היום, י"א באדר, מלאו 90 שנה לנפילת תל-חי ולמותם של ששת מתיישביה, בראשם יוסף טרומפלדור. את סיפור תל-חי כולנו מכירים עוד מגן הילדים, ובכל זאת חשוב ללמוד אותו שוב ושוב, כי יש בו לקחים לדורות, עד ימינו, שהחשוב בהם: ההתיישבות היא שקובעת את הגבול, ולא ההיפך.
הציבור הישראלי אוהב משום מה להתמקד, בפרשת תל-חי, כמו בפרשות אחרות, בגבורה הצבאית, בגבורת הלחימה. בלי להמעיט כהוא זה מחשיבות המאבק הצבאי, המשפט החשוב באמת שאמר טרומפלדור לא היה "טוב למות בעד ארצנו" אלא זה שבו תמצת את השקפת עולמו: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים היו תל-חי, מטולה, כפר-גלעדי וחמרה, ארבעה ישובים עבריים בודדים בלב הגליל הערבי העויין. "יישובים" אמרנו, אף כי מספר המתיישבים בכל אחד מהישובים הללו, שהיו מושבי עובדים, היה דל להדהים: בכפר-גלעדי ותל-חי היו 17 איש בכל ישוב. בחמרה 14 איש. בקושי חצי "מאחז לא חוקי" אחד ביו"ש. בודדים בחזית.
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים היו תל-חי, מטולה, כפר-גלעדי וחמרה, ארבעה ישובים עבריים בודדים בלב הגליל הערבי העויין. "יישובים" אמרנו, אף כי מספר המתיישבים בכל אחד מהישובים הללו, שהיו מושבי עובדים
המצב המדיני באיזור היה מעורפל ביותר. על פי הסכם סייקס-פיקו שנחתם בסודיות בין אנגליה וצרפת בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נקבעו הגבולות העתידיים בין החלק האנגלי ובין החלק הצרפתי בסוריה ובארץ-ישראל. הקו הזה אושר, למעט שינויים מסויימים, בהסכם שנחתם בספטמבר 1919 בעיירת הקיט הצרפתית דוביל. ארבע הנקודות היהודיות נכללו בשטח הצרפתי.
הערבים, שראו בצפון הגליל חלק מן המרחב הערבי שמרכזו בדמשק, פתחו בשורת מרידות. חלק מהתקפותיהם כוון נגד הנוצרים בדרום לבנון, וחלקן נגד היישובים העבריים שנתפסו כמשתפי פעולה עם השלטון הצרפתי. בעקבות התקפות אלו נאלצו איכרי מטולה בי"ד בטבת תר"פ, 5.1.20, לנטוש זמנית את מושבתם. גם חמרה נעזבה.
אנשי כפר-גלעדי ותל-חי החליטו לא ללכת בעקבות שכניהם אלא להישאר ביישובים, ולהתגונן. התקפות הערבים גברו. שניים מאנשי תל-חי, שניאור שפושניק ואהרון שר, נהרגו בשתי התקפות שונות. חללים עבריים ראשונים באדמת הגליל העליון.
עוד קודם לכן החליטה ההנהגה הציונית לשלוח תגבורת מיהודה לגליל, והעמידה בראשה דמות מיוחדת במינה - יוסף טרומפלדור, חלוץ נלהב וציוני מאמין וגאה, אשר שירת לפני-כן כקצין בצבא הצאר הרוסי. במלחמת רוסיה-יפן איבד את זרועו וזכה בעיטור מלחמתי גבוה. במלחמת העולם הראשונה נמנה עם מייסדי "הגדודים העבריים" במסגרת הצבא הבריטי, יחד עם זאב ז'בוטינסקי, ושימש סגן מפקד "גדוד נהגי הפרידות".
בחג החנוכה תר"פ הגיע טרומפלדור לתל-חי, וקיבל את הפיקוד על האיזור.
"כיבוש" בגליל
בעקבות המתח הגואה בגליל העליון התכנסו בג' באדר, שבוע לפני הקרב, ראשי הישוב היהודי, חברי "הוועד הזמני", לדיון בדבר גורלה של תל-חי. הוויכוח היה נוקב וקשה. מנהיג הימין זאב ז'בוטינסקי, חברו של טרומפלדור מימי "הגדודים העבריים", קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל: "חושב אני שכל אלו הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ-ישראל... אין אנו מאורגנים. אין לנו הסתדרות מסודרת. אף על פי שיש לנו ועד-צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוגרמה. מי יעזור לכל הענין החשוב הזה?... אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו את הקיים".
