בספרון 'והיה כנגן המנגן', שכתב חנן פורת, יוסיף לו הקב"ה שנים ארוכות וטובות, על הרב משה צבי נריה זצ"ל, הוא מספר על תפילתו של הרב בישיבת כפר-הרא"ה בימים נוראים, כשהיה הרב נריה עובר לפני התיבה:
"כשהגיע הרב נריה בפיוט 'וכל מאמינים' לפיסקה 'שהוא לבדו הוא הממליך מלכים ולו המלוכה', זקף קומתו בדום מתוח, והמליך את ה'ממליך מלכים' למלך על כל הארץ בניגון 'עוד לא אבדה תקוותנו' שבשירת התקווה.
וכשהתרונן קולו ב'ויאתיו כל לעבדך', הרעים בעוז את צלילי המנון הפלמ"ח, ולנו נשמע הלחן בערך כך:
ויאתיו כל לעבדך – לאור היום ובמחשך
ויגידו באיים צדקך – אנו אנו הפלמ"ח.
הגיע סדר זכרונות. הרב נריה פתח ב'אתה זוכר מעשה עולם' וקולו רוטט בבכי כבוש במנגינת 'בערבות הנגב איש מגן נפל', ולפתע נחנק קולו והוא פרץ בבכיר מר. עמדנו אחריו ולבנו פרפר בחיל ורעדה. כבר אז חשתי בכל נימי נפשי שאין כאן מעין 'גימיק' המכוון לצודד את ליבנו ולא שעטנז מלאכותי של ערוב ישן בחדש, אלא דבר מה עמוק ונועז, מין נוסח מקורי של חסידות ארץ-ישראלית חדשה. לא ידעתי פישרה".
כל כך דומה, כל כך שונה
נזכרתי בתיאור הזה כשעמדתי בתפילת ראש-השנה, כאשר בבית-הכנסת בו אני מתפלל, באלקנה, שר שליח הציבור באופן טבעי, והצטרפו אליו כל הקהל, את תפילת 'ונתנה תוקף' במנגינה המופלאה של יאיר רוזנבלום ז"ל. המנגינה שחייבת את פירסומה לזמר בעל הקול המדהים מבית-השיטה, חנוך אלבלק. רוזנבלום, שאת עיקר פירסומו הציבורי קנה כשהלחין את המנון השמאל הישראלי "שיר לשלום" (בצד עוד עשרות שירים מפורסמים), חיבר את המנגינה הזו בשנת 1990, בעת שהתגורר בקיבוץ בית השיטה. הלחנת הפיוט הוקדשה לזכרם של 11 בני הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים, שמחר ימלאו לה 37 שנה. מבלי משים דווקא הלחן הזה, חילוני למהדרין, שחיבר קיבוצניק שלא נהג להקפיד על קלה כבחמורה, הפך למנגינה המובילה בה מושר הפיוט 'ונתנה תוקף' בעשרות או מאות בתי-כנסת בתפילות הימים הנוראים.
על פניו, אין דבר יותר טבעי מהחיבור בין הפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף' למנגינה מרעידת הלבבות שחיבר רוזנבלום. במבט מעמיק יותר, אין דברים רחוקים יותר במהותם, מהרקע לפיוט ומהרקע למנגינה שלו. רבי אמנון ממגנצא, מחבר הפיוט, חי בגלות כמו כל עם ישראל משך 2,000 שנה, נרדף ונדכא, ללא מדינה משלו, חסר יכולת הגנה מינימלית, נתון לכל משוגת רוח של ההגמון התורן - וסופו שקיפח את חייו במאבקו חסר הסיכוי להגן על עצמו, כשעמד על דעתו שלא להמיר את דתו. יאיר רוזנבלום ז"ל חיבר את הפיוט לזכרם של לוחמי צבא ההגנה לישראל, שזכותם הגדולה היתה ביכולת לשאת נשק בידיהם כדי להגן על עם ישראל. הם לא מתו חסרי ישע כרבי 
בשנים האחרונות, בעיקר מאז המשבר שעבר על המגזר הציוני-דתי בעקבות עקירת היהודים מחבל עזה, אנו נתקלים בתופעה של ניכור בציבור שלנו כלפי המדינה, כלפי הצבא, כלפי הציונות, כלפי כל מה שהוא ישראלי.
