"מן הראוי שאנו נזכיר לשלטונות הישראלים האחראים, כי אנו רואים בפלשתין לא רק חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית, אלא חלק מדרום סוריה". מי אמר זאת? נשיא סוריה, חאפז אסד, ב- 1974.
ב- 1987 חזר והתבטא בוועידה ברבת עמון: "מדינה בשם פלסטין לא התקיימה מעולם". התווכח איתו המלך חוסיין: "הופעת האישיות הלאומית הפלסטינית באה כמענה לתביעת ישראל כי פלסטין היא יהודית".
"בעל הבית" עצמו, ערפאת, חשף בשנת 1970: "שאלת הגבולות אינה מעניינת אותנו... מנקודת מבט ערבית, אין לדבר על גבולות, פלשתין אינה אלא טיפה באוקיאנוס הגדול, אומתנו היא האומה הערבית המשתרעת מן האוקיאנוס האטלנטי ועד הים האדום ומעבר לו".
"העם הפלשתיני לא קיים, ייסודה של מדינה פלסטינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל למטרות האיחוד הערבי. באופן ריאלי אין היום שום הבדל בין הפלסטינים, לסורים, לירדנים, ללבנונים, רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים היום על קיום העם הפלסטיני
את התמונה המלאה סיפק ראש ארגון הטרור "אל צאיקה" וחבר הנהגת אש"פ, זוהייר מוחסיין, בראיון לעתון ההולנדי "טרוב" ב 1977: "העם הפלשתיני לא קיים, ייסודה של מדינה פלסטינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל למטרות האיחוד הערבי. באופן ריאלי אין היום שום הבדל בין הפלסטינים, לסורים, לירדנים, ללבנונים, רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים היום על קיום העם הפלסטיני, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלסטינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציונות. מבחינה טקטית, ירדן שהיא מדינה סוברנית בעלת גבולות מוגדרים לא יכולה להעלות טיעון ליפו וחיפה, אולם אני כפלסטיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים...".
נציג הליגה הערבית, אחמד שוקיירי, הכריז בשנת 1956 מעל במת האו"ם, כי "ייצור כזה כמו פלסטיין אינו קיים כלל, ארץ זו אינה אלא חלקה הדרומי של סוריה רבתי"....
אך אותו שוקיירי שינה את דקלומיו כשמונה ליו"ר הראשון של אש"פ, ה"מכשיר חדש" למלחמה בישראל שהוקם בשנת 1964, כשכל יש"ע ומזרח ירושלים היו עדיין בידיים ערביות. "אש"פ" – "הארגון לשחרור פלשתין", הוקם עוד לפני "הכיבוש", כדי "לשחרר" את "פלשתין" של גבולות הקו הירוק מנוכחות יהודית...
כך נבנתה הלאומיות הפלשתינית כתירוץ לתביעה ערבית על ארץ ישראל בסימטריה לתביעה היהודית, לאחר ש"הטיעונים" טרום מלחמת ששת הימים נוסח "נזרוק את היהודים לים", היו קשים לעיכול אצל דעת הקהל המערבית. יתרון נוסף הוא היפוך הפרופורציות. עד אז הצטיירה ישראל כ"דוד" מול "גליית" ערבי המשתרע על כל המזה"ת. התירוץ הפלשתיני יצר "דוד" פלשתיני קטן מול "גליית" ישראלי...
אבל כעת נוצר איום המתסכל עד מוות את מובילי הבלוף הפלשתיני. ככל שהקמת מדינה פלשתינית מתקרבת ונראית בהישג יד, כך הולך החלום ומתרחק. מדוע?
החמאס שנבחר ברוב גדול לשלטון הן ביו"ש והן בעזה, אינו אלא סניף מקומי של "האחים המוסלמים", המתנגדים בעקביות למדינות לאום ערביות. אלו נתפסות בעיניהם כהמצאה קולוניאלית של המערב לצורך פילוג הערבים במטרה לשלוט בהם. במקום זה הם מחזיקים באידיאולוגיה הדוגלת ב"חליפות מוסלמית", אימפריה איסלאמית דתית אחידה הכוללת את כל העולם הערבי. זו בדיוק הסיבה שבעזה לא הוקמה מדינת לאום פלשתינית למרות שליטתם הבלעדית ברצועה.
הואיל והחמאס חזק יותר בשטח מהשלטון המושחת והרקוב של אבו מאזן הנתפס, בצדק, כבובה אמריקאית פיקטיבית, אין ספק שבמקרה של נסיגה ישראלית ישתלט החמאס על יו"ש ואז עשוי היצור המלאכותי הפלשתיני לחלוף מן העולם.
למרבה תסכולם של חסידי הלאומיות הפלשתינית, הערבים, הישראלים וביתר העולם, הגורם היחידי המונע את התסריט הזה הוא הנוכחות הישראלית ביו"ש, ההתיישבות, צה"ל והשב"כ שרק בזכותם מתקיים שלטונו של אבו מאזן. אם אנחנו עוזבים, החמאס עולה ומחסל סופית את הנרטיב הפלשתיני. ואם אנחנו לא עוזבים – גם אז אין מדינה פלשתינית.
לפיכך, למרבה הפרדוקס, אם אבו מאזן מעוניין להמשיך את הפרוייקט הפלשתיני, מוטב לו שידרוש (בשקט) מישראל דווקא לחזק את ההתנחלויות. איזה תסכול...
וכל שנותר הוא שמישהו ינסה להסביר את עובדות החיים הבסיסיות הללו לאיש שחי בסרט והכי פחות מחובר למציאות – נשיא ארה"ב, אובמה.