"המרד הערבי" הוא ציון דרך חשוב בתולדות ישראל. אף שהוא כוון רשמית וגם מעשית נגד הבריטים ששלטו בארץ. מטרה חשובה נוספת, מבחינת הערבים, הייתה פגיעה בישוב היהודי ההולך ומתבסס, גדל ומעמיק אחיזתו ברחבי הארץ הקטנה. גם הישוב המאורגן, והמחתרות, למדו להתארגן ולגבש את כוחם. דומה שגם אשליית היכולת לחיות בשלום עם הערבים, חטפה מהלומה כבדה. כלומר, אירוע רב משמעות.
והנה, המרד הערבי הזה, נעלם מהלכסיקון בלי ששמנו לב. הוא מוזכר כ"המרד הפלשתיני", "ההתקוממות הפלשתינית", או אפילו "האינתיפאדה הראשונה". בתהליך בניית המיתוסים, יש מאין, הפלשתינים שיבצו אותו בתהילת העבר שלהם. וכך, המאבק בינינו לבין הערבים שינה פניו, באמצעות מונחיו. מראשיתו היה זה סכסוך ערבי- ישראלי. (ערבי קודם, שהרי להם זכות היוצרים על השנאה והסכסוך). כך הוא הוצג וכך היה מוכר. והנה בשנים האחרונות, אט אט אבל בהתמדה, נעלמה המילה "ערבי" מהמונח והוא זלג לעבר "הפלשתיני". משמע: הסכסוך הפלשתיני- ישראלי. כאילו מדובר בשתי מדינות, שני עמים, שתי היסטוריות. וגם להם יש היסטוריה ומורשת. אף שמרביתה אינה בעצם שלהם אלא של הליגה הערבית.
אגב, מאחר ועל פי סיפורי האגדות הערביים, ניצולי השואה הם שכבשו את האדמה של אחרים והרסו את המדינה הפלשתינית שהייתה פה, בארץ ישראל, יש לבדוק נגד מי הם מרדו בדיוק, במאורעות שהיו לפני שנות השואה? ואיפה התחבאה אז המדינה שלכאורה הייתה פה, ולמה לא הגנה על 
הסכסוך הישראלי- ערבי, ממקם את כל מדינות ערב כאויבות. גם את אלו שחתמו עמנו הסכמים, כמי שכפאם שד. הוא נשמע מאיים, בהציבו את המדינה הקטנה- על אוכלוסייתה הקטנה- כנגד 22 מדינות אויבות, ואוכלוסייה של מיליונים.
המורדים?
וכדאי להבין את ההבדל בין השניים. הבדל המציג שתי פנים שונות.
הסכסוך הישראלי- ערבי, ממקם את כל מדינות ערב כאויבות. גם את אלו שחתמו עמנו הסכמים, כמי שכפאם שד. הוא נשמע מאיים, בהציבו את המדינה הקטנה- על אוכלוסייתה הקטנה- כנגד 22 מדינות אויבות, ואוכלוסייה של מיליונים. כפי שזה אכן באמת במציאות. ואינו מבדיל בין הערבים בשנאתם לישראל. ואילו ההעמדה של הסכסוך כעימות בין ישראל לפלשתין, אומר שזה סכסוך מקומי וממוקד, בין שתי ישויות (...) מדיניות בלבד. וכתוצאה מכך אנו מנסים להיעזר ב... מצרים וירדן, ואפילו סעודיה. כאילו הן אינן מעורבות בסכסוך ויכולות לתווך. שהרי הסכסוך אינו כולל אותן. וממילא הן יכולות לתווך בהוגנות.
אין אנו רוצים לשמוע את השדרים המדברים על "הליגה הערבית". ליגה המאחדת את הצד האחד של "הסכסוך". חלק מהפוליטיקאים מנסים כך להכשיר את השרץ. ואפילו לשנות את העבר. ורק לאחרונה שמענו איום ברור שאם ישראל לא תיענה לדרישות הערביות, כל- ואני מדגיש, כל- מדינות הליגה הערבית יצטרפו למלחמה נגד ישראל. בכינוס האחרון נערך- בדיון פתוח- המאזן הצבאי בין כל (כל!!!) מדינות הליגה הערבית למול ישראל. משמע, הם גוף אחד.
ויש, כמובן, שאלות ללא תשובות. אם הסכסוך הוא עם ערביי ארץ ישראל, למה אמירויות המפרץ אינן קושרות עימנו יחסים דיפלומטיים מסודרים? וסעודיה, ולבנון? ומרוקו, ולוב ואלג'יריה? הרי הסכסוך אינו איתן כלל. וגם העבר עוד מציק. אם הסכסוך הוא מקומי, עם האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, למה הגיע הנה "צבא ההצלה- העיראקי- של קאוקג'י" במלחמת השחרור? מה חיפשו המצרים ברמת רחל ובצומת עד הלום, כשפלשו למדינה היהודית שנוסדה? למה פלשו הירדנים, הלבנונים, הסורים לאדמה לא להם אם אין להם סכסוך עם יושביה? וכיצד הגיעו לכאן הצבא העיראקי, תגבורת מסעודיה ועוד ערבים ממדינות רחוקות- אם אין זה הסכסוך שלהם? הכיצד במלחמת יום הכיפורים הגיעו חיילים ממרוקו להלחם בנו?
ברור שאין כאן תמימות, ואולי היתממות, בלבד. יש הגדרת אינטרס ברורה של פוליטיקאים וחוקרים המנסים ליצור מציאות הנשענת על משאלות לב. ולא ראייה מפוכחת ונכונה של העובדות הסובבות. ולמעשה, נוצר כאן שכתוב של ההיסטוריה. משום שקשה להבין אירועים רבים, ותהליכים שונים בהיסטוריה של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, אם כל הסכסוך הוא בין ערביי ארץ ישראל ליהודים. וצריך לכתוב היסטוריה חדשה.
ויש כאן המשך המגמה המפחידה של קבוצה בישראל, המתעלמת מהמציאות ומנסה לצייר חלומות בצבעי עובדות שאינן קיימות. האשליה העצמית הזאת כבר עלתה לנו ביוקר רב, ואוי לנו אם לא נעצור את העיוותים הללו מיידית.