איזור מהומות חדש נולד בשבועות האחרונים: שכונת "נחלת שמעון הצדיק" בירושלים, שהתקשורת משום מה מתעקשת על שמה הערבי "שייח' ג'ראח", משל אין לה היסטוריה יהודית עתיקה. אנשי השמאל הישראלי, אלו שכל היום לא מפסיקים להטיף לימין שעליו לכבד את שלטון החוק ולשמור על כבוד בית המשפט, מבקשים למנוע בכוח החלטה של בית המשפט לפנות משפחה ערבית מבית בבעלות יהודית שאליו פלשה שלא כחוק עוד בשנת תש"ח.

יהודים ישבו ב"שמעון הצדיק" משלהי המאה ה-18. הם נטשו אותה במלחמת העצמאות, כשבחלוקת ירושלים נותרה השכונה בצד הירדני. בשנת 1956 העבירו ממשלת ירדן וסוכנות הפליטים אונר"א לשכונה 28 משפחות של פליטים ערבים. לאחר מלחמת ששת

אלו שכל היום לא מפסיקים להטיף לימין שעליו לכבד את שלטון החוק ולשמור על כבוד בית המשפט, מבקשים למנוע בכוח החלטה של בית המשפט לפנות משפחה ערבית מבית בבעלות יהודית שאליו פלשה שלא כחוק עוד בשנת תש"ח

הימים ואיחוד ירושלים נשארו המשפחות הערביות בבתיהם, אולם ב-1972 הוחזרה הקרקע לבעליה: ועד העדה הספרדית. הוועד החל בהליכים להחזרת היהודים לשכונה ב-1988. אחרי דיונים שנמשכו שנים, פסק בית המשפט העליון כי ל-28 המשפחות הערביות ששוכנו בדירותיהן על ידי ממשלת ירדן, יש מעמד של דיירים מוגנים, אולם הקרקע לא שייכת להם.

מאז ועד היום החל תהליך איטי שמטרתו להחזיר את התושבים היהודים לשכונה. נקודת המפנה התרחשה ב-2001. ועד העדה הספרדית מכר את הזכויות על הקרקע לעמותה יהודית, וזו החלה לפעול לפינוי התושבים הערבים ולהחזרת היהודים לבתים. בסופו של קרב משפטי ממושך שהגיע עד לבית המשפט העליון קבע בית המשפט כי הבעלות של הבתים היא יהודית והורה לפנות את הערבים מהבתים. הפינוי האחרון התרחש בחודש אוגוסט והוביל לעימותים קשים בין המשפחות למשטרה. לעזרת המשפחות שפונו מבתיהן הצטרפו ארגוני שמאל ובשבועות האחרונים, מדי יום שישי, מתקיימות באזור משמרות מחאה נגד הפינוי.

לאחד הבתים אותו מתעקשים אותם מפגינים להשאיר בידי הערבים, יש לי קשר היסטורי ישיר. זה היה הבית בו אמא שלי, שתחיה עד 120, חיה בילדותה. סבא שלי זצ"ל היה ה"חכם" והמלמד של השכונה, חכם גרשון, שעליו כתב דודי יונה כהן ז"ל את הספר "חכם גרשון מנחלת שמעון". בשנים ההן, שנות השלושים והארבעים, היתה זו שכונה מעורבת, של יהודים וערבים, שגרו יחדיו בשנות המנדט בכבוד הדדי ובשכנות טובה, במודל חיים שהערבים כל-כך מתנגדים לו כיום. אמא שלי היתה נערה במלחמת-השיחרור כשהשכונה בה גדלה נכבשה בידי הלגיון הירדני, במלחמה שלא היהודים יזמו. משפחתה - זוג הורים עם תשעה ילדים, בנים ובנות - נותרו חסרי בית, פשוטו כמשמעו. פליטים לכל דבר, לא פחות מכל פליט ערבי. מבחינתי אין כל ויכוח על הבית הזה. השכונה היתה שכונה יהודית, וכך עליה לחזור ולהיות.

אני כבר שומע את הטיעון הנגדי: ואתה מוכן שערבים שנטשו את בתיהם בטלביה, בקטמון ובליפתא, ביפו ובחיפה עיר הולדתי, יחזרו

אין סימטריה בין זכות היהודים על הארץ לבין זכויות הערבים. ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, ורק שלו. ליהודים יש זכות בעלות על ארץ-ישראל, לערבים יש לכל היותר זכויות מגורים בארץ. לכן יש את חוק השבות, ואין זכות השיבה

גם הם לבתיהם?

התשובה ברורה: בשום פנים ואופן לא! כי אין סימטריה בין יהודים וערבים בארץ ישראל. אין סימטריה בשני תחומים. הראשון – עקרוני, אידיאולוגי. אין סימטריה בין זכות היהודים על הארץ לבין זכויות הערבים. ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, ורק שלו. ליהודים יש זכות בעלות על ארץ-ישראל, לערבים יש לכל היותר זכויות מגורים בארץ. לכן יש את חוק השבות, ואין זכות השיבה. יהודים יחזרו לבתיהם ברובע היהודי ובשמעון הצדיק ובכפר עציון ובחברון, ושום ערבי לא יחזור לביתו בירושלים, חיפה, יפו או עכו.

הנושא השני – מעשי. הערבים תקפו את היהודים ולא להיפך. ערבים עד היום רוצחים יהודים, ולא להיפך. ולתוקפן לא מגיע פרס. מי שמחמיץ הזדמנות לרצוח אותי, אני לא מוכן לתת לו הזדמנות שניה. חזרנו לירושלים שמעולם לא היתה ולא תהיה 'שטח כבוש', והצדק ההיסטורי הוא שיהודים מאכלסים מחדש את בתי "נחלת שמעון" ו"שמעון הצדיק".

אני מקווה שבשנה הבאה, במלאת 120 שנה להקמת שכונת "נחלת שמעון" (נוסדה בתרנ"א, 1891), יחגגו את האירוע מאות יהודים תושבי השכונה. השכנים הערבים בהחלט יוזמנו לטקס כאורחים מכובדים - אם יתנהגו יפה.