שלושה דיונים – והכרעה איין. עדיין דורשים שרים בממשלה שלא להעלות דרישה בסיסית זו בפני מתאזרחים חדשים, משום שלדעתם, עצם הצגת תביעה בפני ערבים להצהיר נאמנות ל'מדינה יהודית ודמוקרטית', תפגע בהם, רחמנא ליצלן.
במלים אחרות: להעניק להם זכות הצבעה לכנסת וזכויות חברתיות וסוציאליות בשפע, כמעט ללא חשבון, מכספי העם היהודי – זה כן. לנסות לקעקע מבפנים את מדינת היהודים ולעשותה מדינת כל אזרחיה – זה כן. להגביר כוחו ונוכחותו במדינה היהודית של גייס חמישי – זה כן. להעניק בבחירות עוד קולות למפלגת המרגל החיזבאללאי הבוגדני בשארה – זה כן. אבל להכיר במדינה היהודית בתור שכזו – מה פתאום?
לא צריך לנחש שזו ממש היתה עמדתם של שרי המחנה השמאלני בממשלה. וזו, בעצם, זכותם של מי שיושבים בממשלה בקולותיהם של המצביעים הערביים. זה שהמפלגה המתיימרת להיות יורשתה של מפא"י ההיסטורית, התרחקה ת"ק פרסה מהמפלגה שבנתה את המדינה כמדינה יהודית נטו, וראתה בהקמתה הגשמת חזון הדורות – זה סיפור אחר. היום דואגת מפלגת האבודה, ואולי בצדק מבחינתה, קודם כל לאינטרסים של מצביעיה במיגזר הערבי.
ברק ושייח' סאלח
אהוד ברק וחבריו מודעים לכך שאלמלא מצביעים אלה, לא היתה מפלגתם זוכה אפילו ל-13 המנדטים המצומקים שלה. ולכן אהוד ברק וחבריו ממשיכים לחזר אחר המיגזר האחד והיחיד שאצלו עוד ניתן לקושש קולות לטובת מפלגת האבודה.
לפני עשור עשה זאת ברק בביקור מתוקשר אצל גדול המסיתים שייח' ראאד סאלח ובחיבוקים מצולמים עימו. אחר כך ניסה לכבוש את לבם של הערבים בכך שיזם את 'ועדת אור', בעקבות המרי האלים שלהם באוקטובר 2000, והציב בראשה שמאלן ידוע, שמסקנותיו סירסו את ידי המשטרה במיגזר הערבי עד עצם היום הזה. כיום ממשיכים ברק וחבורתו במסלול מבולבל זה, ומתנגדים בממשלה להצעת שר המשפטים יעקב נאמן לחייב את המתאזרחים החדשים להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
על ברק וחבריו אין אם כן מה להתפלא. אבל בהחלט בלתי נסבלת העובדה, ששרים מן הליכוד, הרימו גם הם ידם כנגד הדרישה לתבוע מן המתאזרחים הפלשתינים הכרה ביהדותה של המדינה.
אתה יודע מה, מר מרידור? בוא נתפשר, ובמקום לדרוש הצהרה שתכיר ביהדותה של המדינה, נאמץ את נוסח ההצהרה הנדרש ממתאזרחים בארה"ב. מקובל? 
ונתחיל מן הקל אל הכבד. השר בני בגין, הידוע ברגישותו העצומה למצוקותיהם של הערבים, אמר כי הוא מציע לדחות את הצעת השר נאמן ולהותיר את המצב על כנו, אבל אם בכל זאת תשונה הדרישה מן המתאזרחים, הוא מסכים – אנחנו נושמים לרווחה! - לתבוע מהם הכרה בהיותה של ישראל מדינה יהודית.
אכן, חסד גדול גמל עימנו 'מיסטר קלין', שמוכן, רק בדיעבד, לתבוע הכרה ביהדותה של המדינה. אבל ללא ספק זוהי התקדמות ימינה בדרכו של האיש שתמך בהקפאה הבניה ביו"ש והתנדב לשווק אותה בתיקשורת; שהתנגד להענקת מעמד בכורה לשפה העברית במדינה היהודית, בטענה המוזרה שהחלטה כזו "תפגע בזכויות הערבים"; שהצטרף לעמדת השמאל שלא להחיל דין רציפות למתן חנינה לעצורי ההתנתקות; שמגבה את עקרון שתי המדינות בארץ ישראל המערבית.
