מי יסיר עפר מעיניו של המדען הרוסי איוואן פבלוב, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1904, וילחש באזניו שתגליתו הפסיכולוגית מראשית המאה, בדבר הפעילות הרפלקסית האוטומטית, מוכיחה את תקפותה גם כיום, 74 שנים אחר מותו.

משרק דווח כי שר הבטחון אהוד ברק, הריבון הפורמלי בשטחים, החליט לקיים את החוק ולממש את החלטת הממשלה משנת 2005 בדבר הפיכת המרכז האוניברסיטאי יהודה ושומרון לאוניברסיטה נוספת בישראל – וכבר עטו כל זרזירי השמאל הקיצוני, כדי לגנות, לתקוף וללגלג. הרפקלס המותנה השמאלני פעל שוב.

מה לא טען השמאל הסהרורי נגד ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה? – טענו שמדובר בשטח כבוש; הזהירו שהשידרוג יוביל לחרם בינלאומי על האקדמיה; רטנו שרמתה נמוכה; הלינו שמדובר במהלך פוליטי.

החלטה פוליטית

קשקשני השמאל פוסלים, מתוך חוסר יושר אינטלקטואלי מוחלט, את היענותו של שר הבטחון ל"דרישתו הפוליטית" של אביגדור ליברמן, בהסכם הקואליציוני האחרון, ליישם את החלטת הממשלה מ-2005 לגבי מכללת אריאל. אבל מה לעשות שגם שאר האוניברסיטאות בישראל הוקמו על יסודות פוליטיים?

האוניברסיטה הראשונה בארץ, האוניברסיטה העברית, באה לעולם עקב החלטה פוליטית של "ממשלת העם היהודי" בשלהי המאה

ארבעה חתני פרס ישראל וחתן פרס נובל אחד המליצו להעניק לאריאל מעמד של אוניברסיטה. 402 פרופסורים מ-191 מוסדות בעולם, הקשורים בפעילות מחקר עם אריאל, ברכו אותה על שדרוגה

ה-19, הלוא היא מליאת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897.  ומאז קום המדינה, ממשלת ישראל היא זו שהחליטה על הקמת כל האוניברסיטאות בארץ. הממשלה אישרה את הקמת אוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע. אז מה? זה פגע בכהוא זה ביכולותיהן ובמעמדן?

וכך גם אוניברסיטת חיפה, שנולדה מתוך עיסקה פוליטית: ב-1965 ביקש ראש הממשלה לוי אשכול, אז מנהיג מפא"י, לסכל פרישת ראש עיריית חיפה אבא חושי ממפלגתו לטובת המפלגה החדשה רפ"י, וקנה את הישארותו באמצעות עיסקה שאי אפשר לסרב לה: הקמת אוניברסיטה בחיפה.

גם אוניברסיטת בר אילן קמה על רקע פוליטי: בהסכם הקואליציוני בין ראש הממשלה בשנת 1955 משה שרת, למנהיג הפועל המזרחי משה שפירא, הובטחה הכרה באוניברסיטה דתית.

אוניברסיטאות מנשלות

אשר לרמתה של מכללת יו"ש, חבל להכביר מלים. אפילו שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר, שפעלה לטרפד את הפיכתה לאוניברסיטה, הודתה מתוך כנות אינטלקטואלית כי דווקא בעניין רמתה האקדמית של מכללת אריאל אין לה טענות: "זוהי מכללה מצויינת. אין לי שום טענה ביחס לרמתה האקדמית" (הארץ, 24.1.10). ארבעה חתני פרס ישראל וחתן פרס נובל אחד המליצו להעניק לאריאל מעמד של אוניברסיטה. 402 פרופסורים מ-191 מוסדות בעולם, הקשורים בפעילות מחקר עם אריאל, ברכו אותה על שדרוגה, "לנוכח הישגיה בתחומי המחקר וההוראה" (הארץ 1.8.07).

גם הטענה שאוניברסיטת יו"ש שוכנת על שטח כבוש הינה הבל ורעות רוח. דווקא אוניברסיטת יו"ש קשורה לטענות של כיבוש פחות מאוניברסיטאות אחרות: אוניברסיטת תל אביב יושבת על חורבות הכפר שייח' מוניס, ואוניברסיטת ירושלים נבנתה על חורבות הכפר שייח' באדר.

