לפני כ-8 שנים נישאו. שני ילדים חמודים נולדו. אבל הם ביניהם פתאום לא כל כך הסתדרו. פתאום הוא נראה לה לא מה שחיפשה. פתאום נדמה היה לו שמוטב למצוא מישהי שיותר מבינה. נפרדו בצורה יפה.

הילדים נשארו כמובן אצלה.

הוא חזר להוריו. הוא יקבל אותם לשבת, אחת לשבועיים אצלו, בבית הוריו.

אחת לשבוע לוקח אותם לטיול, אחת לשבועיים מגיע בצהריים, מתקשר מבחוץ, הילדים יוצאים אליו נרגשים עם התיקים הקטנים, עם העיניים הגדולות.

היא מציצה מהחלון, מביטה איך נכנסו למכונית, רואה את צחוקו אליהם, את חיוכם הגאה.

את ידיו המניפות אותם למעלה.

את מבטו המציץ לעבר החלון.
 
היא נשארת לבד בבית. מתחילה לספור את השעות.

משעמם. שקט מידי. אפילו אינה יכולה ליהנות מהשקט. הוא טורד את מנוחתה.

היא אט אט מתכוננת לשבת.
אמה כמובן הזמינה אותה, אחותה, חברה, שכנה. אבל מה להם ולה כשהיא לבדה? חשה חסרה.

היא מעדיפה להתרכז בגעגועים.
 
במוצאי השבת, לאחר ששמעה הבדלה אצל שכנתה, הכינה לעצמה קפה וישבה ומביטה בשעון. סופרת את הדקות, מונה שניות.
אולי יותר מידי טוב להם שם? עם סבא וסבתא האחרים? עם האבא המפנק ליום אחד?

מנסה לשכנע עצמה שזה טוב. טוב להם וזה נהדר.

אבל אולי לא ירצו לחזור..?
 
עד שנשמעו הנקישות.

פתחה הדלת באנחת רווחה גלוייה. הם הסתערו לעברה בצחוק נרגש. מספרים מתלהבים.

הוא הביט מבחוץ, הדלת עדיין פתוחה. ילדיו לא הציצו לאחור. הוא בשקט נכנס למכונית.

בשקט התניע את האוטו, הביט עוד פעם ונסע. אבא של שבת.

אבא של שבת פעם בשבועיים.

אבא של זמן מוקצב. שבת אחת והרבה ימים פנויים.

לא יודע אם יש לו השפעה, אם יד לו בחינוכם המושלם., אינו יודע אם דבר מה נשאר בנפשם הרכה. שמחו לביקור, שמחו למתנות. אבל שמחו יותר לחזור לבית. לאמא.

שהיא תמיד במקום. מחכה.
אמא שהיא תמיד רק שלהם.
 
פתאום ההחלטה להיפרד נראתה טפשית. לא אחראית, אולי אפילו ילדותית....