בימים אלה, שבהם אנו מציינים 70 שנה למותו בטרם עת של זאב ז'בוטינסקי, ראוי להיזכר במשנתו וב"קיר הברזל" שלו, ואף להזכירם באוזני מי שמתיימרים להמשיך את דרכו.

בנובמבר 1923 – לפני היות מדינת ישראל, "הקו הירוק", "השטחים", "הפלשתינאים" או "הכיבוש" – כתב ז'בוטינסקי: "לא לערבים הארצישראליים, לא לערבים משאר הארצות נוכל להציע 'פיצוי' על ארץ ישראל. על כן לא מתקבל על הדעת הסכם מרצון, ועל כן יכולים אותם אנשים הטוענים כי הסכם הוא תנאי בל יעבור של הציונות, לוותר כבר היום על ציון. ההתיישבות שלנו או שתיפסק, או שיש להמשיכה בלא שתתחשב ... במצב רוחה של האוכלוסייה המקומית – מאחורי קיר הברזל, אשר לא יהיה לאל ידה של האוכלוסייה המקומית לשבור אותו. במידה רבה אימץ דוד בן-גוריון, יריבו הגדול של ז'בוטינסקי, את הגישה, כשקבע את תפישת הביטחון של ישראל.

בהמשך התריע ז'בוטינסקי: "אנו במו ידינו גורמים נזק לענייננו בכך שאנו מרבים דקלומים על 'הסכם', כלומר ... שהעיקר אינו הקיר כי אם עוד ועוד שיחות ... הדרך היחידה להשיג הסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל ניסיונות להגיע להסכם בהווה". ניסיון של עשרות שנים מאשר קביעה זו.

למרות הניסיון שהצטבר, 17 שנותיו של מצעד האיוולת האוסלואידי מעידות על שחיקת קיר הברזל הישראלי כתוצאה ממחדלים נוראים מעשה ידינו. מהרתעה חד-משמעית, שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים, הידרדרה ישראל למצב שבו טרוריסט כנסראללה משווה אותה לקורי עכביש, ואומר למעשה שהקיר אינו קיים עוד.

הבריחה המבישה מלבנון (אהוד ברק ברח), שהולידה את המלחמה השנייה בלבנון, אינה הדוגמא היחידה. יוזמות "השלום" (שמעון פרס, יוסי

למרבה הצער, ישראל "החזקה" מחליפה את "קיר הברזל" ב"גדר ביטחון" שאינה משדרת ביטחון אלא חולשה, ואת התפישה ההתקפית באשליית "כיפת הברזל"

ביילין וחבריהם) - הצצות כפטריות אחרי גשם הפיגועים, הקטיושות והקסאמים - מהוות דוגמאות נוספות ל"עכשיוויזם" המסוכן, למרות שכאמור "הדרך היחידה להשיג הסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל ניסיונות להגיע להסכם בהווה". לכאן שייך גם הגירוש הגזעני של יהודים מבתיהם בארצם על-ידי אריאל שרון וחבריו המאתרגים. מכאן שדווקא הניסיונות התמימים מחבלים בסיכוי להגיע להסכם סביר ומובילים למלחמות כמו מלחמת אוסלו והמלחמות בלבנון ובעזה.

עשרות שנים חלפו מאז טבע ז'בוטינסקי את המושג "קיר הברזל". למרבה הצער, ישראל "החזקה" מחליפה את "קיר הברזל" ב"גדר ביטחון" שאינה משדרת ביטחון אלא חולשה, ואת התפישה ההתקפית באשליית "כיפת הברזל", וממשלותיה נרתעות מפני לחצים שתכליתם להסיגה אל "הקו הירוק". "דעת הקהל" – שאינה אלא דעתם של מספר אילי תקשורת והון ושל מי שמממן את המסע להקמתה של ישמעאל חדשה על חורבותיה של מדינת ישראל – גוררת אותה לפתרון שגוי ויקר במקום פתרון עדיף וזול יותר. לדוגמא, אם ג'נין היא מוקד טרור, מדוע לא לגדר אותה (10 ק"מ) במקום את כל ישראל (מאות ק"מ), ולאותת בכך למוקדי טרור נוספים שגם הם יגודרו אם ייצא מהם טרור? בפרפראזה על דברי כוהני הגדר ניתן לומר שאם לא היו מתעקשים על גדר מדינית על "הקו הירוק" ניתן היה לחסוך עשרות קורבנות שנרצחו בידי המחבלים שבאו מג'נין. ההסתגרות מאחורי "גדר ביטחון" ו"כיפת ברזל" משדרת חולשה, ההפך מן הנדרש מקיר הברזל!

ראש הממשלה נתניהו נבחר במטרה לחזק את קיר הברזל. הוא משול לנהג אוטובוס עמוס נוסעים, הנוסע במהירות מטורפת על סף התהום משמאלו, לאחר שהנהגים הקודמים נרדמו ושגו בחלומות. לפניו זמן קצר והחלטה גורלית: עוד צעד קדימה לתהום, או בלימה. במצב הנוכחי, רק בלימת חירום עשויה לשקם את קיר הברזל ואת התקווה לעתיד.

ראש הממשלה נתניהו עומד חודשיים לפני מבחן ציונות ואמינות, כלומר האם יחתור לאופק מדיני ליהודים או לאויביהם. בימים שבהם הוא שוקל כנראה את המשך ההחלטה הגזענית על הקפאת הבנייה היהודית בלב ארץ ישראל, מן הראוי להזכיר לו שוב ושוב את דברי ז'בוטינסקי: "ההתיישבות שלנו או שתיפסק, או שיש להמשיכה בלא שתתחשב ... במצב רוחה של האוכלוסייה המקומית – מאחורי קיר הברזל, אשר לא יהיה לאל ידה של האוכלוסייה המקומית לשבור אותו".