יוני 1992

יצחק רבין (מי שירד מרמת הגולן יפקיר יפקיר את בטחון ישראל) נבחר כראש ממשלה.



מתחילים לדבר על נסיגה מהגולן לקו המים בכנרת ועל פינוי ההתנחלויות ביש"ע (על תושביהן כתב רבין בספרו "פנקס שרות" שהם "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" עמ' 551).



אנשי ארץ ישראל השלמה מתחילים בהפגנות.



בלשכת ראש הממשלה מתחילים לדבר על "אוסלו" (שיובאה לשם ע"י פרס וביילין). יועציו של רבין מסבירים לו כי כדי שאפשר יהיה לפנות התנחלויות יש צורך להבאיש את ריחם של המתנחלים ושל הימין בעיני הציבור הישראלי ולצייר אותם כפורעי חוק.



השב"כ מפעיל את סוכניו ביש"ע ביתר שאת. סוכנים הופכים לפרובוקטורים ומעודדים פעילויות אלימות של מתנחלים נגד ערבים ונגד רשויות החוק. הצלחתם מעטה ביותר.



אבישי רביב מופעל באוניברסיטת תל אביב (מכה במוט ברזל את תמר גוז'נסקי)

ואח"כ ב"בר אילן".



13 לספטמבר 1993

השעה 17:10 על הדשא של הבית הלבן נחתם "הסכם אוסלו" בין רבין פרס וערפאת. יחד עם קלינטון הם מצטלמים להיסטוריה כעושי השלום. באותו רגע בדיוק, בירושלים, מצטלם אדיר זיק עושה "קריעה" כסמל של אבל.



כל העולם באופוריה. במדינת ישראל מדברים על ימות המשיח ועל השלום ולא משנה מה יהיה המחיר.



חלום "השלום" המפומפם לתושבי ישראל יאפשר את הרס ההתישבות היהודית ביש"ע ואת הנסיגה ברמת הגולן. אנשי הימין ובמיוחד הציבור הדתי הלאומי מסומנים כאויבי השלום. התקשורת והמשטרה משתלחים נגדם בעוצמה.



יצחק רבין יוצא בסדרת התבטאויות: "פרופלורים", "בכיינים", "הם לא מזיזים לי", "חומניסטים", "עלוקות", "משתפי פעולה עם החמאס" ו"אני ראש ממשלה של 98% של העם".



בעקבות רצח גולדשטיין נשלח אבישי רביב לקרית ארבע. הוא מתחיל בעשרות פעולות פרובוקציה, חלקן בשיתוף פעולה עם כתבים מסוימים של הטלוויזיה הישראלית, ששיאן היה "טקס ההשבעה" המזויף לארגון אי"ל (ראה דו"ח ועדת שמגר, החלק החסוי שהותר לפרסום. עמ' 28).



חמישה עשר תיקים פליליים שנפתחו ע"י המשטרה נגד אבישי רביב (שלא ידעה על כך שהוא סוכן שב"כ) נסגרים בהוראת פרקליטות המדינה.



1995

ערפאת המצויד בשטחים, בכספים ובנשק רב שניתן לו על ידינו,מתחיל בפעולה.



אוטובוסים מתפוצצים בירושלים ובתל אביב. אזרחים מתחילים לתמוה.

רבין מתחיל להפסיד בסקרים.



"צריך להציל את השלום" ולשם כך לחסל פוליטית את הימין.



בפעולה מתואמת של הממשלה והשב"כ מתחילים בקיץ 1995 להזין את התקשורת בידיעות על "אלימות הימין".



יגאל עמיר, שפרטיו ידועים לשב"כ מדיווחיו של רביב ושל שלומי הלוי, לא נעצר.



בהפגנה בכיכר ציון עם ביבי נתניהו מפיץ הפרובוקטור אבישי רביב את תמונת רבין במדי ס.ס. (ועדת שמגר הנ"ל ,עמ' 29). למחרת נוזף רבין בכרמי גילון על כך ואומר לו: צריך להפסיק את הבחור. כרמי גילון מבטיח שרביב תחת פיקוחו האישי.



השב"כ דואג שיצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר, יוזהר מפני אלימות הימין. האזהרה מודלפת לתקשורת.



שרי ממשלה מתריעים מפני "אלימות הימין".



אני, אחד מהמתקיפים החריפים של הממשלה, מרגיש שמבשלים פרובוקציה. אני קורא למאזיני בערוץ 7 לא להשתמש בשום אלימות ולא לבא עם נשק להפגנות (למרות שהם באים מ"השטחים"), כי "הם רק מחכים שמישהו יפלוט כדור".



סוף קיץ 95

כרמי גילון נפגש עם ראשי העיתונות ומזהיר אותם כי מישהו מתכונן להתנקש ברבין. (אורית שוחט הארץ 19.6.98)



הוא נותן תאור מדויק של הרוצח הפוטנציאלי, ב"מעין נבואה": הוא לא צריך להיות מתנחל מהשטחים. זה יכול להיות גם סטודנט שחרחר מהרצליה שלומד בבר אילן (ראה עופר שלח, מעריב 27.8.98).