ואילו אוניברסיטת יו"ש נבנתה על שטח פנוי, אדמת מדינה, ללא נישולו של אף אחד. מי שמשתמש במונחים של כיבוש ונישול, מוטב שיבדוק נגעי עצמו תחילה. אמנם נכון ששייח' מוניס ושייח' באדר נכבשו ב-1948, ואילו השטח הפנוי של אוניברסיטת יו"ש נכבש רק ב-1967. אבל, ככלות הכל, מה ההבדל המהותי? מזל שהצביעות אינה מחלה כואבת.

"אקדמיזציה של הכיבוש"

הפרופסורים הגמורים לא יתנו לעובדות הללו לבלבל אותם. עוד כשהחליטה הממשלה ב-2005 על הכרה באריאל, קמו פרופסורים מן האוניברסיטאות "המנשלות", ועתרו לבג"ץ בטענה הפנטסטית שהשמיע אחד העותרים, פרופ' ירון אזרחי: "ההכרה באוניברסיטה

לא פחות מדהימה העובדה, שבדיוק אותם פרופסורים גמורים, שעושים הכל לסתימת פיות אקדמית באריאל, מצויים ברשימת התומכים באוניברסיטאות הפלשתיניות. העובדה שמחנכים בהן להשמדת ישראל, לרצח בדם קר של ילדים וזקנים, נשים ואזרחים חפים מפשע

באריאל היא אקדמיזציה של הכיבוש".

הלו, הלו, מר אזרחי – האם האוניברסיטה שלך, אינה בגדר "אקדמיזציה של הכיבוש"? שאל על כך את פליטי שייח' באדר. הם יוכלו ללמד אותך, עם כל הכבוד, משהו בנושא בלתי אקדמי זה.

לא פחות מדהימה העובדה, שבדיוק אותם פרופסורים גמורים, שעושים הכל לסתימת פיות אקדמית באריאל, מצויים ברשימת התומכים באוניברסיטאות הפלשתיניות. העובדה שמחנכים בהן להשמדת ישראל, לרצח בדם קר של ילדים וזקנים, נשים ואזרחים חפים מפשע, לפיצוץ אוטובוסים; החגיגות הנלהבות בהן כל אימת שמתבצע פיגוע רצחני; החינוך בתוכן לאנטישמיות נחותה המשווה את היהודים לקופים וחזירים – כל אלה לא הפריעו ליותר מ-300 פרופסורים ואנשי אקדמיה ישראלים, לחתום על העצומה הבאה:

"כאקדמאים  וכאזרחי מדינת ישראל, יהיו דעותינו הפוליטיות אשר יהיו, אנו רואים עצמנו אחראים להיאבק למען החופש האקדמי של עמיתינו הפלסטינים ושלנו. אנו קוראים לממשלת ישראל לכבד ולקיים את הזכות לחופש התנועה, ההוראה והלימוד האקדמיים במדינת ישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה. חופש אקדמי אינו ניתן לחלוקה. מדינת ישראל, ואנו כאזרחיה, אחראים ישירות לקיומו של חופש זה".

לגמרי לא במפתיע מצויים בין חותמי העצומה כאלה שקראו להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטת יו"ש. כן חופש אקדמי לביר זית ולאל-נג'אח ולאוניברסיטת אל אקצא שמפעיל החמאס בעזה, ולא חופש אקדמי לאריאל? עד כדי כך התעוות היושר האינטלקטואלי.

ישראל מפרנסת את משמיציה

השמאל הרדיקלי גם מזהיר מפני חרם אקדמי בינלאומי על ישראל. אלא שחרם זה יצא לדרך הרבה לפני ההכרה במכללת אריאל. אפילו הארץ (24.1.10) שאינו חשוד באהדה למכללת אריאל מודה: "ומה היה עד עכשיו? מדוע לא הוזמנו מרצים ישראלים לכנסים בחו"ל?... פתאום המכללה שהפכה לאוניברסיטה היא האיום הלאומי"...

בנושא זה יכולה מדינת ישראל לבוא בטענות רק לעצמה: קופת המדינה היא זו שמממנת שכרם של מרצים המנצלים את החופש האקדמי להסתה נגד מדינתם, וקוראים לאקדמיות בעולם להטיל חרם על האקדמיה הישראלית. אם פרופ' רחל גיורא וד"ר ענת מטר, מאוניברסיטת תל אביב, מעודדות בחו"ל חרם על מדינתן, וכמותן מצויים באוניברסיטאות מאות המתפרנסים מכספי משלם המסים, מה לנו כי נלין על האקדמיות האנטישמיות בחו"ל?