כל בר בי רב אשר יישאל מדוע נחרב בית שני, ידע לומר שהבית נחרב בגלל שנאת חינם. רבים יודעים לצטט את הגמרא בגיטין דף נ"ז ואת הסיפור המופיע שם על קמצא ובר קמצא, שבשל שנאת איש את אחיו, הלך הוסת קיסר רומי כנגד חכמי ישראל דבר שגרם לחורבן הבית. רבים הם גם הטוענים שהשנאה הייתה של המורדים ברומאים כלפי חכמי ישראל, כלפי ראשי הציבור, דבר שהתבטא בשרפת אסמי התבואה בעת המצור על ירושלים ע"י מי שמכונה הבריונים ובשל מעשי הרצח שלהם.

האמנם? האם בית שני באמת נחרב בגלל שורפי האסמים השונאים שנאת חינם? האם באמת חרב הבית בגלל שנאה ללא סיבה? ע"כ אנסה לעמוד ברשימה הרצ"ב. בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב' אומרת הגמרא כדלקמן:

'מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם'.

זה המקור אותו נוהגים לצטט כהסבר לסיבת חורבן בית שני.

התלמוד הירושלמי במסכת יומא דף ד' עמוד ב' , אמנם מביא חלק מהאמור בתלמוד הבבלי, אך מוסיף תוספת משמעותית לעניין שנאת החינם, וגם נותן סיבה אפשרית אחרת לחורבן בית שני. ניתן לומר שלעניין בית שני יש לישנא קמא ולשנה בתרא. לעניין ההסבר לסיבת חורבנו של בית ראשון, ההסבר הוא אותו הסבר המופיע בבלי, 'שהיו עובדים כו"ם ומגלים עריות ושופכי דמים' , ואולם לעניין בית שני לישנא קמא אומרת שהסיבה לחורבן הינה אותה סיבה כמו בית ראשון וכלשון הירושלמי 'וכן בשני' , ואילו לישנא בתרא אומרת, וזה החשוב לעניינינו:

'שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם'.

אם כן היוצא מהסברו של הירושלמי לחורבן בית שני, (אם נתעלם מהסיבה הראשונה) הוא , ששנאת החינם נבעה מאהבת הממון. המקור למימרות הן של הירושלמי והן של הבבלי, נמצא בתוספתא במנחות פרק יג הלכה כא שם אומרת התוספתא כהאי לישנא:

'בנין הראשון מפני מה חרבה, מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים".

אם כן, מה שיוצא מן התוספתא שהינה מקור קדום יותר הן מהירושלמי ובוודאי שמן הבבלי, שלא חרב בית שני בשל שנאת חינם אלא בגלל אהבת הממון ושנאת איש לאחיו. שתי המילים הנוספות - שנאת חינם - המופיעות הן בירושלמי והן בבבלי לא מופיעות בתוספתא.

ניתן לראות את ההקשר ולפיו עניין השנאה קשור דווקא לענייני ממון, ממה שמביאה התוספתא לפני המימרא שהבאתי לעיל, כאשר התוספתא מפנה גם אצבע מזהה כלפי מי שסברה שהם אותם אלו השונאים איש את רעהו. וכך אומרת התוספתא:

“על אלו וכיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: אוי לי מבית ביתוס אולי לי מאלתן אוי לי מבית קדרוס אוי לי מקולמסן, אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן, אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות'.

רואים אנו מהתוספתא שהובאה לעיל שאבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן ששניהם היו בזמן החורבן ומכונים אנשי ירושלים, מפנים אצבע מאשימה לאלימות כלפי חכמי ישראל, לא לבריונים וגם לא לסיקריים, אלא לשלוחיו של הכהן הגדול האחרון בבית שני – ישמעאל בן פיאבי. ולא זו בלבד אלא שהם מזהירים מפני השחיתות של בית בייתוס, של בית קדרוס ושל כל בית הכהן הגדול ישמעאל בן פיאבי על בניו וחתניו הגזברים והאמרכלים.

חיזוק להסבר ולפיו בית שני חרב בשל שחיתות כספית וכמו כן חיזוק לזיהוי המושחתים עם אותם אלו שאבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן מזהירים מפניהם ניתן למצוא במדרש איכה רבה, שגם הוא קדם לתלמודים.

בפרשה א, מ"ה ומ"ו, פותח המדרש בפסוק ממגילת איכה: “על אלה אני בוכיה", ומספר על מעשי מסירות נפש שעשו י

בית שני נחרב בשל התנהלותם של מי שאמור היה להנהיג את הציבור – הכהנים ועשירי ירושלים. אלו וגם אלו, נהגו בשחיתות, אלו גם אלו מתוך אהבת הממון הגיעו לשנאת אחיהם.