לקראת העצרת בכיכר מלכי ישראל משנים את שמה. "לא לאלימות, כן לשלום".

שבוע לפני העצרת מחסלת ישראל את פתחי שקאקי במלטה. הג'יהאד נשבע שיתנקם.



בעצרת משתתפים גם 35,000 ערבים ישראלים.



ראש השב"כ כרמי גילון, יוצא לפריס.



האוויר רווי אזהרות וסכנות והשמירה על רבין דלילה ועלובה.



אין שערים חשמליים. האזור הסטרילי אינו קיים (זאת למרות שהשב"כ תירגל במשך שנים רבות התנקשות בראש ממשלה בכיכר מלכי ישראל בדיוק מדהים למה שקרה ב-4 בנובמבר 95' ואף הדפיס על כך חוברת הדרכה. ראה מאמר של אריאלה רינגל הופמן , ידיעות אחרונות 28.7.2000).



יגאל עמיר ממתין ליד המדרגות (הכיצד ?אתם הרי יודעים עליו). רוני קמפלר (שמועות עקשניות שהוא סוכן שב"כ) מצלם "חופשי חופשי" מהגגון הסמוך ומתרכז כל הזמן (למה?) בדמותו של יגאל עמיר הממתין בחושך.



רבין יורד בסוף העצרת. שומריו מפקירים את גבו. עמיר מצליח בקלות להתקרב, לשלוף ולירות. (שניים או שלושה כדורים?) קריאות "סרק סרק", "זה לא אמיתי".



אף אחד משומרי הראש לא שולף ולא יורה ביגאל עמיר (למה? שואל אברהם רותם בספרו "האמת, חבר"). לאה רבין מפונה למטה השב"כ ואומרים לה שלרבין לא קרה כלום.



אבישי רביב מעביר לעיתונאים בשם ארגון אי"ל ביפר: "הפעם פיספסנו. בפעם הבאה לא נפספס" .



עוד בטרם הספיקה המשטרה לזהות את יגאל עמיר מוסר אבישי רביב לעיתונאי אמיר גילת (מעריב 10.11.97) "קוראים לו יגאל עמיר, הוא בן 26, סטודנט למשפטים מהרצליה".



מכונית ראש הממשלה עם מנחם דמתי ויורם רובין נוסעת לאיכילוב למעלה משתים עשרה דקות במקום דקה אחת. דמתי אינו לוחץ על אף כפתור מצוקה ואינו מודיע לבית החולים כי הוא בדרך.



הרבה גרסאות על מה שקרה באיכילוב. דוחו"ת רפואיים נחתמים ואח"כ נמחקים והדו"ח של ד"ר היס שניתח את גופתו של רבין באיכילוב (למה לא באבו- כביר שם יש את כל המכשירים המתאימים?) הוא כאילו האמיתי והסופי...



מחלוקות בין המשטרה לשב"כ על "מי ינהל את החקירה"...



כל אלה הם קצה הקרחון של סיפור הרקע של "הסכם אוסלו ושיברו" ושל מאות השאלות שמטרידות אותי ואת חברי. כמות התעודות והחומר שברשותי מספיקה לספר עב כרס.



אין אלה, יולי תמיר, "אמירות גזעניות, מתסיסות ומעוררות מדון". השאלות הללו מבוססות על חומר עיתונאי רב ועל מסמכים אוטנטיים.



לשאלות אלה, אוריה שביט, שרבים מאד שואלים אותן, גם בני משפחת רבין, אין "תשובות טובות וסבירות".



כפי שהיטבת לציין, רצח רבין הוא "אירוע דרמטי, טרגי, מטלטל מבחינה פוליטית וחברתית".



עד שלא תהיינה תשובות מספקות, ממשיך וגדל ציבור השואלים. כולל פרופ' מיכאל הרסגור, האובזרבר הלונדוני וטיים מגזין. חברי, פרופ' הלל וייס, פרופ' אריה זריצקי, ד"ר דוד חן, רו"ח יעקב ורקר, העיתונאי ברי חמיש, נתן גפן ואחרים נוקטים באמצעים ציבוריים ומשפטיים כדי לחשוף את האמת.



אי מתן התשובות מוביל רבים לחשוב שאולי הייתה כאן קונספירציה שמטרתה הייתה לביים התנקשות נפל בראש הממשלה, ומישהו שידע על כך ניצל את ההזדמנות וירה ברבין כדורים אמיתיים ולא "סרק סרק".



על העובדות הנ"ל ועל הזכות לשאול את השאלות שנשארו פתוחות אני מוכן להיאבק.






אדיר זיק הוא עיתונאי ובמאי סרטים בעל עשרות שנות נסיון ומשדר את התוכנית "זיקוקין של אדיר" בתחנת הרדיו של ערוץ 7.