצדיקי-הדור. הדרך היתה ערמומית ומתוחכמת. הוא שלח שליחים מטעמו לצדיקים, שביקשו את חתימתם על מסמך נאמנות למלך. כדי לבסס נאמנות, טענו השליחים, יש לחתום שכל מה שיאמר המלך תעשו, גם אם יאמר לעבוד עבודה-זרה. רק כך יבין העם שיש כאן מלך חדש ורציני, ולא – כל החזון של אחיה השילוני נתון בסכנה!

אפילו יהוא הנבחר לשרש אחר עבודה-זרה, לא נגע בהם, כיון ש"חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה". היתה לעגלים גושפנקא, שאמנם נעשתה תוך הטעיה ומרמה, אבל הכל חששו ממנה
מתחילה נרתעו הצדיקים, אבל השליחים (הרשעים, כהגדרת חז"ל) היו מצטחקים ואומרים – האם נראה לכם שאכן צדיק כירבעם, הנבחר בידי ה' ונביאו יעבוד עבודה-זרה? אין זה אלא ניסוח קיצוני שבא להמחיש את קבלת מלכותו. הצדיקים חתמו, ואף אחיה השילוני טעה וחתם! (סנהדרין קא:).

תוך ימים ספורים עמדו העגלים בדן ובבית-אל. המלך הוציא הודעה מפורטת ובא קרא לכהנים לבוא ולהקריב קרבנות ליד העגלים שמעתה הם הסמל הלאומי והדתי של מלכות ישראל החדשה, שהוקמה בדבר-ה'. בהמשך לתפיסה השוויונית והתחשבות בשכבות השונות בעם, הכריז ירבעם על פתיחת השורות לכהנים שאינם דווקא מבני לוי. לא רק היחוס קובע, טען ירבעם, אלא הרצון הטוב ומי שנדבה רוחו אותו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים (כלשון הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל). כדי להוכיח שאכן כל אחד יכול, הכניס גם גורמים ירודים ביותר "ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצה העם" – מהגרועים שבעם (ירושלמי עבודה-זרה א,א).

העם התלהב לחזור לשיטה הישנה בה היו במות בכל מקום, מה שהפך את הקרבנות לעניין נגיש ונוח. ירבעם הכריז גם שמעתה אין להקפיד ולאכול בשר-קרבן דווקא תוך יום ולילה או שני ימים ולילה אחד, אלא לפי רצונו של אדם. מעתה, הכריז תהיה התפיסה ותרנית יותר כלפי עובדי-ה' (ירושלמי ע"ז א,א). רוב הציבור הקריב בתחילה לשם-ה', אך כבר היו רשעים שהתכוונו לעבודה-זרה (ירושלמי,שם).

מתישהו במשך הזמן, השתמש גיחזי משרתו המושחת של אלישע, בשם המפורש ותלה את העגלים באויר, מעשה נסים. מה שכמובן האדיר את חשיבותם וגרם ליותר אנשים לטעות אחריהם. יש אומרים אף שהיו מדברים ומצטטים הפסוק אנכי ה' אלקיך (סוטה מז.).