הודים בזמן המרד, כך למשל מסופר על 3 ספינות מלאות שבויים מגדולי ירושלים אשר הובלו כדי להושיבן בקלון של רומי. הנשים שלא רצו להיטמאות ע"י הרומאים ואח"כ כל השאר, העדיפו לקפוץ לים מאשר להיות מושפלים ע"כ אמר המדרש: 'ורוח הקודש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה'. כך גם בהמשך קטע מ"ה המלא בסיפורי גבורה שהמכנה המשותף לכולם הוא מסירות נפש ועל כך שחז"ל אומרים על כך: 'על אלה אני בוכיה'. לאחר מכן מגיעים קטעים מ"ז מ"ח ומ"ט בפרשיה א', ומספרים לנו 2 סיפורים על מרים בת בייתוס (הלא הוא בייתוס עליו אומרת התוסתפא 'אוי לי מבית ביתוס') ועל מרים בת נקדימון, מעשירי ירושלים בזמן המרד. אולם הפעם, להבדיל מהסיפורים על מוסרי הנפש מפרשיות מ"ה ומ"ו, אין רוח קודש שתצווח ותאמר 'על אלה אני בוכייה', ולהיפך! בפרשה מ"ז בה מסופר על מרים בת בייתוס שנישאה ליהושוע בן גמלא בתמורה למינויו לכהן גדול. המדרש מתאר כיצד התנשאה מרים בת בייתוס על העם ועל חכמים ובמובלע אף תיארו את הקשר הרופף ביותר שהיה לה עם בית המקדש ('נכנסה פעם אחת'). ואו אז אומר עליה ר' אלעזר בר' צדוק:

'אראה בנחמה אם לא ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה מירושלים ועד לוד, וקראתי עליה הפסוק הזה (דברים כ"ח) הרכה בך והענוגה וכו''.

אין בכי על מרים בת בייתוס, אין אפילו קורטוב של צער, יש מידת הדין למי שקונה את הכהונה ולמי שמתנשא ואף שותה בזמן שיש מלחמה עם הרומאים וכולם רעבים ללחם – סאתיים יין בכל יום.

אח"כ מגיע קטע מ"ח על בתו של נקדימון, שלא היה ממנהיגי המרד אלא דווקא מהסיעה התומכת בהפסקת המרד ברומאים. גם כאן אין רוח הקודש צווחת, והמדרש מספר לנו כיצד פסקו לה חמש מאות דינרי זהב לקופת בשמים בכל יום ואף זה לא סיפק אותה עד שעמדה וקיללה את חכמים. גם בקטע זה מסיים המדרש בר' אלעזר שאומר:

'אראה בנחמה אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו וקראתי עליה הפסוק הזה (שיר השירים/א) 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך' אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.

שוב אין בכי ונהי ורוח הקודש איננה צווחת.

גם בקטע מ"ט, שוב אנו מוצאים סיפור על מרים בת בייתוס שנישבתה , אשר להבדיל מנשות קטע מ"ה, לא מסרה נפשה למות על חילול כבודה ונפדתה בכסף. המדרש מספר כיצד רוח הקודש לא הייתה מרוצה מהתנהגותה ולכן סחפה שוב ושוב בים בגד שניתן לה לכסות את גופה, עד אשר הבינה מרים כי התמסרותה לרומאים לא הייתה במקומה. שוב, רוח הקודש לא צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה, כי להבדיל ממוסרי הנפש, למרים בת בייתוס היה מי שידאג לשלם סכומי כסף ולפדותה.

יוספוס פלביוס שחצה את הקווים ובגד בעמו, משמיץ לכל אורך סיפרו את ראשי המרד. לעניות דעתי חלק גדול מהטענות על 'שורפי האסמים' והבריונים מקורו בפלביוס. אולם גם הוא לא יכל להתעלם מהאחדות והאחווה שהיו מנת חלקם של המורדים. וכך הוא מתאר בספרו מלחמות היהודים ספר חמישי פרק ב' את אחד הקרבות על ירושלים:

“ועכשיו נפסקה לראשונה התחרות שבתוך העיר, כי עד עכשיו היו מריבים זה עם זה בלי הפסק, ומשבאה המלחמה מן החוץ שפרצה עליהם בכל הכח – נשתתקו. הקבוצות המתחרות הסתכלו ביאוש על הרומאים הקובעים את שלשת המחנות השונים. הם התחילו ליצור ברית של צער....הם קראו: האם כל גבורתנו הוא כדי ללחום בעצמנו ולבשתנו בשעה שהרומאים מבצעים כיבוש עירנו ללא שפיכות דמים; כשהם מעודדים איש את אחיו בלשון זו ומאחדים כוחותיהם – הם אחזו בנשקם, והתפרצו פתאום נגד הלגיון העשירי, פרצו דרך העמק בקריאה מרעידה, הם התנפלו על האויב... עד שלבסוף הונסו מן המחנה שלהם".

זהו רק תיאור אחד מיני רבים לגבורת המורדים שהיו מאוחדים ביותר. אמנם פלביוס משחיל את השמצותיו החוזרות ונשנות כאילו הייתה שנאה ותחרות בקרב המורדים, גם בתיאור הנ"ל, אולם גם הוא לא יכל להתעלם מאחדות השורות בקרב מורדי בית שני.

מן האמור לעיל, ניתן לעניות דעתי להגיע לכלל מסקנה, שבית שני נחרב בשל התנהלותם של מי שאמור היה להנהיג את הציבור – הכהנים ועשירי ירושלים. אלו וגם אלו, נהגו בשחיתות, אלו גם אלו מתוך אהבת הממון הגיעו לשנאת אחיהם.

עוול גדול נעשה עם ראשי המרד ברומאים יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, עם אלעזר בן גיון ועם כל אלו , שלחמו במסירות נפש, בתנאים לא תנאים למען המקדש ולמען חירות העם היהודי.

כשם שנקבע ביום השואה כגם יום הגבורה של מרד גטו וארשה ראוי שנציין מוך לתשעה באב את גבורתם של מורדי בית שני מול האימפריה הרומאית.