משהו רע מאוד קורה לעיתון 'הארץ' בשנים האחרונות. מעיתון פטריוטי לאומי, כפי שהיה בראשית דרכו, הפך עצמו לשופר השמאל הקיצוני ולדַבָּר האנארכיזם והפוסט ציונות, והכל תחת סיסמאות שהפכו למיפלטו של הנבל התיקשורתי בכל אתר ואתר: זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות, הביטוי והמצפון, הגנת הדמוקרטיה ועוד מיני בלה-בלה שנועדו לשרת אידיאולוגיות עקומות, מעוותות, שתכליתן פגיעה אנושה ב"צבא הכיבוש" וב"מדינת האפרטהייד" הישראלית.  

עכשיו ניצב העיתון בעין הסערה של פרשת ענת קם, שבמסגרתה בוצע פשע בחזקת חמש נגד המדינה וצה"ל:

הראשון טמון בעצם נכונותו לקבל לידיו רכוש גנוב: למעלה מאלפיים מסמכים צבאיים סודיים, שחיי חיילים ואזרחים תלויים בהם, אשר נגנבו בידי שמאלנית קיצונית אכולת טירוף של שנאה עצמית.

עורך "הארץ" עמוס שוקן, היה הופך עולמות כדי למנוע פרסומם של מסמכים, העוסקים בהתנהלות העיתון בנושאים כמו מערכת השיקולים לגבי פירסום כזה או אחר, או המאבק במתחרים העסקיים, אילו גנבה מזכירתו ממחשבו מסמכים אלה והעבירתם לאחד מיריביו העסקיים, שמצידו היה מפרסמם. האם גם אז היה שוקן נלחם על זכותה של מזכירתו הבוגדנית לגנוב ועל זכותו של הציבור לדעת מה קורה בחדרי החדרים של העיתון? אז לא היתה עולה על הפרק שום טענה מסוג זכות הציבור וחופש העיתונות.

הפשע השני הוא בכך שזה שבוע ימים מנסה "הארץ", ברוב איוולתו, "להלבין" את פשעה של האנארכיסטית ענת קם, ולשכנע את הציבור שלא מדובר בבגידה בעת מלחמה, אלא במעשה המזכה אותה בצל"ש. המסכנה ביקשה, נעבעך, "בסך הכל להתריע על פשעי הכיבוש". לפי הגיון מעוות זה, יתמוך "הארץ" ב"צידקתו" של שודד בנקים, שיבקש רק להתריע מפני עושק הלקוחות בידי המערכת הבנקאית.

הפשע השלישי נעוץ לא רק בעובדה שהתחקירן הנמלט אורי בלאו, עיין ללא שום היתר והסמכה בחומר הסודי, אלא בתוספת חטא על פשע בהתעקשותו להמשיך בהחזקתו, ובכך להוסיף ולסכן חיילים ואזרחים. פתאום נשכחו עקרונות שלטון החוק. פתאום הם נחזים כגנב ניקלה שמנהל מו"מ על החזרת הגניבה. על פי אותו רציונל היה העיתון ממליץ לענת קם, אילו גנבה רובה M-16, לנהל מו"מ עם מדינת ישראל על החזרת הגניבה.

הפוך מהמציאות

הרביעי היה בכך שברוב כסילותו הגיע בלאו למסקנות הפוכות מהמציאות, ופירסם שקרים גסים ברבים, כאילו פעל צה"ל בניגוד להנחיות הבג"ץ בנושא החיסולים הממוקדים. אילו היה ממלא נאמנה תפקידו, היה מבקש את פרשנותו המלומדת של המימסד המשפטי, ולומד שהיועץ המשפטי הקודם מני מזוז, קבע כי הפעולות ש"חשף" עיתון "הארץ", חוקיות בעליל: "פעולות צה"ל באירועים אלה, התבררו לאחר הבדיקה כעומדות בכל הכללים שהותוו בפיסקת בג"ץ ביחס לפעולות סיכול ממוקד של פעילי טרור".

והפשע החמישי, החמור מכל: החזית האחידה שהקימה מערכת "הארץ", למן העורך והבעלים עמוס שוקן ועד לאחרון הכותבים, להגנת פשעיה של ענת קם. אין צדיק בסדום. אף אחד לא קם נגד פשעיה של ענת קם.

בלוף זכות הציבור לדעת

הנשק הנחשב ביותר שבו מנפנף הארץ להצלת עורו ולצימצום עונשי המאסר המצפים לבלאו וקם, היא טענת זכות הציבור לדעת. זהו שקר מוחלט. בלוף. בסך הכל מדובר לכל היותר בזכות לא של הציבור אלא של העיתון, לקבוע על בסיס שיקולים אידיאולוגיים המוסווים כמערכתיים-מקצועיים, מה מותר ומה אסור לציבור לדעת. "הארץ" הפך את דו"ח גולדסטון החד צדדי ל"תורה מסיני", ונמנע בשיטתיות מלפרסם כראוי את התגובה הישראלית המפורטת לדו"ח, שהוקיעה אחת לאחת את שקרי גולדסטון.     