בן-גוריון, לעומתו, מנהיג השמאל, הוא שהציג את העמדה ההפוכה, הנחרצת השוללת נסיגות: "אומרים, זו היא שאלה ערבית. זאת היא שאלה דיפלומטית. אולם השאלה היא לא דיפלומטית ולא ערבית. השאלה היא רק ציונית, ורצינית מאדבן-גוריון, לעומתו, מנהיג השמאל, הוא שהציג את העמדה ההפוכה, הנחרצת השוללת נסיגות: "אומרים, זו היא שאלה ערבית. זאת היא שאלה דיפלומטית. אולם השאלה היא לא דיפלומטית ולא ערבית. השאלה היא רק ציונית, ורצינית מאד. יען כי הגליל העליון כולו, ולא רק היישוב הקטן שישנו שם, עומד בסכנה שהוא יאבד לעם העברי... אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ-ישראל".
מעניינים במיוחד דבריו של מנהיג אחדות-העבודה יצחק טבנקין, שהיה אורח באותה אסיפה. דבריו נשמעים כאילו נאמרו השבוע ולא לפני יותר מ-90 שנה: "צריך לציין עובדה שיש איבה מצד הערבים אלינו. הערבי הכפרי מכיר בנו את הכובש, מוצלח או בלתי מוצלח. ואנו מגינים על עצמנו נגד שונאינו אלה, והכרחי הוא שהערבי ידע שאנו מגינים על עצמנו ואי אפשר לקחת מאיתנו דבר... בשבילנו, יהודי ארץ-ישראל הדבר ברור. בשבילנו אין גבולים. אין שאלת הגנה של הגליל העליון רק שאלה מקומית כי אם שאלה שיש לה ערך בשביל כל הארץ. אם ניפול שם - ניפול עד המדבר... ואני אומר שבשביל לעזוב את תל-חי וכפר-גלעדי צריך אומץ כי זאת היא הנסיגה הראשונה".
העובדה בשטח ניצחה
שבוע אחרי הדיון הנוקב בוועד הזמני, בי"א באדר תר"פ, הצליחו פורעים ערבים מהכפר חלסה הסמוך, לחדור במירמה אל תוך חצר תל-חי. בקרב היריות נהרגו חמישה אנשים. טרומפלדור עצמו נפצע אנושות ופונה לכפר-גלעדי. בדרך שאלו הרופא להרגשתו ואז השיב את אימרתו המפורסמת: "אין דבר, כדאי למות למען המולדת" (שנכנסה להיסטוריה, משום מה, כציטוט "טוב למות בעד ארצנו") - ועצם את עיניו.
שאר המגינים לא הניחו נשקם. הם הוסיפו להילחם בגבורה עילאית ואף הניסו את המוני הפורעים שחיכו מחוץ לגדר. בתום הקרב
והכרחי הוא שהערבי ידע שאנו מגינים על עצמנו ואי אפשר לקחת מאיתנו דבר... אין שאלת הגנה של הגליל העליון רק שאלה מקומית כי אם שאלה שיש לה ערך בשביל כל הארץ. אם ניפול שם - ניפול עד המדבר... (מנהיג אחדות-העבודה יצחק טבנקין)הקשה עברו מגיני תל-חי אל כפר-גלעדי. יומיים אח"כ פינו אנשי שני הישובים את המקום.
כעבור כחצי שנה, בכ"ג תשרי תרפ"א, משהצליחו הצרפתים להכניע את המורדים והאיזור שקט, שבו ראשוני המתיישבים לכפר-גלעדי ולתל-חי. כעבור מספר ימים עלתה קבוצת איכרים למטולה.
באותם ימים של סתיו תרפ"א, נתחם מחדש הגבול בין שטח המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. בזכות מאבקם של המתיישבים היהודיים וחזרתם להתיישבות הסכימו הצרפתים להכליל את ארבעת הישובים בתחומי המנדט הבריטי. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שההנהגה הציונית השכילה להפוך תבוסה צבאית לניצחון מדיני. מאז ועד ימינו המגמה תמיד הפוכה: כל ניצחון צבאי הומר בתבוסה מדינית.
התפיסה שאת הגבול יקבע חריץ המחרשה שימשה נר לרגלי כל מעצבי ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל במאה האחרונה עד ימינו. "...העמידה של נקודות הצפון, היא שהחזירה למעשה את החולה, מעיינות הירדן וסביבות הישובים לתחומי הבית-הלאומי", יסכם את הפרשה ספר "תולדות ההגנה" (עמ' 585). "אלמלא הגנת תל-חי אין שום ספק שגם אלה היו נשארים מחוץ לתחום, כאשר נשארו - למרבה הנזק והצער - אגן הליטני התחתון ואגן הירמוך. שום משא ומתן דיפלומטי בלבד, לא היה בכוחו לעשות את אשר עשה כוחנו העובדתי בהגנת הגליל העליון..."