כמותו נהג השר הליכודניק מיכאל איתן, שבדיונים קודמים הצטרף לדעת בגין שיש להותיר את המצב הקיים על כנו, ורק בישיבה השבוע שינה טעמו ותמך בהצעת נאמן.
"לא לפגוע בערבים"
הפליא מכל שרי הליכוד דן מרידור (תגידו, האם הוא בטוח שהוא נמצא במפלגה הנכונה?), שלא רק תמך בהותרת המצב הקיים על כנו אלא אף התייצב על תקן של נביא זעם והזהיר כי השינוי המוצע יפגע ביחסים עם ערביי ישראל ובמעמדה של ישראל בעולם. כאילו שעצם קיומה של מדינת ישראל אינו לצנינים בעיני העולם הערבי כולו. על פי הגיון זה, מר מרידור, אולי עדיף שנקום ונתנדף מכאן?
ואשר למעמדה זו ישראל בעולם, שעלול על פי מרידור להיפגע, אם נדרוש הכרה ביהדותה של המדינה - הנה מה שנוהגים בעולם הדמוקרטי לדרוש מן המתאזרח (מקור: פרופ' שלמה אבינרי, 'הארץ', 25.7.10):
בארה"ב נדרש המתאזרח לאמץ הצהרה זו: "אני מצהיר בשבועה כי אני מתנתק מנאמנות לכל נסיך, שליט, מדינה או ריבון זרים... אתמוך בחוקה ובחוקים של ארה"ב ואגן עליהם מפני כל אוייב... אשא נשק מטעמה... אבצע כל תפקיד בעל חשיבות לאומית מטעם הרשויות האזרחיות".
אתה יודע מה, מר מרידור? בוא נתפשר, ובמקום לדרוש הצהרה שתכיר ביהדותה של המדינה, נאמץ את נוסח ההצהרה הנדרש ממתאזרחים בארה"ב. מקובל?
גם בשאר המדינות הדרישות מנוסחות חד משמעית. בנורווגיה נוסח ההצהרה הוא זה: "אני מתחייב לשמור נאמנות לארצי נורבגיה ולחברה הנורבגית, ולקבל על עצמי את הדמוקרטיה, זכויות האדם וחוקי המדינה".
בבריטניה נוסח ההצהרה הוא: "אתן את נאמנותי לממלכה המאוחדת, אכבד את זכויותיה וחירויותיה, אתמוך בערכיה הדמוקרטיים".
באוסטרליה: "אני מצהיר על נאמנותי לאוסטרליה ולעמה, אני שותף לאמונותיהם הדמוקרטיות ומכבד את זכויותיהם וחירויותיהם".
בדרא"פ: "אהיה נאמן לחוקת דרא"פ ולחוקיה ואקדם את האידיאלים והעקרונות המגולמים בהם".
למרות הדוגמאות הללו המעידות כי מדינות דמוקרטיות בהחלט דורשות מן המתאזרח לאמץ את אמונותיהן והאידיאות שלהן, סבור מרידור כי יש משום התגרות בערבים, בעצם הדרישה מהם לאמץ את מה שכבר החליטה עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 - לאשר הקמתה בארץ ישראל של מדינה יהודית. ממש כך: מדינה יהודית בארץ ישראל. מה שהיה ברור אז, לא צריך להיות מובן מאליו היום?
מרידור אינו לבד
ואולם, מסתבר שדן מרידור אינו לבד. עובדה היא שהממשלה עדיין מתקשה להחליט. למרות שהאמת הבסיסית אינה נתונה לוויכוח, טרם הצליחה הממשלה להגיע אליה.
לבוחרי הליכוד והמחנה הלאומי לא נותר אלא לשאול עצמם, עד מתי תמשיך ממשלה המתיימרת להיות לאומית, ללכת בדרכה המדינית-פוליטית של מרצ, אותה מפלגת שמאל ננסית, שהבוחר ברוב תבונתו העניק למדיניות העיוועים שלה, רק שלושה מנדטים.
שוב מסתבר שהעקרון הכי יציב בפוליטיקה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הוא זה: בחרת עבודה-מרצ, קיבלת עבודה-מרצ; בחרת ליכוד, קיבלת עבודה-מרצ.