וכך הפך עיתון הארץ את השכל הישר על פיו. עולם הפוך. גונבת מסמכים צבאיים מן השמאל, בוגדת ומרגלת, מוכתרת לקדושה מעונה, ואילו הבטחון עצמו מוּגְחך ומוּלְעג. דו"ח גולדסטון הוא קודש קודשים, ודו"ח אנטי גולדסטון פסול מלעלות על שולחנם של הקוראים אניני הטעם. "פוסקי הדור" השמאלניים של עיתון הארץ, יודעים טוב מכולם, מה ראוי לפרסום (למשל, מסמכים צבאיים גנובים) ומה חובה לפסול (למשל, תגובתה המנומקת של ישראל לדו"ח גולדסטון). ושאיש לא יעז ללמד אותם מהי גניבה בזויה ומהי בגידה, מתי יש זכות לציבור לדעת ומתי אין.

"קללת עזרא"

משהו רע קורה לעיתון השמאל הקיצוני "הארץ", ולא מהיום. חדי הזכרון יזכרו את מאמרו המתועב של גוסטב-גרשום שוקן המנוח, אביו של המו"ל הנוכחי עמוס שוקן, שהופיע ב"הארץ" לפני כשלושים שנה תחת הכותרת הפרובוקטיבית: "קללת עזרא".

שוקן-האב טען אז כי עזרא הסופר, ממנהיגי שיבת ציון בתחילת ימי בית שני, הטיל קללה נוראה על עם ישראל לדורותיו, בכך שאסר עליו לשאת נשים נוכריות. הבן עמוס שיכלל את האידיאולוגיה של אביו, ומוביל את רעיון הפיכת מדינת היהודים למדינת-כל-אזרחיה. הוא למשל ניסה לקדם את שינוי ההמנון הלאומי, "כדי שגם האזרחים הלא יהודים יזדהו עימו", והפך את עיתונו למאורת צרעות של פעילי שמאל קיצוני, פוסט ציוני ואנטי ציוני.

קחו למשל את העובדה, שגורמים ישראליים בעולם, שנתקלים שוב ושוב במידע מסולף בפי שונאי ישראל, נענים בתמימות מעושה: "מה אתם רוצים? קראנו את זה בעיתון הארץ. אם זה כתוב בהארץ, זה בטוח נכון". (העיתון מופץ בעולם במהדורתו האנגלית). מובילי החרם האקדמי והכלכלי על ישראל טוענים גם הם, כי המקור העיקרי שלהם הם דפי עיתון הארץ. כך גם הדוברים הערבים בפורומים הבינלאומיים למיניהם.

אבל למה ללכת רחוק. תראו את אורי תובל, סגן עורך מוסף "הארץ", שכתב כי משפחתו של רס"ן אלירז פרץ הי"ד, ששלחה ארבעה בנים לסיירת גולני ושניים מהם נפלו בקרב, היא משפחה של "פאשיסיטים ג'יהאדיסטים", והוסיף: "לא הייתי רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו". האיש אמנם התנצל אבל קשה להאמין שמדובר בהתנצלות כנה, מה גם שפרויד הזקן כבר פסק, שדווקא פליטות פה ראשוניות, מעידות על תהומות נפשו של אומרן.

או את ד"ר תום שגב, חבר מערכת "הארץ", שמפטם בספריו הפוסט ציוניי את מוחם של יהודי ארה"ב בעמדותיו האנטי ישראליות.

פרופ' שלמה אהרונסון, שהיה ראש המרכז ללימודים אירופיים באוניברסיטה העברית, ראש הקתדרה לחקר השואה באוניברסיטת קליפורניה, חוקר בספריית הקונגרס בוושינגטון ובמוזיאון השואה שם, ובעל מישרות אקדמיות נוספות, סיפר השבוע עם שובו משלוש שנות פעילות באקדמיה האמריקאית:

"בדיון באחת האוניברסיטאות הופנתה אלי שאלה לגבי מצבם של הפליטים הפלשתינים. אבל עוד לפני שעניתי, חטף פרופסור יהודי שישב לידי את המיקרופון ופתח בגידופים בלתי נסבלים כלפי ישראל, והאשימה מתוך בורות מוחלטת של העובדות, באחריות בלעדית לבעיית הפליטים. שאלתי מנין המידע הכוזב שבפיו, והוא הגיב: 'תקראו את תום שגב'. זו כבר שיא עזות המצח: ספר מסחרי, לא מדעי, של עיתונאי מוּטֶה, פוסט ואפילו אנטי-ציוני, הופך מקור מהימן בעיני פרופסור יהודי שונא ישראל".

אומרים ישנה ארץ, אבל לא על דפי "הארץ".