ב. ההלם היה נורא. הצדיקים התכנסו קבוצות קבוצות לטכס עצה מה לעשות במצב החדש שהם עצמם יצרו בתמימותם הרבה. היו שביקשו להכריז מיידית על ירבעם כעובד עבודה זרה ולהוקיעו. אך פה ושם החלו להישמע קולות המהפכים בזכותו. לא יעלה על הדעת שמלכות ישראל תעבוד עבודה זרה, טענו חלק מהצדיקים. עוד אמרו: לא יתכן שירבעם התלמיד חכם הגדול ביותר שבדור יעבוד עבודה זרה. כעת לא נותר אלא להצטרף לפלפולי-ירבעם כדי לטהר את העגלים בק"ן טעמים, ואלה כנראה לא חסרו. היה מי שטען שדווקא בירושלים יש הרבה עבודה זרה שהרי שלמה נתן לבת פרעה ולשאר נשותיו לבנות במות לאליליהן. לכן הקב"ה הפנה עורף לירושלים שסופה יהיה כשילה, ובמצב הנוכחי, המקדש אינו אלא בית בלא תוכן. יש לאמץ את האלטרנטיבה של אהרון הכהן שאמנם בשעתה נכשלה, שהרי משה היה בהר וירד אליהם חזרה. אך עתה משה אינו בהר ואין למי לצפות. היה גם מי שהביא ראיה מכך שאהרון לא נענש בגופו, ובניו לא נענשו בחומרה, ואדרבא נתקדשו בהקטרת הקטורת "בקרובי אקדש"! בנוסף, יש לבחון את החטא ההוא בפרספקטיבה היסטורית, ומבחינה זו – הוא לא כל-כך נורא. הראיה, שלא רבים נהרגו בעקבותיו, וה' גם סלח לישראל (ירושלמי ע"ז שם).

או-אז, נשלח נביא להוכיח את ירבעם על מעשיו הרעים. תוך כדי שירבעם מקטיר, ניבא עליו שיבוא יום ויאשיהו יבער את עבודת-
לכאורה קורה לנו מה שקרה לצדיקי אותו דור. נוצרה אכסיומה שהמדינה לה אנו נאמנים לא תעלה על דעתה להרוס את כל היקר והקדוש. הרי היא ראשית צמיחת גאולתנו וכיצד יתכן שתעשה רע? אכסיומה זו עלולה לעוור עיניים ולגרום לאטימות כלפי עוול הנעשה בידי המוסדות הממלכתיים
הבמות. כיון שלמרות דברי הנביא לא שב ירבעם מחטאו, נשלח אחיה השילוני, פטרונו הרוחני לבשר לו על סוף ממלכתו, ועל גלות ישראל. למרות זאת, לא נמצא מי שינתץ את העגלים ויטחנם לאבק, כמשה בשעתו. אפילו יהוא הנבחר לשרש אחר עבודה-זרה, לא נגע בהם, כיון ש"חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה". היתה לעגלים גושפנקא, שאמנם נעשתה תוך הטעיה ומרמה, אבל הכל חששו ממנה. האידיאולוגיה שנרקמה סביב העגלים היתה חזקה דיה כדי למנוע ממלכים ונביאים שבאו לאחר אחיה מלגעת בהם. עד שגלתה מלכות ישראל ונעלמה מן ההיסטוריה, למקום בלתי ידוע.

כיוונים
במאמר 'המספד בירושלים' הרב קוק מגדיר את ירבעם בתור הכוח הלאומי של עם ישראל. מלכות ישראל מתוארת שם כמי שפנתה יותר אל העולם, ואילו היינו זוכים הרי שהיתה צינור ההשפעה שלנו לעולם כולו. אלא שלא זכינו והעולם השפיע עלינו.

לכאורה קורה לנו מה שקרה לצדיקי אותו דור. נוצרה אכסיומה שהמדינה לה אנו נאמנים לא תעלה על דעתה להרוס את כל היקר והקדוש. הרי היא ראשית צמיחת גאולתנו וכיצד יתכן שתעשה רע? אכסיומה זו עלולה לעוור עיניים ולגרום לאטימות כלפי עוול הנעשה בידי המוסדות הממלכתיים. הרב קוק עצמו הזהיר מפני הלאומיות כשהיא נטמאת. במצב כזה היא משפיעה על האוחזים בה מטומאתה (זרעונים, נשמת הלאומיות וגופה). אם על המקדש אמר הקב"ה המערת פריצים היה הבית הזה (ירמיהו ז,יא), והחריב אותו, כל דבר יכול להיטמא, גם המדינה. אם לא נדאג לקיומה הרוחני והמוסרי, והתאמת דרכיה לתורה ומצוותיה, גם קיומה הפיזי נתון בסכנה.