אמנון ממגנצא. הם שילמו בחייהם עם עוד מאות חיילי צה"ל – חלקם יצאו להילחם כשטליתותיהם על כתפיהם מתחת לרצועת הנשק - כדי שאחיהם בארץ יוכלו לחיות לבטח, וסליחה על המילים הגדולות אבל אין תיאור מדוייק מזה. אלו ואלו, רבי אמנון וחיילי צה"ל, מתו על קידוש ה' – אבל איזה הבדל!
החיבור בין יהודי וישראלי
וכאן, במרחק הזה, מצוי החיבור ההיסטורי. כי אין יהדות ללא מדינת ישראל, ואין מדינת ישראל ללא יהדות, ויסלחו לי כל בני-בריתי מגדות הפוטומק, התמזה והסיין. בשנים האחרונות, בעיקר מאז המשבר שעבר על המגזר הציוני-דתי בעקבות עקירת היהודים מחבל עזה, אנו נתקלים בתופעה של ניכור בציבור שלנו כלפי המדינה, כלפי הצבא, כלפי הציונות, כלפי כל מה שהוא ישראלי. יש לי חבר שמגדיר זאת במשפט: "אנחנו, היהודים, צריכים להיפרד מהישראלים". ואני תמיד מסביר לו שזה בלתי אפשרי, כי אני בשום פנים לא יכול להיפרד מעצמי. אני יהודי-ישראלי, עם המקף הנצחי של הציונות-הדתית והדתי-לאומי ותורה-ועבודה וכל התארים כפולי המילים של המגזר שלנו, המקף שבעיני ד"ר בורג המנוח היה העיקר.
המנגינה של יאיר רוזנבלום ל'ונתנה תוקף' מבטאת בכל עוצמתה את החיבור הבלתי ינותק הזה בין היהודי והישראלי. עומדים יהודים בבית-הכנסת בארץ-ישראל ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, עטופים בטליתותיהם, מחזוריהם בידיהם, מול ארון הקודש הפתוח, מול ספרי התורה שלמולם, והם מפזמים את הפיוט בן אלף השנים (בערך) במנגינה בת עשרים שנה שכתב הקיבוצניק החילוני (יש מילה כזאת?) לזכר חבריו החיילים, שבחייהם אולי לא קיימו הרבה מצוות, אבל במקום שהם עומדים לא בטוח שצדיקים גמורים יכולים לעמוד.
ובחזרה לדבריו של חנן פורת על הרב נריה זצ"ל בחוברת 'והיה כנגן המנגן', המבטאים בדיוק את תחושתי בתפילת 'ונתנה תוקף' במנגינה של רוזנבלום: "היום, דווקא על רקע המשבר הלאומי, המביא רבים, גם במחננו, לפקפק בערך המפעל הציוני, ועל רקע המאבק על דמותה היהודית של המדינה, הנראה לעתים כה פתטי בעיני קטני אמונה, אני שב לתפילת הימים הנוראים של הרב נריה ומוצא בה נוחם ותקווה.
הרב נריה ביקש להעלות בניגוניו את החול אל הקודש ולהחיות בתפילתו את דברי הרב זצ"ל: 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. למעלה מזה: הוא ביקש רחמים על 'התקווה' של המדינה וקרא ללוחמי הפלמ"ח מערבות הנגב, ממרומי הגליל ומהרי גוש עציון, שיעלו ויבואו עד שערי שמים ויאמרו לפניו יתברך זכרונות, כדי שיעלה זכרון מדינת ישראל לפניו לטובה, ויפקוד בחמלה וברחמים את מפעל שיבת ציון על כל יסוריו וחבליו, בזכות כל הלוחמים והמוסרים נפשם למענו, חובשי הכיפה וגלויי הראש גם יחד".