החלטות חשובות לא מקבלים תחת לחץ. המטרה האסטרטגית הישראלית היום צריכה להיות השתחררות מהלחץ העולמי לפני קיום מגעים לתהליכים מדיניים. לאחר מכן ניתן יהיה לפנות למשא ומתן במחשבה תחילה, ולא בסוף מעשה.
הפסיביות של ישראל מביאה לכך שכוחות זרים מהדקים חבלים הן סביב חבלי ארצנו והן סביב מה שהיה פעם מדיניות עצמאית. דרך אחת לשחרור הכבלים היא ע"י שימת התפישות האמריקאיות והאירופאיות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני במבחן. האם דרישה 
הפסיביות של ישראל מביאה לכך שכוחות זרים מהדקים חבלים הן סביב חבלי ארצנו והן סביב מה שהיה פעם מדיניות עצמאית
לערבויות משמעותיות ו"אמיצות"—מושג שהאמריקאים אוהבים להשתמש בו בהקשר לויתורים פרועים אותם הם תובעים מישראל—תיענה לפני שישראל תסכים לשקול צעדים מרחיקי לכת?
המדיניות הישראלית חייבת להתנות התייחסות לדרישות לויתורים בשילובן של מחויבות לערבויות קונקרטיות, מתועדות ומנוסחות בבהירות, אשר יישומן בפועל, אם זה יגיע לכך, יגרום להשלכות כואבות לבעלי הדרישות. כך למשל, יחויבו האמריקאים והאירופאים בפיצויים כספיים אדירים לישראל, בתמיכה אוטומטית בה בפורומים בינלאומיים שונים, לרבות האו"ם, ובסנקציות מיידיות ומשמעותיות על הפלסטינים, בכל מקרה בו יופרו ההסכמים עמה. הרי אם הם כל כך בטוחים בצדקת דרכם, אז גם מחיר כבד מבחינתם לא אמור להרתיע. הלא כן?
כך יתברר להם אולי כי מה שנחשב כמפלצת ושמה התנחלויות אינה כל-כך מאיימת אחרי הכל, ושהטיהור האתני הנכסף ע"י הוגי מוסר מדושני חיי-נוחות עלול ליצור בעיות חמורות לאין שעור מאלה שלכאורה הוא אמור לפתור.
יפה מבחוץ ומתפורר מבפנים, כמו שהאמריקאים יודעים להפיק, כך גם הסכם בתיווכם לפי מתכונתו הנוכחית יביא לכאוס אזורי, ממנו ייפגעו גם הפלסטינים. כי אוטופיה זה בוודאי לא פה, והתפישה האמריקאית של פתרונות אינסטנט שייכת לעולם של פרסומות טלוויזיה שם נראים החיים יפים ומושלמים אם רק קנית את הבלוף. היינו צריכים ללמוד כבר את לקחי הכניעה ללחצים שהביאו לאינתיפאדת ברק, לנסיגה מעזה, ולכישלונות אולמרט-ליבני, ולגבש מדיניות עצמאית וחסינה.
המשוב ה"דיפלומטי" האילם כלפי הפטרונות הכאילו קשוחה של אובמה גורם לישראל להיקשר לחבל הדוק ולהיגרר למרגלות עגלה שמובילה לאבדון.