מאז יצא לאור הספר "אורו של עולם", אני מרבה לשמוע את הפליאה: "מה? מהיכן מצאתָּ עוד 400 סיפורים על אותה אישיות?!".

אך מי שעמד מעט על סודו של ר' שלמה-זלמן, יודע שהרב היה מיוחד בכל הליכותיו, עד שאפילו פעולות שיגרתיות ויום-יומיות שלו, נראות בעיני יהודים מן השורה כמונו, כִּמיוחדות במינן. הכל נבע מהיגיון צרוף, משיקול-דעת מעמיק – ובְעולם שמאבד באיטיות אך בהתמדה את שיקול-דעתו, אין פלא שאדם כזה מעורר הִשתהות. "הקריירה" המרכזית של הרב היתה: עבודת-ה'. מכך התחיל הכל. הוא השקיע בה כל אונו וזמנו, ולכן אין בעצם פלא שהכל נראה כה ייחודי ו'מושקע'.

הנה - למשל - דברים ששמעתי בימים האחרונים, מפי הרב אלימלך קופרמן, שליווה אותו לַתפילות בשנותיו האחרונות (אם תרצו: הנה
"הקריירה" המרכזית של הרב היתה: עבודת-ה'. מכך התחיל הכל. הוא השקיע בה כל אונו וזמנו, ולכן אין בעצם פלא שהכל נראה כה ייחודי ו'מושקע'
הסיפור ה-401...):

"כשהיינו מגיעים לתפילת שחרית [שבה יכול היה להאריך כאשר איוותה נפשו, וה"שמונה עשרה" שלו נמשך בה כ20- דקות!] היו מונחים כבר על הסטנדר של הרב, פתקים עם שמות של חולים שביקשו להתפלל עבורם.

הרב היה מביט בפתק, קורא את השם, ולפעמים פונה ושואל אותי: "אתה מכיר את האיש הזה?". לעִתים הכרתי, ולעתים לא. כְּצעיר בן 20, לא הבנתי: וכי מדוע הרב צריך להכיר את האדם שהוא מתפלל עבורו? עד שיום אחד הרב הסביר לי:

"הלא חז"ל תיקנו לנו את ברכת 'רפאנו', ובה אנו מבקשים ומתחננים על כל "חולֵי עמו ישראל", ובתוכם חולה פלוני זה. אם כך, מה הטעם להזכיר את שמו באופן מיוחד? במה הוא שונה מכולם?... לכן, אם אני מכיר אותו, אזי יש לי משהו מיוחד לומר לזכותו בפני ה': חולה זה, הוא איש חסד גדול! ראוי הוא לרפואה, ולוּ בגלל האנשים התלויים בחסדו. וחולה שני, יש לאחד מבני-ביתו בעיה פלונית, וכו'".

היכן נעוץ עוקץ החידוש שבְּסיפור זה? – בכך שר' שלמה-זלמן היה - כפי שהגדיר את עצמו - "אדם נורמלי ופשוט", והתפלל כפי שצריך להתפלל. לכן, הֵחל להרהר על מה שעשה ברצינות מדי יום: מדוע להזכיר באופן פרטי את פלוני שכבר נכלל בַּברכה אותה אמר באיטיות, והשתדל לכווין בכל מִלה?

אבל כשתוחלת-חייו של ה'רפאנו' שלנו נעה בין 9 ל11- שניות, ואם ישאלו אותנו בתום ה'שמונה עשרה' אם אמרנו 'רפאנו' - נהיה לכל היותר מוכנים "להניח" שאכן אמרנו את הטקסט, אך לא נעז להישבע על כך – במצב כזה, מה הבעיה להזכיר "שוב" שמו של חולה פלוני?! מה כל ה'פלפול' המיותר הזה!? הבֵא כבר את רשימת החולים, גם אותה נסיים ב9-11- שניות – ותן לצאת לעבודה, או לפחות לשחרר את ה'נייד' המסכן שקולו נחנק.

***

יש קשר ישיר בין היחסים התקינים עם ההורים, לבין היכולת להתחתן! אם תרצו, זהו בעצם חוק הנדסי פשוט: אי אפשר לבנות קומה שניה, כאשר הקומה הראשונה אינה יציבה
בערב-השקה שנערך עם הוצאת הספר החדש, הוסיף אחד החביבים והמקורבים על הרב, הרב דוד נדב, סיפור אישי, שאם הייתי שומעו קודם יתכן והייתי משבצו בַּפרק על סיפורי "כיבוד אב ואם" שבַּספר. פרק זה (וכן הפרק "שידוכים") הובלטו במיוחד, משום חשיבותם הרבה לנושא הנישואין בישראל. ורבותי, אכן כן: יש קשר ישיר בין היחסים התקינים עם ההורים, לבין היכולת להתחתן! אם תרצו, זהו בעצם חוק הנדסי פשוט: אי אפשר לבנות קומה שניה, כאשר הקומה הראשונה אינה יציבה. ויפה נוהגת הרבנית אהובה צוקרמן, להקדים לסִדרת השיחות שלה על זוגיות, 8 שיחות על כיבוד הורים. וכך סיפר הרב נדב, המכהן כיום כראש-ישיבה חדשה לצעירים ("בית מדרש הולילנד" בבית וגן) כשאשתו הרבנית לִבי היא ה"אֵם-בית", המבשלת 3 ארוחות ביום ל15- חבר'ה צעירים, הבאים לאכול ב"סלון" הביתי שלה!:

"בילדותי, שרתי במקהלת "פרחי ירושלים" (של ר' מונה רוזנבלום). בערך באותה תקופה, חלתה אִמי מאוד; היתה רתוקה לכסא גלגלים, ולא מסוגלת לדבר. היינו משפחה מאוד מוזיקלית, ובמוצאי-שבתות היינו שרים ומנגנים לכבוד 'מלווה מלכה'. המוזיקה היתה עושה משהו לאִמי; עד כדי כך שלפעמים, בִּגבור השירה והנגינה, היא פתאום היתה מסוגלת לדבר...

בגרתי, ועליתי ירושלימה ללמוד בישיבת "קול תורה", אצל ר' שלמה-זלמן. בגיל 22 הייתי 'עמוק' בענייני השידוכים – אבל היה קשה. חיפשתי משהו מסויים, ולא מצאתי. יום אחד שמעתי, שהמלחין והמנצח ר' יגאל צליק מגיע עם מקהלת "פרחי לונדון" הנודעת שלו ארצה, ויופיע ב"בנייני האומה". לנוכח מצבהּ הבריאותי הקשה של אִמי, עלה במוחי רעיון: יצרתי קשר עם ר' יגאל (שהכיר אותי מ"פרחי ירושלים"), וביקשתי לשיר בָּהופעה את שיר-הסולו שלי מן הילדוּת: "קול בְּרמה נשמע", עם ההקדמה היפה של יגאל, המספר את המדרש כיצד סלח ה' דווקא לרחל.

שיערתי, שהופעה כזו תעשה משהו לאמי, ותשפר את מצבהּ.

יגאל נענה מיד בחיוב.

במבצע לא פשוט, הבאנו את אִמי ז"ל עם כיסא הגלגלים מתל אביב, עד לאולם הגדול של בנייני האומה. ואז הגיע הרגע: יגאל, אם כל הרגש שלו, מזמין אותי לַבימה: "...זוכרים מי שר את השיר הזה לפני שתים-עשרה שנה?", ואני עולה, מתרגש ושר...

ואכן, בחסדי ה', הערב הזה חולל שיפור עצום בבריאותה של אִמי.

והנה כעבור יומיים, ניגש אלי אדם שנעזרתי בו רבות בענייני השידוכים, ואומר לי בזו הלשון: "תגיע דוּדוּ, השתגעת?! בחור מ"קול תורה" הולך ונהיה זָמר?! אין לך מה לעשות? דע לך, שאִתי 'גמרתָּ' בכל מה שקשור לשידוכים... איזו בוגרת סמינר תרצה להיפגש עם זמר?!".

הייתי כל-כך שבור ופגוע, שהלכתי מיד לר' שלמה-זלמן. הוא היה עבורי הכל באותן שנים, והשתפכתי לפניו: 'האיש שאני כל-כך תולה בו תקוות שיעזור לי להגיע לַשידוך שלי (כפי שעשה לאחרים בישיבה), אמר לי שאני בעצם 'גמור'; שהרסתי את שמי כ'למדן' וכבחור רציני, במחי-יד...'

כל אחד יכול לשעֵר, שבחור עם רקע משפחתי רגיש כפי שהיה לי אז, מצפה מאוד להתחתן כבר.

לא היה כל סיכוי סביר שיווצר קשר בין בחורה שכל הוויתה אז היתה אמריקאית, לבין בחור כמוני, תימני, ומ"קול תורה"... אבל ההופעה ההיא, השיר ההוא, עשו משהו לא רק לאִמי...
ר' שלמה-זלמן ניחם אותי כמו אבא טוב: "ראשית, אַל תתפעל כל-כך ממה שאמר לך אותו אדם. וכי הוא מזווג-זיווגים? הקב"ה מזווג-זיווגים! ושנית, אם שרתָּ שם כדי לשמח את אִמך - לא יגָּרם לך כל נזק. דע לך, דוּוִידְ'ל: מכיבוד אב ואֵם יכול לצאת רק טוב!".

ואכן, כך גִלגל מסבב הסיבות, מזווג-הזיווגים האמיתי:

באותו ערב, ב"בנייני האומה", ישבה בקהל בחורה אמריקאית שלמדה אז ב"מכללה" בירושלים. על פי 'החוקים' הרגילים של השידוכים, לא היה כל סיכוי סביר שיווצר קשר בין בחורה שכל הוויתה אז היתה אמריקאית, לבין בחור כמוני, תימני, ומ"קול תורה"... אבל ההופעה ההיא, השיר ההוא, עשו משהו לא רק לאִמי...".

***

חודש וחצי אחרי אותה הופעה, התארסו דוד ולִבי נדב, ובנו בית נפלא של הרבצת תורה בכל שדרות העם, שלַּמוזיקה היהודית הנשמתית שָּׁמור בו מקום מכובד.